יום הזיכרון התשפ"ו | ישי פיטוסי | מפי איציק (אביו) פיטוסי

ליד לי ולענבל, לי קוראים איציק ולענבל, אנחנו הורים של אישי, ואפילו גם מרגשים להיות פה, בישיבה, וגם איתכם עם שיעור א'. אני מבין שנמצאים פה שיעור א', פה ראש הישיבה, רמין, כי החיבור שלנו הוא חיבור עוד, לפני 20 שנה בגוש קטיף, בישיבת קטיף, עם ישיבת ימית. משפחה שאישי הוא הדור הרביעי בגוש קטיף. תכף נדבר ונספר עליו גם, ומה קרה אחרי 20 שנה שאנחנו חוזרים ונלחמים, בוא נגיד, על אותו בית ממנו הוא גורש. אז באמת תודה רבה על האירוח, ואם בא תתחיל לספר על אישי ואני ככה אתחבר גם, בפרט ככה אנחנו בערב יום, ערב של ערב יום הזיכרון, באים כבר אחרי כמה שיחות. כשהתבקשנו היה לי חשוב, אמרתי גם, שלומי אנחנו נגיע אם אפשרי, בכל שעה, אז תודה רבה, אנחנו נתחיל. שלום. אז רק, מה שאתם רוצים. אני אשתדל עם הכל, אם שלא, פה ופה אנחנו, משתדלים לא לאכול. אז אני לא יודעת אם אתם מכירים, אבל באמת כמו שאיציק אמר, אנחנו תושבי גוש קטיף, כפי שעבר, אני כבר משנת 78 שם, תושבי גוש קטיף, זה יפה, וההורים שלי התחילו בגרעין לגני טל, והגעתי לשם בגיל מאוד מאוד צעיר. אחר כך גם ההורים של איציק הגיעו לעצמונה, וקטנו, ואנחנו עצמנו גרנו בקטיף, ונולדו לנו חמישה ילדים, מתוך שישה בעצם, שאת החמישי, החמישי מביניהם היה אישי, ובגיל שלוש משנת 2005 היה גירוש. נשארנו ערב, משם, ככה עברנו לנדדנו חצי שנה, כמו כולנו, ועברנו, אני מוסיף למיקרופון של החוצה שלו, זה אמור להישמע איפה? בהקלטה. אה, בהקלטה, סליחה, אז תצא מזה מגניב. מגניבים את זה ככה? כן. אז להתחיל מההתחלה? שמעתי אותך. אוקיי, אחרי הגירוש מגוש קטיף, בעצם עברנו ליד בנימין, נפרדנו מהיישוב שלנו, יחד עם עוד 12 משפחות, כי רצינו משהו שככה, בית כמה שיותר מהר, ועברנו ליד בנימין, ובעצם, אה, גרנו שם 12 שנים, ומשם עברנו לתלמון.

החיים אחרי הגירוש אה, זה העלייה לקרקע לגני טל, זה אבא שלי שהיה לו חממות בגני טל, ואני רוצה לספר לכם ש, לפני שאישי נולד, היה לי ילד אחר שלמד פה, בישיבה, כמה חודשים, קוראים לו רי דניאל, הוא עדיין, נוכח, ברוך השם. אה, ובעצם, בערך שלושה חודשים אחרי שיולדתי אותו, באותה תקופה איציק היה נוסע לנתיבות לרב יורם אברג'ל, שמעתם? זכרונו לברכה, היה נוסע כל יום שישי, ללמוד שיעור טניה, ולקבל ברכה מהרב. יום שישי אחד, איציק עומד ככה בתור, לקבל ברכה, והרב נותן לאיציק קריץ של ברית ביד. לא מבינים מה הקטע, בגלל שהייתי אחרי ילדה, שלושה חודשים אחרי ילדה, והוא מגיע הביתה עם הקריץ, ואומר לי, הרב נתן, הוא לא נתן לי ברכה, הוא פשוט נתן לי את הקריץ ביד. וככה, תהינו לעצמנו מה, התברר שאני בהריון, ושיש ל בן, וזכינו שהרב יורם היה, הסנדק של אישי בברית, ואני זוכרת שככה, איכשהו, נכנס לי בית הכנסת בגן טל, ואיציק לחש לו את השם באוזן, ואני זוכרת אותו עושה ככה, כאילו, הוא נתן אישור ככה, לשם של זה. אז באמת אמרנו שאישי, כבר בגיל שלוש, היה במאבק על גוש קטיף, השתתף במאבק על גוש קטיף, ומשם עברנו בעצם, זה הבית שלנו בקטיף, וזה הבית שלנו, המשפחה שלי בגן טל, שעזבו, ובעזרת השם נשוב לשם, וזה המשפחה שלנו היום, קצת יותר רחבה. אז בעצם, אישי למד בתלמוד תורה, של תורת החיים, שינון המקרא, שינון התורה, תנ״ך והמשנה, ואני שלחתי את הבנים שלי ללמוד שם, מתוך אמונה, שעוד בעודם קטנים, שישננו את התורה כמה שיותר, לכ תדע איך זה יעזור להם בחיים, וזה יהיה להם בראש, לכל מקום שהם רק הלכו.

המאבק והלימודים של אישי חשוב לי לציין, שאישי התקשה לאורך כל הדרך בלימודים, באמת, היה לו מאוד מאוד קשה, הוא למד לקרוא רק בכיתה ג'. הוא באמת באמת התקשה, אבל מה, המורים ראו את הרצון האז שלו ללמוד, והם עזרו לו, וככה הוא עבר שלב ועוד שלב ועוד שלב, לאט לאט, והלך לישיבה תיכונית כעת ארבע, בעקבות אחים שלו הגדולים, וגם שם הוא היה בכיתה קטנה, וגם שם היה לו מאוד קשה, אבל צעד אחרי צעד, המורים ראו שהוא מאוד מאוד רוצה להצליח, והוא חתר למגע, לאט לאט להצלחה, והוא ציצוי עוד עד בגרות טובה. הוא הלך לישיבת אסתר בזרות, זה היה שנת קורונה, הוא החזיק שם עמדת חודשיים, ואמר לי, די, אני מתגייס, אין לי פחות, יותר, זו הייתה שנה מאוד מאוד קשה, והתגייס לנחל, וכשהוא התגייס לנחל, הוא התקבל היחידה רב מימדית, שזו יחידת קומנדו, והוא היה נגביס, והוא הצליח, הוא החזיק שם עמד שנה וחודש, ואחרי שנה וחודש, היו צריכים לעשות סינונים מאוד מאוד גדולים ביחידה, ולצערו ולצערנו הרב, הוא נאלץ לעזור את היחידה, ואז הוא אמר לי, אמא, די, אין לי כוחות יותר, אני הולך להיות ג'ובניק, אין לי כוח, אין לי כוח יותר, לעשות את כל המאמצים האלה.

ההחלטה ללכת לגולני וקיצור, היה לו מאוד מאוד קשה, ואמרתי לו, אישה, הגעת עד לכאן, הצלחת, ובאמת, שהוא הגיע ליחידה רב מימדית, כל כך שמחנו בשבילו, וכל כך ככה, עודדנו אותו, ואמרתי לו, אישה, תקשיב, הגעת עד לכאן, בואו עוד קצת, עוד קצת מאמץ, תלך לקורס מקים, תעשה ככה יזה משהו שהוא, שהוא יתאים לך, שיהיה לך טוב בו, ובעזרת השם, אתה תצליח, אתה תראה, והוא החליט שהוא הולך לגולני, רק לגולני, לגדוד 13, ובעצם, בגולני, רגע, אז שנייה, קודם כל אני רוצה לספר לכם, שנייה לפני גולני, מה מורת השילוב ביסודי, ככה סיפרה, היא באה לנחם אותנו, והיא סיפרה, שהיא משתפת אתכם, שאיבדתי במלחמת תלמיד אהוב ומיוחד, תלמיד שגם בתור ילד שילוב, היה בולט בשמחת החיים שלו, בחיוך, בכוח הרצון, ובמוטיבציה, תלמיד שהיה לי איתו קשר אישי קרוב, שהייתה לו הכרת הטוב, שזכר לחרוג לי כל שני יום הולדת, להזמין אותי לבר מצווה שלו, שגם כשהיה כבר בוגר, אולי בכיתה זין, אמר לי המורה, אני שומר את כל הדפים שנתת לי, תלמיד שהמשכתי לזכור ולהאהוב, למרות שכבר מזמן הוא לא תלמיד, ולצערי התבשרנו על נפילתו בקרב, במוצב נחל עוז, לא הופתעתי לשמוע, שנפל בגבורה בקרב, כי גם בתור תלמיד, הוא היה לוחם ולא ויתר. ובסוף השיבה מצאנו את המחברת הזאת, וככה אני מסתכלת, ואני רואה שמאחורה כתוב, קודם כל זה מחברת של מה אני רואה בך, אישה אפיטוסי, ואני הופכת, אני קוראת את השיר שירון על המתים בטרם ימוטו, שיר של יצחק שלב, שהוא מדבר בעצם, למה אנחנו צריכים להגיד דברים טובים, רק על אנשים שמתים, ולא על אנשים שחיים, ואני קוראת את זה, אני קוראת את הכותרת, לא ממש התעמקתי במהלל, תדמיינו לעצמכם רגע, שאני פותחת את זה, ואז אני פותחת את המחברת, ואני קוראת את מה שהרב שלו כותב לו, אישה היא את הסמל בעיניי לחתירה למגע, לאי ויתרו שלקשיים שיש בחיים, לאומץ לעבור תהליכים ארוכי טווח, ולמרות אין ספור נקודות שבהן היה ניתן לבטח ולברוח, המשכת, כוונתי לשנות הלמידה שלך, החל מהיסודי ועד אתה, לא היו חסרות לך סיבות להפסיק, אין לימודיות, אין חברתיות, אין משפחתיות וכלכליות, ולא, לא ויתרת, המשכת למרות הכל, והנה אתה, מסיים יחד עם חבריך, בעיני עשית את הלא יאמן, עם המידה הזאת שסימון מטרה וחתירה אליה, בטוחה נהנית שתגיע ללימוד תורה משמעותי, למציאה דרך חיים, להקמת משפחה מאושרת ולפרנסה ברווח, מתפלל להתגשמו את חלומך, להיות ברווחה כלכלית שתאפשר עזרה לכל שכבות האוכלוסייה, ואני קוראת את זה, ואני קוראת את זה, ומנגד אני שומעת את הסיפור של הקרב, ואני אומרת, מה הוא חשב לעצמו הרב הזה, כאילו מה הוא חשב לעצמו, כאילו הוא ידע, הוא חשב, הוא חלם, הוא דמיין, שסוף כיתה ידבט הוא נותן להם כזאת מחברת, וזה מה שהוא כותב לו, אתה שים לי בעיניי לחתירה למגע, ושירו נעלמתים בטרם ימותו, מה חשבת לעצמך? וכמובן שאני מדברת איתו, והוא אומר לי, שהיה לו חבר שנהרג בפיגוע בדרום על חברון, והוא הלך לנחם ולשבעה, והוא שומע שמספרים על ההרוג, הוא מספרים על הדברים טובים וזה, והוא אומר לעצמו, רגע שנייה, למה אנחנו מספרים דברים טובים, רק על אנשים שמתו, ומה עם אנשים שחיים? איך אנחנו ניתן לאנשים שחיים כוח? ובתור מחנך לכיתה ידבט, לכיתה קטנה, אני צריך לתת כוח לילדים שיושבים לפניי. ואז הוא עשה את המחברת הזאת, ובעצם הוא נתן לכל תלמיד לכתוב על בעל המחברת, דברים טובים עליו. ובעצם מכאן יש לנו איזשהו יעלום, בגלל שאנחנו יודעים מי זה אישי, כאילו קצת מקבלים רמזים על מי זה אישי, כי אנחנו בתור הורים, מכירים את הילד שלנו, אבל לא מספיק מכירים את הילד שלנו. זאת אומרת, אני לא יודעת איך הוא בישיבה, איך הוא בבני הקיבה, איך הוא בצבא, איך הוא בישיבה תיכונית, או ב… לא משנה, אינסטרד צבא וכולי, הילד בחוץ, אני מכירה אותו בתור הבית, בתוך הבוא תסדר, בוא תנקה, אוף, כן, לא, למה הוא, למה אני, כזה. אני לא מכירה אותו באמת. ואז, כשאני פותחת המחברת הזאת, אני מוצאת דברים שלא חשבתי עליהם בחיים. כמו לדוגמה, אני שם לב שלכולם יש קושי, ואתה תמיד מצליח להתמודד עם זה, ונרגע מהר, למרות שאתה לא מסכים לכל דבר, ואני לוקח את זה לחיים שלי. אני מאוד שמח שהיית איתי בכיתה, מקווה שנשמור על קשר. ויש פה עוד משהו. למרות שלא היינו חברים כאלה טובים, אני בטוח שאתה אחלה גבר. החלום שלך להקים מקום מקלט ושיקום לנערים בעייתיים, הוא לדעתי מאוד מעורר השראה. אתה חכם, למרות שאתה, נראה לי, מנסה להראות לנו שלא. אני מאחל לך שתצליח בכל מה שתעשה בחייך. ובאמת, אחר כך התחבר לנו הסיפור הזה של רצון להקים מקום, רצון להקים מקום מיוחד לילדים שקשה להם בדרך. ונראה שאישי, בגלל שהיה קשה לו בדרך, הוא ידע לראות קשיים של אנשים אחרים. ואחר כך בשבעה, ואחר כך, הגיעו לנו גם הורים של ילדים, וגם, של נוער יותר נכון, וגם חבר'ה שהיו עם אישי. והם לא היו מהסגנון הזה, כמו שאתם מכירים. הם היו ילדים שלא הלך להם בדרך. ואישי פשוט היה יודע להגיע אל הלב שלם, לדבר איתם, להרים אותם, ובזכותו. חבר'ה הלכו למכינות, ובזכותו. חבר'ה הלכו לצבא. וזה סיפורים שהיה לנו אחר כך. אנחנו לא ידענו מזה בכלל. הוא בנה זולה בתלמון, במו ידיו, והיה מגיע הביתה ביום שישי. בשתיים הצהריים בערך. מניח את הדברים, עוזר לנו במטבח לסיים, לכו תנוכו, לוקח חטיפים, לוקח שטייה, יורד לזולה, יושב שם עם מי שירשב, חוזר הביתה לפני שבת, מקלחת תתה, שבת, עבודת שבת, ושוב יורד לזולה. כאילו הוא לא בן אדם שישן, הוא בן אדם שנמצא. שנמצא עם אנשים, מדבר אל לב של האנשים, היו מסיימים מסעות בצבא, במקום ללכת לישון, מה אתה אומר, איך היה לך היום? ככה, שיחות נפש עם אנשים, מדבר אל אנשים בגובה העיניים, זה היה אישי, ובצניעות, ובשקט, ואני אספר לכם עוד משהו.

החיים בגולני והקרב בנחל עוז כשאמרתי לאישי שהלך לקורס מקים וזה, אז הוא לא הצליח להגיע לקורס מקים, בגלל שכל פעם שהוא רצה להגיש בקשה למקים, אמרו לו חסר סדק, אין מספיק צוות, אתה לא יכול לצץ. וכשהוא הגיע לגולני, הוא היה קצת צהוב בעמרי שלו, וחשבו שהוא מושתל, כי הוא היה ילד מאוד מסודר, וגם מהרב מימדית, הוא היה מאוד ממוקצר. הוא הגיע לגולני, ושם יש מריבות וצעקות, בין המפקדים לבין החיילים. ואז אישי מגיע, והוא מתחיל ליישב מחלוקות בינם לבינם, ויושב באמצע, מנסה לדבר, ומנסה ליישב, וליצור שקט וליצור הרמוניה. עושה רשימות שמירה, מארגן להם לקראת מסדרים, עושה סדר בתוך המחלקה. אז בהתחלה חשבו שהוא שתול, אחר כך הם הבינו מי זה אישי, ובאמת מאוד מאוד אהבו אותו, והמפקדים ראו את היכולות הגבוהות שלו, ומינו אותו להיות מק, גם בלי קורס מקים. את זה אנחנו לא ידענו. איי היה מאוד צנוע, לא ידענו את זה בכלל. אחרי שהוא והממקב שלו, והממפי שלו נהרגו, ההורים של הממפי, נתנו לנו את הטופס, שהוא חתום עליו, ואמרו לנו אתם יודעים שאישי היה מק. הוא חתם. זה יש פה, זה נמא, זה כאן. לא ידענו. אבל באמת סיפרו לנו, שהארבעה החודשים האחרונים האלה, שבהם הוא היה מק, זה פשוט היה השיא של החיים שלו. זה היה המקום הכי טוב של החיים שלו. אז מה אני רוצה לספר לכם בעצם, בכל הסיפור הזה? אני רוצה לספר לכם, שלאן שרק תרצו אתם תגיעו. כי אם אישה הצליח, כולכם יכולים להצליח. באמת. רק תשעפו, רק תרצו, תיגעו בנקודה, תחתרו במגע אליה, ובזרת ה' תצליחו. אז באמת, ארבעה חודשים, הם כבר היו בנחל עוז, עד השביעי באוקטובר, ומהשביעי באוקטובר, איציק ימשיך לספר לכם. אנחנו נשחק קצת על סיפור הקרב. מה קורה ב… אני נוהג להגיד, תקפצו את בית השראי. זה תאריך, שצריך לספר אותו. אז ביל אוקטובר זה תאריך, שאם השנים מוכיח, במלחמות ישראל הולכנו נעלם. אז קפבל בית השראי, יום שמחת תורה. למעשה נתחיל אלף בפניכם, אישה היא מתקשרה ביתה. הוא היה בחז הראשון, חג שניים, תחת גורו בסיס. הוא היה, כמו שהנבלתי, נעמקף של צקם, נעמקף של נמר. זה כלי, כמו שתראו, גדול מאוד. כמו טנק ביוק, חוץ מכנה של כפח. אותו כלי, למעשה, אני היום סגרתי מרגל, נתתי שיחה בבוקר, במפעל שמייצרים את הנמר. איפה שמייצרים את הנמרים, את המרכבה ואת הכל. היה לי סגירת מרגל, את כל התחקירים, מה קרה בתוך נמר, בשעת הקרב, איזה מערכות היו ואיזה מערכות נפגעו. וככה סגר לי את כל התהליך, שמה שקרה ביום הזה בבוקר. אז אישה, כמו שציינתי, הייתה עם צוות, מה שקורה ברצועת עזה, חטיבת גולני, עשה את הקו הזה לאורכה של רצועת עזה, שהוא מתחיל במחסום ערז, ומסתיים בכיס אופים. זה חטיבת גולני, לאורך כל הגזר. ואישה הייתה עם פלוגת פלחות, במוצב נח על עוז. מוצב נח על עוז, מוצב מאוד מרכזי, שתופס מה שנקרא, את המפקדה. בתוך המוצב יש המון חיילים, חוץ מחטיבת גולני, חוץ מהפלחות ועוד מחלקות אחרות של גולני. יש שם בלונאים, מנדסה, שריון, טנקים. נמצאים איתם, כי זה מוצב יחסית גדול, והוא אמור לתת מענה ראשונית, מה שנקרא, אם חז וחלילה, חורץ לרצב הגדר או חבירת מחבלים, מכיוון רצועת עזה. מרכז העצבים של כל האזור הזה, נמצא בתוך חמד. המוצב הזה, זה חייל, ובאד, מה שנקרא בתוכו, יושבים המון צבטים והמון חיילים, וחלק מהמשימות של חטיבת גולני, זה לתפוס את המוצבים היותר חודרים. מה שנקרא, כמעט על הגדר, בטח שמעתם וביקרתם גם, וחלקכם כבר מכירים, את המוצב החצה שחור, ויש פגה ויש מופ, שאלה למעשה מקבלים פקודה ישירה, והם הכי קרובים לתת מענה ראשונים בגדר, אז אישה, עם הצוות שלו, היה במוצב החצה שחור, מוצב שם לפני כן, מה שנקרא צוות סכם, זה בדרך כלל שתי נמרים ושתי טנקים נמצאים בקוננות. כולנו יודעים שבאותו יום, בערב חג, ניתנה הוראה לדלל כוחות, והמון טנקים יצאו לכיוון יהודה ושומרון, והצוות של אישה היה טנק ונמר. מתחקרים אחרי שאני ערכתי וגם מה ששמענו בשב את הכל, מתברר שלמעשה, כל יום שישי, הם נעלו נועל של קוננות, בהדמיה מלאה, עם חיבור של כל הכוחות, עם צפתנות, עם הכל, למקרה שיהיה חדירה. זה היה מפה שלהם, שלא הרבן, שסופנו נבחן נדבר גם קצת עליו אחר כך, אבל זה מה שהם עשו כל היום שישי, עד כניסת החג. למעשה, אחרי שהם סיימו את כל התרגילים שהיה להם ואת הכל, אני שמעתי ברמה, מה שנקרא דרגה ראשונה, את הקשר, קיבלתי אישור לשמוע אותו עד שעה שבע ועשרה של אותו בוקר של שבת. זאת אומרת, כל יום שישי, מלא, כולל שבת, ערב שבת, עד שבע בבוקר. והם עושים את הקוננות הזאת ועם הכל, ובסוף הערב, שלא אמר להם, לכו לישון, נראה לי שהלילה, שקט, הכל סבבה. סעודת חג, מה שנקרא של החבר'ה במוצב קדמי, בשעה שלוש, מתקבלת הוראה מהחטיבה הצפונית, הוראה שעד היום לא קיבלנו עליה תשובה ועד היום לא נותננו מענה. ניתנה הוראה מהחטיבה הצפונית שאין לעשות קוננות עם שחר, בין השעה שלוש לשעה תשע בבוקר. זאת אומרת, מי שלוש עד תשע בבוקר, קוננות עם שחר זה אומר שפותחים את הצירים בשעה חמש בבוקר, ואין את זה, וקיבלו הוראה לא לבצע את זה, ביום שבת בבוקר. ולמעשה, הם לא עושים את זה, אבל שילוה הרבן מן פי מורל, מבקש מהם בשעה חמש וחצי, אומר, אנחנו לא נהיה על הגדר, אנחנו נהיה בתוך, לפני הגדר. הוא מבקש מכל הכלים האלה לצאת בשעה חמש וחצי בבוקר, והוא יוצא עם הדוד שלו, והם אחריו, והוא לאורך כל הדרך בקשר, עובר איתם שלב שלב את כל הקיבוצים, אלומים, בערים, מראה להם, תראו את הכביש הפנימי הזה, תראו את הכבישים, אנחנו צריכים להיערך לזה.

התקפה על מוצב נחל עוז מסיים את הסיור הזה לקראת שש ועשרים, והם מתחילים לחזור למוצב אחץ השחור, עם הנמר, אחרי סיור עם שילוב, מרחק של 6 קילומטר מהם, מתחילים לזהות את מחבלי הנוגבה, מתחילים להתקרב. לידיעה בסוגריים, מחבלי הנוגבה, לפני שיצאו לשביל אוקטובר, היו ערוכים ברמה של סערת מנכה לפני שהיא הולכת לביצוע של משימה. ידעו כל דבר מה קורה והגדירו את נוח הלוז, כייעד מספר 2, זאת אומרת, לקחו את המחבלי הנוגבות, אחי שלהם, למטרה לגבוש את מוצב נחלוז, כשיש להם נתונים עוד הרבה לפני כן, יודעים בדיוק כל דקה מה קורה, מה מרגע נגיע בגדר עד שהצ'יפ מגיע, 13 דקות מאיפה מגיע הג'יפ, מאיפה מגיעים, איפה פרצות בגדר, מאיפה נכנסים, מאיפה יודעים, כל מחבל ידע בדיוק לאיזה אולי צריך יותר מדי. הם היו ידעו בדיוק איך להיכנס למוצב. וזה מה שקורה, שמוצב נחלוז מתחיל לקבל התקפות והם מקבלים את הקירות מהתצפיתניות, כשהם במחק 6 קילומטר על הקווי דיווח שלהם, הם יוצאים להילחם. הנמר, כמו שאתם רואים, יש עליו קטלן ומקלען שמפעילים אותו מתוך הנמר. זה מערכות ירים מאוד מתקדמות, אני ראיתי אותם היום, הדגימו לי את זה היום, זה פשוט כלים עצומים, באמת, כלים שהם מאוד עצומים, והם יוצאים להילחם איתם מתוך הנמר והם מורגים ויורים ומתפעילים, עד שבאיזשהו שלב ההמון שמתקרב ליהם כבר יותר מדי המון ושלא נותן את הפקודה להגיע לתוך הגדר. מה שנקרא להתחכך עם המחבלים, עם המחבלי הנוגבות בצורה עדוקה יותר, ולמעשה גם, שזה גם חלק מתוך התהליך שהיה שמה, הם מקבלים תיל של RPG ישירות לתוך הנמר. בגלל הקרבה גם של הנמר וגם לתיל, מיל הרוח שכולם בדרך כלל אומרים שיש מיל רוח והוא יגן והכול, בגלל הקרבה הוא לא נפתח, והיום הבנתי גם למה הוא לא הצליח להיפתח.

הקרב על הנמר והנמר למעשה מושבת לגמרי, כלי כזה גדול שאמור לתת מענה ומוגן ואת הכול, הופך להיות כלי מתכת, קופסת מתכת, למעשה שהתיל הבא, שהפגע בו אחר כך, יש שם עשרה לוחמים בתוך הנמר, שאני אומר את זה כל הזמן, שבתוך הנמר הישבו, הפסיפס החברתי של מדינת ישראל, היו שם כולם, דתיים, חרדים, אתאיסטים, כולם יהודים, וכולם הבינו שזה הרגעים האחרונים שלהם, ובשלב הזה כולם קוראים קריאת שמה. בשלב הזה נהג הנמר מבצע ניסיון של הנאה, יש מה שנקרא נאת חירום. כלי הזה הוא משוכלל, יש לו גם אפשרויות לעקוף מה שנקרא את המערכות הרגילות, ולעבוד את הבסיס של נהיגת חירום. נהיגת חירום היא לא מה שנקרא מפעילה את הכל, אבל היא נותנת אפשרות והם בודקים האפשרויות שהם כשמניעים את הנמר, והם מבינים שהם יכולים לנסוע רק קדימה. רק קדימה, אין אחורה, מערכות הנשת לא עובדות, והם יוצאים קדימה, הם נוסעים קדימה, תוך כדי זה הם מורגים את מי שהם יכולים ודורסים רק בדריסה, זה מה שהם אכלו, והקשר מתחדש איתם מהתצפיתניות שנמצאות במוצב, ולהגיע כמה שיותר למוצב נחל עוז, כי הוא הולך ונכבש על ידי המחבלים. מה שקורה בתוך מוצב נחל עוז, כמו שציינתי, המון מחבלי נוגבות שהם היו במחזורים. כל כמעט חתישה שעה הגיעו מחזור נוסף של מחבלי נוגבו בכמויות גדולות, ערוך, ערוכים, לגבישה של המקום הזה. היה להם מאוד חשוב לגבוש את נחל עוז ולהשתלט, מה שנקרא, על כל הזה, ובפרט על החמל. ואז הם, שאילו, שהתחבר אליהם כשהתחיל האירי, נותן את הפקודה לנסוע כמה שיותר מהר למוצב נחל עוז, והם עושים את הדרך, 6 קילומטר, כשנמר נוסע הרק קדימה, שהוא תקול, מערכות האירי לא עובדות, הם נכנסים לתוך מוצב נחל עוז, מוצב נחל עוז זה מוצב יחסית שהשבילים שלו צרים מלהכיל כלי כזה גדול, רק בהקיפי השבילים הפנימיים שורץ ממחבלים מגמוניות, שבתוך המגמוניות נמצאות חיילות שהיו וחיילי גולנית, שקפצו בבוקר עם האירי, וניהלו שם כמה שהם יכולים יותר את הקרבות, עם המחבלים שמגיעים מבחוץ.

הקרב במוצב נחל עוז שילוב מחלץ עצמו מהצריח מלמעלה, כי המערכות לא עובדות, לוקח את הנשק שלו, ובשוט מתחיל לנסות להוריד כמה שיותר מחבלים, ההמון של המחבלים גדול, תוך כדי הסיבוב של כמה שאכלו עם הנמר, הוא גם חטף צרור לכף היד שלו, שהשביטה לו את היד, משלשל את היד לבפנים, בקש חסם עורקים, ומבינים שהם לא כל כך אפקטיביים. המסערה לא חמים, אבל רק אחד יכול להיות מלמעלה, שהוא הופך להיות כמו סוג של ברווז במטווח, מול המון מחבלים שנמצאים במוצב, והוא נותן את הפקודה לצאת ממוצב נחלוז. והם יוצאים ממוצב נחלוז, מתרחקים מהמוצב בערך כ-600 מטר, לחורשה שעדיין המחבלים לא הגיעו אליה. אנחנו מדברים על חורשה קרובה מאוד לבסיס, תוך כדי הנסיעה, הנסיעה הזאת שהיא שעורכת דקה, כמה מה זה, נותן שיחת מוטיבציה של דקה בתוך הנמר, הוא אומר להם, אנחנו חוזרים להציל את החברים שלנו מפלוגה בית, את הזיהיבים מפלוגה בית, אנחנו לא מפקירים אף אחד בשטח. אז הם אמרו לו, הוא אמר, אתה פצוע, אתה לא יכול אפילו להחזיק נשק, אנחנו השרה, אתה ראית מה יש שם. הוא אומר להם, אני לא שופט אף אחד, מי שיכול להצטרף אליי, אני יוצא. ובאת, נהג הנמר עוצר בחורשה, שילור יוצא ראשון, וימראי להם איך הוא מחליף מחסנית עם יד אחת. שלוש, שם את הנשק הזה פה, מחליף את המחסנית ואומר להם, אני יוצא. כמובן אחרי שהוא יצא וראו אותו, אז הצטרפו אליו שישה לוחמים, ומי שהצטרף אליו, זה היה הקשר שלו, שמעון מלכה, דור יחיד, וירזקאי, ניר ברקת, יעד בני עקוב, אישה שסגר את הכוח, והם מחליטים, והם מה שנקרא מתארגנים ויוצאים, כששילור מבקש מנמר להוביל את הכוח, לתת מחסה, מה שנקרא, כמה שיותר צמוד אליהם, הוא נושא הראשון, הם אחריו, והם מגיעים לצומת. אני לא יודע אם למישהו יצא להיות במוצב נחלוז או לפני כן, זה צומת T. צומת T שמאלה זה לקיבוץ, שגם שם מתנהלים קרבות בתוך הקיבוץ, וימין זה המוצב עצמו. ובצומת הזה, מתקבלת שיחת טלפון, מתומר גינברגר מגד, זכרונו לברכה, בצומת הזה נפגשים, שילור הרבן המיפה של הפלחות, ובוני, שהוא היה מפה של המסייעת, ותומר שהיה בבית באותו בוקר, אבל יצא עם הקריאה הראשונה שלו, והצליח להגיע כבר לכפר עזה, הוא אומר להם את הדברים הבאים, הוא אומר להם, חבר'ה, אני חייב כוח דחוף, בכפר עזה יותר חשוב לי להציל את האזרחים, ואחד הולך להציל, לנסות לקבוש מחדש את מוצב נחלוז. ולמעשה הם מתחלקים ביניהם, בוני יוצא עם הצוותים של המסייעת, לעזור לתומר בכפר עזה, דואר עם הרקם שלו, ואישי והצוות של שילור, עם אישי ביחד, פונים ממנה לכיוון המוצב. והם מתחילים את זה, כשהנמר נושא הראשון, הם אחריו, והמחשבה של שילור, באיזשהו שלב, מה שנקרא כשהם מתחילים להתקרב לבסיס, ומתחילים לחשף לירי, מבקש מהנמר, תיסע יותר קדימה, תמשוך את האש אליך, את הכלי, אתה גדול יותר, ואנחנו נתקוף בעיגוף. למעשה נמר פותח, אבל הוא פותח קצת יותר מדי מהר, ואז הוא חושף את הכוח. הוא חשף אותם, הוא התקדם יותר מדי מהר, ופשוט מערב שהיה מתוכנן מראש של מחבלי הנורבות, כשהם כבשו כבר מוצב, הם, מה שנקרא, השתלטו על שטח השמדה, וירש את צלפים אינטנסיבי, עליהם כשהם, אנחנו תכף נראה את זה, בוא נראה, כן, פה זה מוצב, זה מתקן.

הקרב האחרון בכלל המצולם רק הקיר הלבן הזה. במוצב הזה, המתקן הזה זה מתקן של משרד הביטחון, של השבק. למעשה לצרנו הרב, הוא נקבש, עוד בתחילת הבוקר, והם קיבלו שליטה על מה שנקרא, גם מתוך המוצב, מלמעלה, מתוך המבנים האלה, וגם מה שנקרא, הביאו עוד כוחות מסביב, והם מתחילים ללכת על מה שנקרא, על הציר הזה. צד שמאל מוצב, והם באמצע פה. וככה הם הולכים עד שמגיעים לאזור הזה, של הבטונדות האלה, ופה למעשה, מתחיל הקרב. מתחיל הקרבות שלהם, כשאנחנו רואים אותם פה. זה הם כרגע, ממש דקה לפני ההבטיחה שלהם, אישה היא כבר מתצרף אליהם, הוא סוגר את הכוח, ומפה הם מתחילים. למעשה… הם עובדים. בעצם הרעיון, לפי מה שנמדתי בקשר, זה שאני אכנס, המחבלים יראו אותי, ככה הם ידעו גם איפה המחבלים נמצאים. יראו עליי מקום מה שיש להם, אני אלחם המחבלים בעצם, כי אני הרבה יותר משורר עליהם. וואו! ואו! טוב, תומר נהרג אחר… בחנקו בעצם. הוא היה מגד של 13. והוא התקשר אלינו בערך שלושה שבועות לפני שהוא נהרג. כדי… כי הוא בעזו יצא, מעזה בעצם. ואני לא יודעת אם להשמיע, ישמעו את זה. אני אנסה. אני לא מצליחה להזיז לך. אני לא מצליחה. אז רק בכל זאת, אנחנו מדברים כמה דברים שרצו שכן להגיד. אחד, אני רוצה שזה יהיה ברור שאיך שתסתיים המלחמה, אבל אני לא חושב שתסתיים בקרוב. יש לנו עוד הרבה עבודה בשביל זה. אבל מהי שתסתיים, זה שתסתיים המשפחות השחרולות שעשו בתוכן, שהפכו להיות באמת הדבר החשוב שיש לנו. וזה יהפוך להיות משפחה. זה כבר הופך. אבל זה יהפוך גם שם בצורה רשמית. להיות משפחה לכל החיים. כן חשוב לי להגיד לכם, אני לא אחפים פה את התחקר של האירוע, אבל כן חשוב לי להגיד משהו על אישיי ועל האנשים שהיו לפה. כדי ש… לפחות לפני שאני נכנס לעזו על כמה שעות, יש לה נגידה שזה יושב לכם בראש. אתם יודעים, לוחמים נהרגים בצבא. ויש כל מיני מקשרים שהם נהרגים. בידוד הם יכולים לריפול את עצמם. ובפני פגוטה של חמישה-שישה לוחמים, הם נהרגים, וזה לא אומר שהם לא גיבורים. אבל יש סדוי של הכלב, שהיה בין החלון, זה ברמה אחרת של גבורה. זה ברמה אחרת. תשמעו, הבת החלחה היא גבורה. זה לא פחות. זאת אומרת, כשהם קוראים אותי, הם לא נכנסים פחות. הבת החלחה זה חברים שלא. הם לא יכולים לפנות. היה גם פנמר החלב. הם לא יכולים לפרוק פנמר. הם לא יכולים. הם לא יכולים להגיע לעצמם. אז גבורה כאן היא ברמה אחרת. זה לא… עוד פעם, כל לוחמת זה נהרה על ספיושת המדינה, ושיצא לקרב ציבור. רק בסיפור ששמה, של הקרב הזה, היה משהו קצת אחר. הילד יותר מדי תאמין, שמחים בחור שהוא לא יכול ללכות את ה שהיה מסור, זה מחפיא. וסיפור הגבורה של הקרב הזה, כשמסתיים המלחמה, התקופה הזו היא עשויה. זה עוד פעם, זה לא הולך. הנה, תשאל לי, עדיין, צעירים עוד שנה, עוד שנתיים, עוד עשר, עוד עשרים שנה, הם גידלו על סיפורת הקרב הזה. הם הולכים לתפקיד ותה. ו… איך שאני אומר את זה, להעיב לאמא ולא לאבא, אל תעלה בי מהם, אבל אני מאמין שהאמא בבקשה, היא לפעמים היותר, זה יוצא מהמין שלה, זה באמת הדבר השעני, תראו מה אני אגיד לכם, אחר כך אנחנו אומרים לחתור לעזה, בקצב. זו הייתה שיחה ככה חלקית, שקצת נותנת עם תומר, ולמעשה אחר כך, אנחנו אומרים להסיימים דבר כזה, אז אנחנו החלטנו, בסדר. אני אגיד לכם, אני אומר, פשוט, אנחנו לקחנו לעצמנו כמשפחה, באמת, להמשיך את הצבא, של אישי, של הגיבורים, שנלחמו, הצטרפתי מהר מאוד, בין המקימים של מעל הגבורה, זכיתם להיות שם, במעל הגבורה, של פורום הגבורה, ומתחילת הדרך, אנחנו ככה עומדים, טענים, הרבה פעמים, עם המון פגישות, בארץ, בעולם, בתקשורת, בהכול, שהמלחמה הזאת תהיה, באמת מלחמה של ניצחון, מלחמה, שכל הנופלים, שנלחמו, והגיענו, לא יהיו המגש הכסף, לא של אף גורם אחר, ושאזה, היא חלק ממדינת ישראל, היא חלק מעם ישראל, והיא צריכה להתיישב מחדש. אז אני, גם, זכינו גם שיש גרעין, השם אישי, גרעין אישי, שיקומו בעזרת השם, יהיה בתוך רצועת עזה, בגבולה הצפוני, זה נמצא ממש, אזור ניסנית, מה שהיה, ואנחנו עושים כמה שיותר, כדי שבאמת, להשיב, ליחזור, ליישב את כל רצועת עזה, וכמובן, שלהרים את רוח העם, ואני חושב שאתם נמצאים עכשיו פה, בתקופה עכשיו, של הישיבה, של הלימוד תורה, של ההתחזקות, מהאמונה, והקבלת הערכים ואת הכל, ואני בטוח ש, תיקחו מפה, שזה חלק מתוך התהליך שאתם תגיעו, ובעזרת השם תתגייסו, ותהיו, מה שנקרא, דור העתיד, שהולך להוביל, מהלכים למדינת ישראל, ולכל אחד ואחד, יש את האפשרות הזאת, גם אם לפעמים נראה קשה בדרך, וגם אם לפעמים, יש קשיים, כמו שראיתם, אולי נשאר לוקשיים בדרך, אבל באמת, יש לכל אחד, האפשרות עם כוח רצון, ולקחת את כל מה שהוא מקבל, מהבית, מפה, בישיבה, מהרבנים, שהולכו איתכם, עד סוף החיים, תצליחו, ובעזרת השם, שזה יהיה לתועלת, וחיזוק, ועם ישראל חי.