שלום לכולם. אנחנו בשיעור על פרשת ויגש, ובפרשת ויגש יש את אחת ההפטרות שאני הכי אוהב – ההפטרה על שני עצים: עץ יוסף ועץ יהודה. חז"ל מלמדים אותנו שהעצים האלה הם לא סתם עצים, אלא הם מסמלים את החיבור בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה. בשפה של היום, יהודה וישראל הם חילונים ודתיים. התורה בעצם אומרת לנו שלעתיד לבוא לא יהיו יותר שתי ממלכות, לא יהיה יותר פילוג בין החילונים לבין הדתיים, כי לא יהיה יותר הפרדה בין הקודש לבין החול. היום יש הפרדה בין הקודש לחול – לדתיים זה קודש, לחילונים זה חול. מה שצריך לעשות זה לחבר את הקודש לחול. בפרשה, בסופו של דבר, האחים מודים ליוסף. כתוב "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו". העולם הדתי, שזה העולם של האחים בני לאה, שייך לעולם הבא, למגמת העתיד. זה נקרא בזוהר "עלמא דכסיא". הם חיים בעתיד, מצדם יכול לבוא ביטוי שאולי אפילו לא הולכים לעבוד. המצב הוא של שלום שכזה, הכל יסתדר באופן ניסי מופתי. זה המצב של בני לאה.
חיבור העתיד להווה יוסף לוקח את בני לאה ומחבר אותם לעולם הזה. הוא לוקח את "עלמא דכסיא" ומחבר אותו ל"עלמא דגליא". הוא מחבר את הנצח לעולם הזה, את העתיד לחיים של ההווה. זו העבודה של יוסף. איך זה בא לידי ביטוי? כתוב "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו". חז"ל אומרים מה זה שהם לא הכירו אותו? אומרים שהיה לו חותמת זקן. מה זה אומר שהיה לו חותמת זקן? על פי הקבלה, המושג זקן זה חיבור העתיד להווה. הראש מבטא את הממד העתידני של הדמיון, של המחשבה האנושית שחושבת קדימה, והגוף מבטא את עולם החומר, את ההווה. הזקן מחבר בין העתיד להווה. יוסף מכיר את המגמה העתידית של העולם הבא, של התורה, של העתיד, הכל בסדר. אבל יוסף מחובר גם להווה. זה לא מנותק מההווה, ולכן הם נבהלו מפניו. איך הצלחת לחבר את הקודש והחול? איך הצלחת לחבר את הממד של התורה העתידנית, כל כך גבוה, אל ההווה? והכירו שיוסף, אחד מהם לא הכירו.
החיבור בין התורה לנביאים בהפטרה אנחנו מקבלים פירוט של הדרך איך לחבר את ההווה לעתיד. ההבדל בין התורה לבין הנביאים זה ההבדל בין אידאל לאידאל. אידאל הכוונה היא שיש פה איזה רעיון פנימי, תמציתי, ולא מפורט. התורה היא לא מפורטת באידאלים שלה, היא מביאה את האידאל עם העתידנים. הנביאים מפרטים את התורה. תשובים זה ממש התקדשות בתוך ההווה, בתוך כל מרחב החיים החומרי. רוח הקודש זה רמה יותר גבוהה, אבל יש בה גם המון גדולה, אפילו יותר מהממד הנבואי.
החיבור בין יוסף ויהודה בהפטרה היא מפרטת לנו כיצד מחברים את יוסף ואת יהודה. החיבור של יוסף ויהודה נעש על ידי כך שיוסף הוא קומת החומר של האומה, ויהודה מציל את יוסף. בלי שיהודה מציל את יוסף, יוסף לא מגיע למצב של "ויכרוהו". כלומר, יוסף הוא קומת החומר והציונות החילונית. בעצים שדיברנו עליהם הוא נקרא הכנה. זה נקרא השיבו על כנו. העץ המקורי זה עץ יוסף, ובגלל שאין לו את החזון של יהודה, אין לו את העתיד, הוא חייב את העזרה של יהודה. ואז הוא מתחבר אל יהודה. כאשר הציונות מתחברת אל הדתי, נוצרת הציונות הדתית, ויכול להופיע על ימד של "ויכרוהו". זה תהליך שהיום הוא קורה כי הוא קרה בעבר בגלל יוסף ויהודה. הוא קרה בעבר בעידות. שיוסף ויהודה מקבלים פירוט בנביא כיצד זה יקרה, והיום אנחנו רואים איך זה קורה. הריבון הרביעי, זה האג'נדה. מקראת הסוף, והדרך לנתח את זה היא להתחבר חזרה לשורשים. השאלה אם הריבון הרביעי הוא בא לעשות את זה, אני לא סוגר לזה. יש בתנועה הזאת שמאלנים, חילונים וערבים, אז אני לא בדיוק על איזה חיבור שורשים מדברים. אולי זה רק מקדם אותנו לסוף. סוף לא יהיה, היא רק תור. אני לא יודע אם אני מכיר את התנועה הזאת, או אם אני רק מכיר את הקטע הזה שלה. אז הם מדברים על הריבון הרביעי, סוף של ארץ ישראל, כי אחרי 100 שנה, באמת זה כבר אחרת. והסוף של… כי היא כבר מקבלת פאזה אחרת. ראיתי את זה דרך שיעור של רב, שאמרו בסוף שהפתרון זה להתחבר למקור, ברור. אבל שם הם לא בדיוק מתחברים למקור. אבל אם הייתה פתרון, זה יתחבר למקור. וזה מה שיקרה. וזה מה שיקרה חד משמעת. ואנחנו חייבים ליצור את זה. אנחנו צריכים להבין שזה יציר לנו מכובד לשם. וזה אמור לא יותר מתאים.
זוגיות והקשר האידיאלי גם בזוגיות של האדם. אם הזוגיות לא נכנסת דרך מימץ של… כן, בעצם במדינה זה קורה אחרי 70-80 שנה שנכנס הריבון הרביעי הזה, אז בזוגיות זה קורה מאוד מהר. אחרי שנה-שנתיים כבר, הבן אדם אין לו אידיאל הזוגיות כשהוא תקרוץ. אין על מה לזוגיות לחול. הרי אנחנו אומרים כל בוקר, והרסתיך לי לעולם. והרסתיך לי לעולם הכוונה היא שהירוסין, כלומר הקשר האידיאלי שעומד בבסיס הקשר, עליו דיברנו בדייט אם זה הירוסין, הוא לעולם. הוא נצחי, הוא מה שמחזיק את כל נצחיות הקשר. אז אם אין לך את עץ יהודה, הוא לא יכול להתחבר לעץ יוסף. אם אין לך את עץ יוסף, שיציאת עץ יוסף, עץ יוסף יקרוץ. אז זוגיות הבסיסית יקרוץ. אם אתה כאן זוגיות על איזה קשר שהוא שייך ליופי, גם אתה תראה מכוערת בעיניך, ם אתה תראה מכוער בעיניה. כי זה עמד רק על הצד הפיזי. ולא חברת הצד הרוחני.
אכילה נצחית זה יכול להיות ביטוי גם באכילה. אפילו אכילה. יכול להיות שאתה אוכל משהו וזה יהיה נצחי. יכול להיות שאתה אוכל משהו וזה יהיה רגיל. מה זה נצחי ורגיל? אכילה נצחית. זה אכילה שבעקבותיה אני פעלתי פעולות נצחיות. אני פעלתי פעולות ששינו את המרחב המהותי של החיים. ובכוח האכילה הזאת אני הולך להמשל את העולם. ואז האכילה הזאת היא נצחית. ואני יכול לכל אכילה שהיא תהיה פרטית, אגואיסטית, שהיא חושבת רק על העובר. ואני בולס ובולס ואני לא חושב מה אני אוכל. ואני עושה את זה כדי לבנות. מה התוצאה של זה? שהאכילה הפרטית, האגואיסטית, שלא מחוברת אל הנצח, תופיעה השוונה. כלומר, השוונה היא תוצר של אכילה לא מבוקרת. כי אכילה לא מבוקרת נובעת למחשבה על העובר ולא על העתיד.
תפקיד התורה אני אומר כאן שהאידיאל זה לא ללמוד תורה. האידיאל זה לתקן את העולם. יש אנשים שספציפית לא התפקיד שאני אלמד תורה. מדובר על חוז מאוד קטן שהכל תחיל את חיים זה ללמוד תורה ולא ללמד תורה או לתקן את העולם וכל מיני רבדים מעשיים ואחרים. אבל אם אני אדבר באופן כזה למטרת האכילה זה לא ללמוד תורה. לא. מטרת האכילה זה לתקן את העולם. התורה עוזרת לי לאכול נכון. כשאני אוכל מתוך תורה אני אוכל מתוך חיית עתיד. התורה מלמדת אותי עם העתיד. התורה היא לא המטרה. התורה אומרת לי מהמטרה. בגלות התורה הייתה המטרה. כי כל המטרה הייתה שימור במצב הקיים. התורה עכשיו בארץ ישראל הופכת להיות כלי. הופכת להיות דרך לתיקון העולם. בלעדי אפשר לתקן כלום. אבל היא לא המטרה. התורה עוזרת לי לתקן את העולם. תדריך אותי לתקן את העולם. ובתורה אפשר לתקן. כי את יוסף היא קרוס. ואת יהודה זה התורה.
