בתקופה הזו אנו חווים אירועים גדולים שיוצרים טלטלה משמעותית לכל אחד ואחד. ישנם אנשים שחווים טלטלה עצומה, כמו נשים שאיבדו משפחות או חטופים. גם אנשים שלא חוו טראומה ישירה מרגישים את השפעת האירועים, אם זה בביטחון האישי, בצד הכלכלי או בחוסר הוודאות לגבי העתיד. כל אלו יכולים לפגוע בתפקוד היומיומי, להשפיע על השינה והיכולת להתרכז, במיוחד בלימוד תורה שדורש ריכוז ומאמץ רוחני.
הבנת המציאות והחיסרון הנקודה הראשונה היא הבנת המציאות והחיסרון שבה. המציאות האלוקית הייתה שלמה, אך הבורא צמצם את אורו ויצר חלל פנוי, חיסרון שמטרתו להביא את בני האדם לתקן ולהשלים את המציאות. החיסרון מוטבע בעולם, והקשיים הם חלק מהמציאות. הרב קוק מדבר על תפקידנו להשלים את המציאות ולתקן אותה. גם בתקופות שהכל נראה טוב, יש לדעת שזה לא הכל טוב, ויש הרבה חסרונות בעולם.
תפקיד האיסורים האיסורים הם תקופה שבה כל העם מיוסר, ויש להם תפקיד להוציא אותנו לחירות. הגמרא במסכת ברכות מדברת על כך שאיסורים שממרקים את כל גופו של אדם יכולים להביא לחירות. כולנו עבדים במידה מסוימת, אם זה לכסף, לכבוד או לדברים אחרים. האיסורים יכולים לשחרר אותנו מהעבדות הזו ולהביא אותנו למקום חדש. האיסורים מטלטלים אותנו וגורמים לנו לחשוב מחדש על תפיסות העולם שלנו. הם יכולים לשחרר אותנו מנקודות עבדות ולהביא אותנו לחירות. חשוב לעמוד מול עצמנו ולשאול מה האיסורים מטלטלים אצלנו ומה הם באים לנענע. עצם העיסוק בשאלה זו יכול להתחיל להוציא אותנו מהעבדות ולהביא אותנו למקום חדש. אבל אם אתה אומר שיש לזה מטרה ויש לזה מגמה, בוא נחפש אותה, בוא נראה מה הדבר הזה אומר. אז אתה מתחיל לחיות, דרך החיפוש הזה אתה מתחיל לחיות, וכבר יש לך עניין, יש לך כבר דרך, יש לך משמעות. כמובן, אם גם תמצא בתוכך מה זה בא לשחרר אצלך, אז הרווחת רווח גדול. שכנראה בשביל זה הקדוש ברוך הוא עושה את כל הדבר הזה. כל אחד יעשה את היציאה לחירות שלו, ועם ישראל כולו בעזרת השם יעשה את היציאה לחירות שלו. אם נחזור רגע לנקודה הראשונה שאמרנו על המבנה של העולם עם החיסרון וההשלמה, יש מילה אחת שהרמח"ל בנה עליה חמש מאות וחמש עשרה תפילות. אם אתה מכיר, יש ספר של הרמח"ל שנקרא "תקט"ו תפילות". תקט"ו זה חמש מאות וחמש עשרה תפילות כמניין "ואתחנן" וכמניין "תפילה". כך משה רבנו התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות. התפילות האלה כולן תפילות קצרות, וכל תפילה כזאת מסתיימת בשלוש מילים: "לישועתך קיוויתי השם". השורש "תקווה" היה אצל הרמח"ל משהו מאוד יסודי בעולם.
התקווה והתפילה לדוגמה, אחד המקומות המפורסמים שאני תמיד ממליץ לכל מי שחפץ חיים, חפץ לעלות ולזה לקרוא, זה דרוש בעניין הקיווי של הרמח"ל. שם הוא מסביר את העניין הזה של התקווה. התקווה, הוא מסביר, היא מה שאמרנו קודם שהקדוש ברוך הוא עשה את הצמצום ואז יצר את הקו האלוקי שחוזר. הקו הזה הוא כל הזמן דרכו אנחנו מתחברים לשלמות ולרצון שיהיה יותר טוב. הרמח"ל אומר שכל המקווה תפילתו עולה בלי אמצעי, לא על ידי מלאך, אלא לישועתך כמי שמדבר לנוכח. כי הוא קו הבוקע ונוקב ועולה עד השם ממש. מי שמקווה, הוא כל הזמן מתפלל כי התפילה היא תקווה אחת גדולה. לכן גם תפילה היא ממש כאילו א' ב' במצבים האלה של קצת ייאוש, קצת דכדוך. התפילה היא א' ב' כי זה המקום שבו אתה יוצא מהמקום העכשווי שבו אתה נמצא, מהמציאות, ואתה נמצא בעולם אחר.
הכוח של התפילה ככה הרב קוק מתאר את זה בעולת ראיה שבזמן התפילה האדם פשוט כואב לו החסרונות שיש, ויש לו איזה מין חוסר מה יהיה. ואז מגיעה התפילה ובום, לוקחת אותו בבת אחת למציאות שלמה. כי בתפילה אתה יכול לחלום על הכל, כי אתה מדבר עכשיו עם מי שיכול לעשות הכל. ראינו עכשיו ככה איזה טעימה לצערנו כואבת מהקדוש ברוך הוא לא יכול לעשות. הדבר הזה עצמו נותן תקווה מאוד גדולה, לי לפחות נותן תקווה מאוד גדולה. אני אומר כמו שהוא עשה את זה, כתוב "שמחני כי אמות עיניתנו". כל פעם שאני אומר את הפסוק הזה אני חושב לעצמי, עד לפני חודשיים הייתי מתכוון על השואה ועל מלחמת יום כיפור, על מאורעות קשים בעם ישראל. "שמחני כי אמות עיניתנו", תעשה לנו שחה כמו הצער שעשית לנו באותה רמה, באותה מידה. תחשבו איזה שמחה תהיה, שמחה שתהיה בקונטרה לשואה. בסדר, נהרגו שישה מיליון, איזה שמחה תהיה כשמה משהו מטורף.
התקווה ככוח מחייה הרמח"ל אומר עוד כמה משפטים קצרים: המקווה תמיד בשמחה בלי צער, כי המצטער תמיד הוא ביגון והנחה וחושב שאין לו תרופה. אבל מקווה אינו מצטער כי הוא מקווה תמיד, ומי שאינו מקווה מיד מת. זה ממש מפחיד. מי שאינו מקווה מיד מת. זה במציאות שאנחנו רואים. מי שאין לו כל הזמן את התקווה, תקווה זה לא איזה מילה כזאת "טוב תשמע, עבודת השם, מקווה שיהיה טוב". לא, אני בטוח שיהיה טוב כי הקדוש ברוך הוא ודאי יביא את העולם לטוב. אין לי ספק שיהיה טוב. השאלה היא מתי, כמה זמן זה ייקח, איך זה יקרה. תלוי בנו, הרבה תלוי בנו. אבל תקווה זה ביטחון. המקווה אפילו נכנס בגיהנום יוצא ממנו. כלומר, קוראי השם יחליפו כוח יעלו עבר. המקווה הוא ממש בוקע בקו תפילתו ועושה נקב וסדק תחת כיסא הכבוד. כל משפט יותר לדק מהשני על העניין הזה של התקווה והתפילה.
