חרוץ הוריים טובים. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו גם כפרטים וגם כחבורה, מה הם הערכים ומה הם הדברים שאותם אנחנו צריכים לקחת איתנו מהישיבה. גם אם היינו בישיבה לא את כל התקופה, ובוודאי אם זכינו להיות בישיבה מספר שנים משמעותי. אני רוצה לדבר על אחד הערכים הללו, והוא העניין שהייתי קורא לו השתוקקות, הקשר העמוק לתורה. נסתכל רגע על החיים שלנו העתידיים וננסה לדמיין. לא כזה מופרך לדברים שקל לדמיין אותם, כי הם כבר רבים מאיתנו כבר מרגישים את זה היום ורואים את זה על אנשים מסביבם. שאדם ממש כל הזמן יש לו רצון פנימי, יש לו חשק גדול פנימי ללימוד תורה. גם אם בפועל מציאות החיים היא כזאת שאין כל כך הרבה זמן כדי לממש את זה בפועל. תלוי קצת בתקופות בחיים, תלוי בכל אדם בעיסוקו, במשפחתו, ועוד הרבה דברים. אבל משהו הזה פשוט הולך איתנו כל הזמן עד גיל מאה ועשרים, לא מפסיק לרגע הרצון הזה, החיפוש הזה, ההשתוקקות לכל זמן פנוי מסוים, קטן או גדול, שבו אנחנו מחוברים ושואבים מעץ החיים הנפלא הזה, מהמעיין העמוק והמפרה והעליון הזה של תורתנו הקדושה.
השתוקקות לתורה למה אני מגדיר את הדבר הזה בצורה הזאת של השתוקקות לתורה? הייתי יכול להגיד שיש עניין שבזכות השם אדם צריך לקבוע עתים לתורה ושיאמן תורה בזמנו הפנוי. זה נכון, זה לכאורה השורה התחתונה. אבל ההשתוקקות היא סימן למשהו מאוד משמעותי. ולכן אני רוצה כמה דקות לברר אותו וגם לחשוב ביחד איך אפשר לקנות את הדבר הזה. קודם כל, מאיפה אני יודע שהדבר הזה הוא משמעותי וחשוב? כמו בהרבה דברים, אני מסתכל, פותח את סידור התפילה ועובר על התפילה מתחילתה ועד סופה. בעינף יד הכי קן הכי פשוט, וישר אני נתקל מול העיניים בברכות התורה שאנחנו מבקשים שם: "והערב נא ה' אלוהינו דברי תורתך בפינו ובפי צאצאינו וצאצאי צאצאינו". הערב נא, אנחנו מבקשים שזה יהיה מתוק, שהתורה תהיה מתוקה לנו, שהתורה תהיה נעימה לנו, שהתורה תהיה טובה לנו. ממשיכים הלאה, מגיעים לברכת אהבת עולם ואז אנחנו, יש כאלה עוד בשבתות שרים את זה קצת: "והער עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך ויחד לבבינו לאהבה ולהיראה את שמך". יש פה מכלול כן יותר גדול בכלל של חיבור למצוות, אבל אחד הדברים זה הער עינינו בתורתך. אנחנו גם מגיעים לתפילת שמונה עשרה: "השיבנו אבינו לתורתך". ממשיכים הלאה, סוף תפילת שמונה עשרה יש כאלה יש תוספת כזאת: "פתח ליבי בתורתך אלוהי צור שוני מרע שפתיים ידבר מרע פתח ליבי בתורתך ואחרי מצוותך תרדוף נפשי". פתח ליבי בתורתך ומבקשים שיהיה פתיחת הלב שהלב יישאב אחרי זה.
חשיבו החוכמה והלמידה ממשיכים שם לבעל ציון, גם שם אנחנו אומרים: "הוא יפתח ליבנו בתורתו יישם בליבנו אהבתו ויראתו יפתח ליבנו בתורתו". שאומר תהילים כל חודש לפחות גומר את התהילים: "גל עיני והביטה נפלאות מתורתך". כלומר חז"ל תוך התפילה אומרים לנו מה שמתפללים עליו הוא בעל ערך גדול, הוא כנראה דבר משמעותי. ולכן מתוך התפילה כבר אפשר ללמוד מה חשוב. המהר"ל בדרך חיים פרק ד' מתחיל פרק ד': "בן זומא אומר איזה הוא חכם הלומד מכל אדם". אז המהר"ל על המשנה הזאת יש לו עוד שאלות וזה נוגע גם לדברים האחרים, אבל קצר למה שנוגע לענייננו. אומר המהר"ל, כן בהתחלה הוא כמובן שואל מה זה איזה הוא חכם, למה לא יהיה חכם מי שיודע תורה הרבה? מה זאת אומרת איזה הוא חכם הלומד מכל אדם? איזה הוא חכם זה שיש לו הרבה חוכמה, זה שיודע הרבה תורה הוא נקרא חכם. אומרים איזה הוא חכם הלומד מכל אדם, למה זאת ההגדרה? שואל המהר"ל ואומר המהר"ל כמה שורות מלשונו: "כי האדם אשר יש לו בית אין הבית תואר לעצמו של האדם רק שהוא דר שם, לא יתואר האדם ממנו". כן, אדם שיש לו בית אז לא מגדירים אותו ביתי, האדם הזה איך נגדיר אותו? הוא ביתי? לא ככה מגדירים אותו.
השתוקקות לחוכמה לפיכך אין ראוי שיתואר האדם על ידי החוכמה שהיא זולת האדם ואין החוכמה אליו מצד עצמו. לא מגדירים אדם חכם שזה איזה הוא חכם, חכם זה שיודע הרבה, זה לא הגדרה, זה לא משהו חלק עצמי מהאדם. אומר המהר"ל זה בעצם משהו חיצוני, הוא יודע הרבה וזהו. שאמר איזה הוא חכם שראוי שיקרא חכם זהו אשר הוא לומד מכל אדם, כלומר שמשתוקק. פה אני לוקח את המילה הזאת השתוקקות, כלומר שמשתוקק אחר החוכמה מצד עצמו עד שהוא לומד מכל אדם. הנה ראוי אדם כזה שיקרא בשם חכם, שלא בא לו החוכמה במקרה, רק כאשר הוא היה משתוקק על החוכמה עד שלמד מכל אדם ונחשב החוכמה מצד עצמו שהיה מתוקק לחוכמה. כן, אומר המהר"ל, ההשתוקקות זה בעצם מה שהופך את זה למשהו שהוא חלק מהאדם, לא איזה משהו חיצוני. יודע הרבה, יש אדם חכם, יש אדם מוכשר, יש אדם שלומד וזוכר ויודע, זה לא אומר שזהו, זה לא אומר שזה המהות שלו. המהות שלו זה כשהוא כל הזמן מחפש את זה, כשהוא כל הזמן משתוקק לזה. הסימן אחד הסימנים לזה זה שהוא לומד מכל אדם. אגב, זה ממש דבר מדהים. אם הייתי יכול, הייתי פעם עושה לעצמי איזה רשימה, היה לי ככה איזה מויכין לעשות איזה רשימה, איזה דברים בחיים אני זוכר מאיזשהו נהג מונית שזרק פתאום איזה משפט, מאיזה חבר במילואים אולי אפילו לא דתי שפתאום אמר את זה משהו. וואלה, לא חשבת על זה עד היום, לא יוצא לך לחשוב על הדבר הזה ופתאום מישהו אמר את זה וזהו נכנס לך. הלוואי שהייתי זוכר להרבה דברים כאלה, אבל למה אתה זוכר את מי שמישהו אמר? כי אתה כל הזמן באיזה מין דריכות, אתה כל הזמן כמו חייל שהוא כל הזמן בקוננות, אבל קוננות טובה כזאת, לא חייל שבוז אלא חייל מתלהב כזה, פשוט באמת כאילו שהוא נמצא בקוננות, הוא כל הזמן כזה, כל הזמן ממתין, כל הזמן מחכה, כל הזמן לראות איפה.
למידה מכל אדם ואז סתם דוגמה אחרת, מדי פעם יוצא לי לדבר עם חברה, נגיד על כניסה לשיעורים בישיבה. לפעמים אומרים לי, וזה בסדר כן, לא אני רק אומר על העיקרון, והוא אומר שמה יש מדי פעם בשיעור הזה דברים חשובים ממש מעניינים וטובים, אבל זה לא כל השיעור. זה יכול להיות פתאום איזה עשר דקות מהשיעור הוא כזה מעניין, אבל לא כל השיעור. אז אני לא נכנס כי אני אומר אני אלמד לבד, אני אלמד לבד שלושת שבע שעה זה יותר מאשר עשר דקות שאני אקבל משהו. אז יכול להיות שזה נכון, לא אני לא עכשיו מכריע אם זה נכון או לא, אבל לפעמים שווה לך לקבל עשר דקות וגם חמש דקות, אבל מנה זה משהו כזה בום, משהו כזה שאתה כבר המון זמן חושב עליו והמון זמן אתה מתקשה בשאלה הזאת ועוד לא מצאת על הפתרון ופתאום בתוך איזה שיעור פעמים זה אפילו בדרך אגב, פתאום ככה הרב פתח איזה סוגריים, אמר איזה זה ואמר איזה משהו ובום קלה לך בול וממש עפתה כאילו התקדמת מאוד, למרות שזה לא היה כל השיעור. יכול להיות בחברות אותו הדבר, כי אתה כל הזמן בכוננות ולכן גם אתה תלמד מכל אדם כי אתה לא יודע מאיפה זה יגיע, אתה לא יודע איפה פתאום יהיה הדבר החשוב והמעניין הזה. רב קוק מדבר על מיעוט מתיקות נעימת התורה, כלומר שאדם לא מרגיש את הצמאון הזה, לא מרגיש את האהבה הזאת, לא מרגיש את המתיקות והחיבור הזה. זה בא מחיסרון בטבע הישראלי של הנשמה, שצריכים לתקנה על ידי תשובה מכוונת לחיסרון זה. כיוון שנותנים את הדעת לתקן את החיסרון, מיד חוזר האור העליון של הטבע הקדוש של הנשמה לזרוח, וחוזרת מתיקות התורה להתחיל להיגלות. מה זה חיסרון בטבע ישראלי של הנשמה? נראה לי שהרב קוק מתכוון למה שחז"ל אומרים: ישראל יש להם טבע. הטבע שלהם הוא שהם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. זה טבע הישראלי של הנשמה. מי שיש לו את המידות הללו, הוא מחובר לטבע הישראלי של הנשמה ולכן הוא מחובר גם לתורה, כי התורה וישראל זה דבר אחד, כמו ידוע בזוהר ובמדרשים. התורה, קודשא בריך הוא וישראל זה ממש דבר אחד. כיוון שהתורה וישראל זה דבר אחד, אז מה שצריך להיות זה רק להיות ישראלי.
מהות הישראליות מה זה להיות ישראלי? להיות ישראלי זה להיות רחמן, להיות ביישן ולהיות גומל חסדים. לכאורה זה נראה דבר פשוט. בסדר, מה? מי לא רחמן? יש פה מישהו שלא רחמן? יש פה מישהו שלא ביישן? ויש פה מישהו שלא גומל חסדים? לכאורה אין, אבל זה לא כזה פשוט. כי באמת להיות באמת רחמן, להיות באמת גומל חסדים, זה עבודה. זה עבודה על מידות, זה עבודה באמת על חסד, זה עבודה משמעותית. זה באמת כל הזמן רוצים לעשות טוב, כל הזמן רוצים לעזור, כל הזמן חושבים לא רק על עצמנו, חושבים על סביבתנו, על הכלל, על המשפחה, על החברים, על כלל הצרכים של עם ישראל. זה נקרא גומל חסדים, זה נקרא רחמן אמיתי. ברגע שהאדם הוא כזה, אז זה כבר החיבור לתורה כבר יקרה בצורה כמעט פשוטה טבעית. אין פה יותר מדי מה לעבוד, זה פשוט קורה כי זה נמצא בתוכנו. אז זה כלפי החלק הזה שקודם כל על מה צריך לעבוד ומה צריך איזה מניעות יש. כן, של חלילה של איזה מידות לא טובות או של סוג של, כמו שאמרנו, אפשר לקרוא לזה לא להגזים, איזה התמכרויות, אבל דברים מעסיקים אותנו וממלאים אותנו.
אהבת התורה יש משפט אחד מאוד מעניין במדרש בתהלים על הפסוק "מה אהבתי תורתך". שרנו אותו פה בשמחת תורה, באמת שיר מתוק "מה אהבתי תורתך". אבל עוד פעם, צריך שזה באמת יהיה לא רק בשמחת תורה בריקודים, זה משהו שבאמת יהיה ביום יום. אומר דוד המלך את המשפט הבא: "כיוון שלא הנחתיה הפכה בידי ממסוי לזמירות". מה אומר בעצם דוד המלך? הוא אומר איך הגעתי למצב הזה של אהבת תורה? איך הגעתי לזה? מה שעשיתי, אומר דוד המלך, אני לא הנחתי אותה גם כשהיה לי קשה, גם כשזה היה מסוי. הרי כשזה בא בטוב ויש לך איזה רגע כיף כזה ויש לך איזה חברותא שאתה ממש אוהב ויש לך איזה שיעור שאתה נורא אוהב, אז ברוך השם זה כבר רץ, זה כבר לא בעיה. איפה המבחן? המבחן הוא כשהתקלת באיזה נושא קשה, איזה סוגיה קשה. אתה אומר מה? אולי נעבור דף, אולי לדף הבא, אולי נעבור מסכת, אולי נחליף חברותא, אולי בכלל נלך לחדר ככה לאיזה קפה. למה? אין כוח, איזה מסוי, לא יכול יותר, בוא ננוח קצת, בוא נתעברר. זה הרגעים הקשים, זה הרגעים שהם בדיוק קובעים את העניין. אומר דוד המלך, לא הנחתיה גם כשזה היה בבחינת מסוי, היה לי קשה אבל התאמצתי, שברתי את המחסום.
המאמץ והתגמול הנה אתה כבר בתורה, אתה כבר בפנים. לפעמים אתה אפילו מתלונן לקדוש ברוך הוא, אומר לקדוש ברוך הוא, עשיתי את המאמץ, הלכתי לישיבה, אני בא לבית מדרש, בוא תן לי אתה גם את, תעשה לי אתה גם משהו שזה יבוא טוב, שזה יבוא קל, שזה יבוא נעים, שזה יבוא. ואז יש רגעים פתאום שלא, אבל אלה בדיוק הרגעים שבכוחם להפוך ממסוי לזמירות. אותו פסוק שהבאנו קודם בפירוש הראשון אומר הגרא: "נפש שבעה תבוס נופת". אומר הגרא והעניין, כאשר לא יחפוץ האדם בהיגיון התורה, אז אינו תואם בתיקותה ואז היא תבוס נופת. אך כאשר נפשו רעבה שמשתוקקת ומתאווה לעסוק בתורה, אפילו כל מר מתוק מחמת שיגע בה ומצייר עצמו עליה. נפש שבעה תבוס נופת, כלומר אם אדם עכשיו נפש שבעה, זה לא שהוא שבע כמו שאמרנו קודם מאוכל או מכל מיני דברים בעולם, הוא שבע מתורה. כלומר אין לו צמאון, אין לו את הרצון הזה בפנים לקנות את הרצון, אין לו את הרצון לרצות. אז אדם כזה גם שתביא לו את הנופת הכי גדולה בעולם, זה כמו אדם שכבר מפוצץ באוכל ותביא לו עכשיו איזה משהו מתוק, זה לא טעים לו, הוא לא רוצה לאכול, הוא כמעט מכיר לך את זה, הוא לא רוצה את זה. אדם שהוא כאילו סווה מתורה, אין לו את החיסרון, אין לו את ה… אז לא משנה מה תביא לו, תביא לו את הדברים הכי מעניינים, תביא לו את הספרים הכי מעניינים, את הרבנים הכי מפוצצים, הוא לא, הוא תבוס נופת, הוא לא רוצה את זה. אבל אם הוא נפש רעבה, אם הוא צמא לתורה, גם הרגעים המרורים הופכים למתוקים. נפש רעבה כלמר מתוק. זה מה שדוד המלך אומר, אני התאמצתי, אני המשכתי ובסוף זה נהפך לי למתוק.
