כן, ערב טוב. ב-20 וכמה דקות אני רוצה לגעת בנקודה שקשורה לדברים שהתרחשו בי"ז בתמוז. אני רוצה לנסות למצוא את הקשר בין שני דברים מאוד מרכזיים שקרו ביום הזה: חטא העגל ושבירת הלוחות בעקבותיו, והדבר השני הוא ביטול קורבן התמיד. במבט ראשוני, לא כל כך רואים את הקשר בין שני הדברים הללו. חטא העגל הוא סיפור אחד, וקורבן התמיד הוא סיפור אחר. היום דיברנו על זה קצת בשיעור כללי – ביטול קורבן משמעותי, גדול, חשוב ומרכזי. אבל זה ששני הדברים קרו באותו יום בדרך כלל מלמד על קשר פנימי שקיים בין הדברים. אז חשבתי על נקודה מאוד מעניינת לגבי חטא העגל. יש בזוהר הקדוש הסבר שמסביר את מה שקרה שם. בזוהר כתוב בהקדמת הזוהר דף א', מספר רבי שמעון: "אמר רבי שמעון אלעזר בנ, פסוק מילך והתגלה סטימה דה רזה אילה לבני אלמה לא ידעין." שתיק רבי אלעזר, בחר רבי שמעון וקיים ריגה חדה. אמר רבי שמעון: "אלעזר, מהי אלה? מה זה המילה אלה? מה היא אומרת?" זה כמובן אירוע מעניין. שואל אותו רבי שמעון, רבי אלעזר שותק, רבי שמעון בוכה. יש פה התרחשות מאוד עמוקה.
הקשר בין חטא העגל לקורבן התמיד אז שואל את אלעזר מה זה אלה. אלעזר בנו מנסה לענות ולא כל כך מצליח, ואז רבי שמעון אומר: "אלה רזה דה לו התגליה בר יום אחד. האבינה על כיף ים היום אחד הייתי על שפת הים." מקווה שגם לנו התגלו סודות על שפת הים. ואז היה על שפת הים, ואתה אליהו התגלה אליהו לרבי שמעון ואמר לו: "בני, ידעת מהו מי ברא אלה?" אז הוא שואל אותו עכשיו אליהו הנביא שואל את רבי שמעון אם הוא יכול להסביר לו את הפסוק הזה בישעיהו: "שאו עיניכם שאו מרומניכם וראו מי ברא אלה." אז רבי שמעון עונה לו שהאלה זה השמיים וכל חיליון וכו'. ואז אליהו הנביא אומר לרבי שמעון: "רבי, מי לסתים אהבה כמה קודשא בריך הוא." יש לפני הקדוש ברוך דבר סתום מאוד עליון. יש פה תיאורים שאנחנו לא מבינים אותם על דברים סתומים ועליונים וכו'. נדלג על כל השורות האלה, אבל שורה התחתונה היא שאחרי כל הדברים העמוקים האלה, אליהו אומר לרבי שמעון שבכל הדברים העמוקים האלה, הרוחניים הגבוהים האלה, הם כולם מתומצטים במילה "מי". "מי" זה גימטריה חמישים, "מי" זה בחינת הנשמה, בחינת הבינה, הבחינה האלוקית הגבוהה יותר. ואז הוא אומר לו שעמי בא להתגליה ולהתקריה בשמדה. עמי רצה להתגלות ולהתגלות בשם, והוא התלבש בלבוש מאוד גדול וברא אלה. וסאליק אלה בשמה התחברו נתוון אילן באילן והשתלם בשמה אלוהים. עמי רצה להתגלות ולהתלבש בתוך המציאות. המציאות זה אלה. אלה זה מה שרואים מול העיניים. זה מה שרבי אלעזר כבר בהתחלה אמר לו, השמיים חליאון. ואז הוא המשיך הלאה ואמר לו אלה זה כל ההתגלות המעשית שאנחנו פוגשים מול עינינו.
המשמעות של חיבור הרוחניות והגשמיות וה"מי" זה המציאות הרוחנית העליונה יותר שהיא מחפשת להתחבר למציאות התחתונה יותר ולהתגלות. וכשהיא מצליחה לעשות את זה, אז משתלם שם אלוהים. שם אלוהים זה חיבור של המילה "מי" והמילה "אלה". תסתכלו באותיות של המילה אלוהים, יש שם "מי" ויש שם "אלה". זאת אומרת, ועכשיו תראו משפט: "מי שיש לו זוהר ועד לא ברא אלה לא סליק בשמה אלוהים." עד שלא נבראה מציאות הגשמית שה"מי" תחבר אליה, אז אין משמעות לאלוהים. אלוהים כשהוא בשמיים כשהוא נשאר בשם "מי" והוא לא מתחבר ל"אלה", אז לא עשינו כלום. רק כשהוא מתחבר, נשלם שם אלוהים. ועכשיו מגיע הסיום שבשבילו התכנסנו: "ואינון דחוו באגלה על רז העדנה אמרו אלה אלוהיך ישראל." אלה שחטאו בעגל, החטא שלהם היה שהם נתקו את ה"אלה" מה"מי". הם אמרו "אלה אלוהיך ישראל" ולא "אלוהים אלוהיך ישראל". את הדבר הזה מסבירים המפרשים המאוחרים יותר שבעצם מה שכתוב כאן, אם נוריד את זה קצת למציאות שלנו, זה העניין הזה של החיבור של הצד הרוחני בחיים לצד הגשמי והמעשי בחיים. כל אחד ואחד מאיתנו יש לו בחינת "מי" בתוכו. יש לו נשמה שהיא נקראת "מי", יש לו בחינה אלוקית שנמצאת בתוכו. והבחינה הזאת כל עוד אין לו גוף להתלבש בתוכו, אז היא נמצאת בעולמות עליונים והיא לא עושה את הייעוד שלה כי היא לא מתחברת למציאות, לגשמיות. ורק כאשר היא מתחברת לגשמיות והיא מצליחה לחבר את שניהם ביחד ולהפוך את ה"אלה" ל"מי", אז היא עושה את הייעוד שלה.
החיבור בין הפרט לכלל ומי שמנתק את ה"אלה" מה"מי", דהיינו שהוא עושה הפרדה בין החלקים הרוחניים לבין החלקים הגשמיים, וזה יכול להיות בשתי צורות. זה יכול להיות שהוא נמצא רק בחלק הגשמ ואין לו בכלל חלק רוחני, אבל זה גם יכול להיות הפוך. הוא יכול להיות רק ב"מי" ולהתנתק מה"אלה". הוא יכול לבחור להיות בעולם הזה כביכול, אבל להיות כל הזמן רק בעולם הרוחני ולא להתחבר למציאות ולא לנסות לקדש את המציאות, לקדש את החומר, לקדש את החיים, לקדש את הגוף. היום היה לנו בזוהר במימות בבוקר. מי שרוצה, אגב, אנחנו מחר מסיימים פרשת נח ומתחילים פרשת לך לך ביום חמישי. אנחנו בעזרת השם מתחילים פרשת לך לך. היום היה לנו בזוהר על הפסוק "כי השם אלוהיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש". בדרך כלל הכוונה למחנה הצבא. אומר הזוהר, המחנה של הצבא זה לא הצבא, זה האיברים של הגוף של האדם. בזוהר זה נקרא שייפין דגופה. האיברים של האדם הם המחנות שלו והם צריכים להיות קדושים. והזוהר אומר איך להיות קדושים. אז הוא אומר בעיקר להקפיד בענייני עריות וגם בדיבורים, כי כתוב "ראה בך לא יראה בך ערוות דבר". ערוות זה עריות ודבר זה דיבור, גם דיבורים לא נקיים. ומי שנשמר מזה כבר הגוף שלו נמצא בכיוון של הקדושה. על כל פנים, נחזור לעניין שלנו. אז אם כן, חטא העגל זה הפרדה של ה"אלה" מה"מי". ועכשיו בוא נלך רגע לקורבן התמיד, כי אמרנו שמה שאנחנו מחפשים זה את הקשר ביניהם. קורבן התמיד היסוד שלו זה הכלליות. זה קורבן ציבור שהוא לא אין לה יחיד שום חלק בו. היום דיברנו על זה בצד המצווה ברמב"ם. זה לא שותפים שכל אחד נותן את השקט שלו למקדש ומזה קונים קורבן, אלא זה מראש מגיע מתרומת הלשכה. זה מגיע מהצד הציבורי שהוא לחלוטין הרבה יותר גבוה מהצד האישי של כל אחד. אבל האדם הפרטי לא תלוש מהמציאות הרוחנית הגדולה הזאת. המעמדות שהעם ישראל כידוע כשקורבן הציבור מקריבים אותו בירושלים, עם ישראל מתכנס כל אחד בעיר שלו, נציגים של הציבור, אנשי מעמד, והם מתפללים בזמן שבירושלים מקריבים את קורבן התמיד. מסבירים המפרשים מה הרעיון של הדבר הזה. הרעיון הוא שבעצם כל אחד ואחד מחובר לכלל. נכון שהוא לא נותן את הכסף שלו ומזה קונים את הקורבן כי הדגשו שזה קורבן ציבור, אבל כל אחד ואחד הוא בעצם חלק מהכלל.
החשיבות של הכלליות הפסקה הכי אני הוא דעתי בלתי כובד בעליל, אבל אחת הפסקאות הכי חזקות ברב קוק בנושא הזה. ואז אנחנו חוזרים לנושא שלנו. זו פסקה שנקראת יש שתי פסקאות אחת אחרי השנייה. אחת נקראת היסוד הכללי, השנייה נקראת התיקון הכללי. אפשר לקרוא לזה תיקון הכללי, אבל אצל הרב קוק זה התיקון הכללי. ואומר הרב קוק: האדם צריך להיחלץ תמיד, תמיד, אולי זה קשור לקורבן התמיד גם. צריך להיחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו עד שכל רעיונותיו סובבים רק על דבר גורלו הפרטי, שזה מוריד את האדם לעומק הקטנות ואין קץ לאיסורים הגשמיים והרוחניים המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו ביסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה. אומר הרב קוק: חייבים להיחלץ בזה. להיחלץ כי אדם בצורה הטבעית הוא קרוב אצל עצמו. גם מבחינה רוחנית הוא קרוב אצל עצמו. גם אדם שהוא כבר רוחני הוא הרבה פעמים כל הרוחניות שלו היא פרטית, היא לא מסתכלת על הכלל. הוא מאוד רוחני, אבל זהו. זה לא מתוך הרצון שלו להיות חלק מהעולם, חלק מהעולם הרוחני, מכנסת ישראל שמביאה את הרוחניות לעולם. ואומר: אין קץ לאיסורים של מי שנמצא בקטנות הזאת שהיא הפרטיות. וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו, ככה תגדל שמחתו וככה יזכה יותר להערת האור האלוהי. זאת אומרת שהוא לא מפסיד מבחינה פרטית. זה שהאדם הוא כללי ונותן את עצמו לכלל ומשתדל כמה שיותר בפועל לעזור לאנשים אחרם, לעזור לסביבה שסביבו, לעזור לעם כולו שמסביבו, זה לא פוגע בו בתור אדם פרטי אלא גם בתור אדם פרטי הוא יותר שמח ויותר יזכה להערה אלוהית. למה? מאורב קוק: "כי שם מלא חל על עולם מלא ולשכין תשאריה באתר חסיר." זו ציטוט מהזוהר. השכינה לא נמצאת במקום חסר. עכשיו אדם שהוא פרטי הוא חסר והשכינה לא שורה על מקום חסר. אז אם אלה זה אחד ועוד אחד, מקום חסר, שכינה לא שורה, אז אתה צריך להיות אדם לא חסר. אתה צריך להיות אדם מלא. איך תהיה אם מלא? אתה צריך להיות אדם כללי. ו"כיוון זה באתר חסיר או פגים לא שאריה איך תשרה באתר שהכל נטול וחסר" שהוא הפרטיות האנוכית לבדה.
הקשר בין הכלליות לחטא העגל כלומר, הקורבן התמיד מלמד אותנו שתמיד צריך להיות אנשים כלליים. ועכשיו מה הקשר בין זה לבין חטא העגל שדיברנו עליו קודם? אז פה נזכרתי שחשבתי על זה היום. נזכרתי במשפט אחד נפלא ביותר שאומר מורב קוק בעולת ראייה כשהוא מסביר את ברכת על המחיה ועל הכלכלה. ברכת על המחיה אנחנו יודעים שהגמרה אומרת יש שני לארץ ויש חמישי לארץ. פעמיים מופיעה המילה ארץ: חיטה וסעורה וארץ הפעם השנייה. ואז הרב קוק, לא משנה עכשיו, לא ניכנס, הוא מסביר פה איזה סיפור בגמרה מסכת ברכות. אני אגיד את שורה התחתונה. שורה התחתונה זה שיש שני לארץ ויש חמישי לארץ. והרב קוק אומר שהחמישי לארץ זה אלה שהם קרובים לארץ ישראל מבחינה רוחנית כמו חמישה חומשי תורה. הוא מתכוון לאנשים שבאים לארץ ישראל מתוך התפיסה הרוחנית. השני לארץ, שזה מדרגה וכאורה יותר נמוכה, זה אלה שמגיעים לארץ מהצדדים הגשמיים. הם באים בגלל, הוא כמובן מתכוון לאנשי הציונות שהגיעו לארץ בשביל לבנות הארץ והם לא יהודתיים בכלל, אבל הם הגיעו במסירות נפש מדהימה מטורפת. כשמכיר ספרים בהיבוש ביצות בעמק חפר באזור חדרה מתו שם המון אנשים והם ידעו שהם הולכים למות כשהם באים לגור במקום הזה ולייבש את הביצות שם. ואנשים בקיבוצים ויתרו על החיים הפרטיים שלהם בצורה מוגזמת על צד הכלכלי בוודאי על כסף וכולי וגם לפעמים על חיים אישיים, ויתור מוחלט לטובת הכלל. וזה היה משהו שהגיע לגמרי מהמקום הגשמי מהשני לארץ. אומר הרב קוק לענייננו, יש לנו ממש מעט זמן, אומר הרב קוק ככה: והחלק השני זה את שמן ודבש נגד המכירים את ההשלמה הטבעית של כלל ישראל בארץ בהשלמתה מורחנית הטבעית כראוי לכל עם ברוח ובחומר. ולמדנו מכאן עכשיו שימו לב, מבחינה הלכתית שני לארץ הוא קודם. כן, הרי איך כתוב: "עת חיטאי סעורה וגפן תאונה ורימון." זוכרים כתוב בשבט: "ארץ זית שמן ודבש." אז אם יש לך זית או דבש שזה תמרים ויש לך נגיד רימונים, מה קודם לברכה? מי שקודם לארץ השני. למה? כי הוא יותר קרוב לארץ מאשר ההוא שהוא מספר שלוש או ארבע רחוק מארץ. אומר הרב קוק מה בעצם כתוב כאן? שמי שמחובר לארץ בצד הגשמי הוא קודם. הוא קודם למי שמחובר לארץ מבחינה רוחנית אבל הוא קצת יותר רחוק מארץ. מה המשמעות של הדבר הזה? בוא נגיד רק את המשפט שנוגע לענייננו כי ממש כדאי לראות את זה עולת ראייה עמוד שיניים דלת שיניים היי. הוא אומר רב קוק ככה: ולמדנו מכאן כמה גדולה היא המעלה של מי שמשתוקק ליישב ארץ הקודש אפילו לשם התוכלית החמרית של הכלל. למה? עכשיו תשאירו עם לב למשפט מרקר שבע עשרה מרקרים: כי אצל הכלל יהפך תמיד כל עניין גשמי לרוחני. נחוזר עוד פעם על המשפט: כי אצל הכלל יהפך כל עניין גשמי לרוחני. מה בעצם כתוב כאן? כתוב כאן שמי שהוא אדם כללי הוא אדם רוחני. הוא אדם רוחני וכל הגשמיות שלו היא רוחנית. נחוזר עוד פעם בארבע דקות שיש לי אני אחזור על זה כמה פעמים: אצל הכלל, נו ננסה להבין למה זה אצל הכלל יהפוך כל דבר גשמי לרוחני. למה? כי כשאדם הוא רוחני כמו שראינו בפסקה הקודמת, אז השכינה שורה עליו כי הוא כללי. הוא לא עושה בשביל עצמו, הוא עושה בשביל הכלל. עכשיו ודאי שהדבר השלם הוא להיות אדם רוחני, כן, מגיע לארץ ישראל מתוך אמונה. בקיצור, להיות ציוני דתי, להיות הסדרניק. להיות הסדרניק זה השלמות של העולם כי אתה גם בתורה ואתה גם בצבא ובחיים וזה השלמות. אבל הרב קוק אומר גם אם אתה בדור הזה שהם היו חילוניים והם לא היו אנשי תורה, אבל הם היו כללים בצורה מוחלטת. הם איבדו את הפרטיות שלהם ויתרו על הפרטיות שלהם לטובת הכלל, לטובת כלל ישראל שהתיישב בארצו. אומר הרב קוק אם ככה הם אנשים רוחניים. הרב קוק מדבר על אנשים כלליים ורוחניים, ומסביר כי אנשים כאלה הם שלמים ורוחניים. הוא מציין כי אצל הכלל, כל דבר גשמי יהפוך לרוחני. הרב קוק מתייחס לאנשים שאוהבים את הארץ ואת העם, ומסביר כי אהבתם זו היא ביטוי לרוחניות שלהם.
חטא העגל והקדשת החומריות הרב קוק מתאר את חטא העגל כחוסר היכולת לקדש את החומריות. הוא מסביר כי הדרך לקדש את החומריות היא להיות אנשים כלליים ולא פרטיים. אדם פרטי, גם אם הוא מקיים את כל המצוות ולומד תורה כל היום, עושה זאת רק עבור עצמו ולא עבור הכלל. השכינה לא שורה על אדם כזה כי הוא לא פועל למען הכלל. הרב קוק מדבר על קורבן התמיד ועל ביטולו, ומקשר זאת לסינת חינם ולפרטיות. הוא מסביר כי ביטול קורבן התמיד מבטא את ביטול המושג של ציבור והשתלטות הפרטיות על השיח.
חיבור הכלל והפרט הרב קוק מתאר את הציונים והחלוצים של פעם כמי שמחוברים לאידיאלים האלוהיים, גם אם הם לא מודעים לכך. הוא מדגיש כי החיבור השלם הוא לדעת שאתה מחובר למי ולפעול מתוך כך לקדש את האלה. הרב קוק מציע לחשוב על החיבור בין המי והאלה כנקודה עמוקה ומשמעותית, ומקווה שנזכה לחבר ביניהם ולזכות בשם אלוקים לטובה ולברכה.
