אנחנו רוצים לעסוק היום בשאלה מאוד קריטית ומשמעותית, והיא העניין של קניית אהבה לתורה. הגדרתי את זה כמתיקות בלימוד התורה. אנחנו מצווים במצוות לימוד תורה כל חיינו, כל אדם וכל איש מישראל, כמו שהרמב"ם מגדיר את זה – חייב בלימוד תורה כל ימיו, מצווה תמידית שלא נגמרת, שממש הולכת איתנו לכל החיים. אני לא יודע אם חלק מההגדרה של המצווה זה שזה יהיה באהבה, אבל זה פשוט שכל המצוות צריכות להיעשות מתוך רצון ואהבה. בוודאי המצווה הזאת, ובוודאי מצד האדם. נגיד מצווה אחרת שאתה צריך פעם בשנה לאכול מצה, ואתה לא כזה נהנה מזה, אבל יש מצווה, אתה אומר שם ייחוד כמה דקות, דוחס מצה ואפילו אם אתה לא כל כך נהנה מזה, אבל קיימת את המצווה וזה בסדר.
קניית אהבה לתורה מצווה כזאת, אני מדבר כאילו אפילו עכשיו מצד המציאות, נגיד אפילו שלא, אנחנו גם מצווים בזה. כמובן שהקדוש ברוך הוא רוצה שנעשה את הדבר הזה מתוך רצון ואהבה. אבל גם מהצד האישי שלנו, זה פשוט שזה נורא קשה לעשות את המצווה הזאת כשזה לא בשמחה, כשזה לא ברצון מלא. כי זה באמת משהו שהוא כל כך שונה אם אתה כל פעם מחדש צריך לכפות את עצמך ללמוד ולהכריח את עצמך ללמוד. מבחינת המגמה, גם בישיבה זה ככה, שזה נורא קשה כל בוקר ממש לשלוף את עצמך מהחדר ולבוא לבית מדרש כשזה לא ברצון. ועוד יותר בחיים אחר כך, ביום יום, שאדם אחרי כל העיסוקים וכו'. כמו ששמענו פה שבוע שעבר מהבוגרים שלנו על דף יומי או כל קביעות אחרת, בוודאי שזה הסיכוי שזה יצליח שבאמת יהיה לנו את הכוחות אחרי יום עבודה וכו' להגיע ולמצוא את הזמן הזה ללימוד. זה בוודאי יהיה יותר קל ויותר עוצמתי אם זה ממש יהיה געגוע גדול ורצון גדול וקשר גדול.
הדרכים לקניית אהבה אז כמה עקרונות, כמה טיפים, ככה מחשבות על איך אנחנו מגיעים לדבר הזה. דבר ראשון, צריך להבין משהו מאוד בסיסי שהוא נכון מאוד כאן וגם בדברים אחרים. אני תמיד אומר, יש שני דרכים להניע רכב. הדרך הטובה להניע רכב זה שאתה מפתח סובב את הסטארטר ואז יש איזה מין תהליך שם שמי למעלה למטה זה מניע אחד השני בסוף הבוכנות מניעות הגלגלים והאוטו נוסע והכל טוב וזה המצב האידיאלי. אף אחד לא רוצה להגיע לרכב בבוקר ולראות שהוא לא מניע. הדרך השנייה לפעמים זה לא מניע. בפעם שהיינו נוסעים עם הילוכים, היום באוטומט לא יודע אם זה עובד, נראה לי שלא, אבל במכוניות של הילוכים שאולי יש פה ושם עוד כאלה מכוניות, אז ידוע שם האוטו לא מניע. פעם יהיה לכם אולי חסים לראשון, דוחפים אחד יושב בפנים שני חבר'ה דוחפים מאחורה קצת בירידה לא יותר מדי ירידה אבל קצת ירידה ולמרה הפלא זה מניע.
האמון בתורה הקדוש ברוך הוא רוצה שאנחנו נעשה את הדברים עם הלב, בכלל את המצוות ובפרט את לימוד תורה, שבאמת זה יבוא מתוך אהבה. היום ראינו בשיעור הכללי ברמב"ם שאומר שצריך להגיע למצב שאתה חולה על התורה, חולה אהבה. באהבתה תשגה תמיד. זה המצב הרצוי ומי שיכול להגיע למצב הזה, שתכף נראה עוד כמה כלים איך אפשר להגיע לזה, שמבפנים הלב משתוקק והוא בא ומניע את עצמו. ספר החינוך אומר שכל אחד מאיתנו למד אותו בכיתה ג' שאחרי המעשים נמשכים הלבבות. למה יש כל כך הרבה מצוות על יציאת מצרים? כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות והתורה רוצה שאנחנו נאמין בחידוש בהשגחה אלוקית על העולם ולכן היא מצווה אותנו הרבה מצוות שמתוך שנעשה הרבה מצוות אנחנו נגיע לאמונה גדולה בהקדוש ברוך הוא. אבל זה בתנאי מתי אנחנו אומרים שאחרי המעשים נמשכים הלבבות כשאנחנו רוצים שהלב יידלק. אננו רוצים שהוא יידלק אבל הוא משום מה אנחנו לא יודעים איך משהו חסום אצלנו משהו תקוע ואנחנו רוצים שזה יקרה איך לעשות את זה. אז קודם כל יש צריך לדעת שדרך אחת מאוד פשוטה ראשונית היא לא מספיקה זה לדחוף. דוד המלך אומר על הפסוק בקוף יוטט בתהלים "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי". זה פסוק שגם ראינו היום ברמב"ם. הוא אומר נמצא במדרש תהלים במזמור קוף יוטט אומר דוד המלך לא הנחתי אותה כל עיקר לפי שלא הנחתיה לא הייתה עליי מסוי אלא זמירות. ברא לעיטיב לעולם ולעיטיב בתוכו ולעיטיב מחוץ עלו גומלי חסדים בעצם. לקחו פה שלוש מידות מאוד מרכזיות, סביר להניח שזה מתחבר לעוד כמה מידות תואמות לזה. כי אם אדם הוא, אני יודע, כועס, אז כנראה שכבר לא מאה אחוז ביישן או רחמן. הדברים הם קשורים, אבל הדגישו את המידות האלה. בוא לא נלך יותר מדי, בוא נתחיל עם זה. אז אומר לך הרב קוק, תראה, ישראל והתורה. וזה פסקאות אחרות, זה לא עכשיו שיעור שאפשר להעריך בו ולהוכיח את זה, אבל אני אומר את זה ממש במשפטים. מי שרוצה, אפשר להראות את זה בהרבה מקומות. אומר הרב קוק דבר פשוט: הזוהר אומר ישראל והוראיתא חדו – ישראל והתורה זה דבר אחד, יש להם שורש אחד שממש זה מחובר. אבל מה? זה בתנאי שאתה ישראל. זאת אומר, אם אתה מגיע להיות ישראלי לטבע הישראלי של הנשמה, פשוט התורה זה ברור שאתה אוהב תורה, כי ישראל אוהבים תורה. ישראל בנשמתם הפנימית נולדנו ככה שאנחנו אוהבים תורה, אין מצב שלא. ואם לא, אז אומר הרב, חסר משהו בטבע הישראלי, תתקן על זה, תגיע בזה. ככל שתהיה יותר בעניין הזה, ככל שתעשה עבודת מידות יותר רצינית ומשמעותית, הנשמה שלך פשוט תהיה יותר ישראלית. ככל שהיא תהיה יותר ישראלית, החיבור שלה לתורה יהיה פשוט טבעי. זה לא יזדקק כל כך הרבה מאמץ, זה פשוט תהיה בעניין.
הקשר בין ישראל לתורה אבל יש פה עוד משהו, אולי אפילו עוד קודם לזה. אני לא יודע להגיד מה קודם למה, אבל משהו מאוד בסיסי שאותו אומר הגר"א. הגר"א מסביר פסוק בתהילים, פסוק במשלי באופן הבא: פסוק במשלי פרק כ"ז פסוק ז' אומר כך: "נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק". נסביר את הפסוק קודם כל בפשט: נפש שבעה תבוס נופת. אם אדם שבע, הגר"א מביא גמרא בסנהדרין דף ק'. הגמרא אומרת, אחד אתה מביא לו לחם, הוא אומר לך לא מתאים לי, תביא לי גם איזה ממרח, תביא לי משהו יחד עם הלחם. אומרת הגמרא, מי שאתה נותן לו לחם והוא אומר לך תביא לי עוד משהו עם הלחם, קח לו את הלחם. אומר רש"י, למה? כי סימן שהוא לא רעב. כלומר, כל אחד יודע שהוא באיזה טיול והוא מאוד מאוד צמא, אתה מביא לו איזה, אתה פוגש איזה מישהו, תגיד אחי, יש לך קצת מים בבקבוק? בבקבוק הזה שהם הולכים לטיולים, מים לוחים כאלה חצי חמים מכל היום. יש לך קצת מים? אומר לו כן, הוא לא צריך עכשיו לא קולה ולא זה ולא שום דבר ולא מים קרים, הוא מפסוט, הוא שותה את זה פשוט כאילו לא מתענג על כל טיפה. למה? כי הוא צמא באמת. אז קודם כל זה פשוט, כן, הוא לא רעב. תביא לו איזה דברים מאוד טעימים, זה לא זה. אדם רעב נהנה מכל אוכל, זה דבר פשוט. זה אפשר. אבל מה בעומק? אומר הגר"א כדרכו, מסביר את הפסוק בעומק, והוא אומר שני פירושים. אני אתחיל מהשני ואני אעבור לראשון, כי לפי הסדר זה קצת יותר מתאים. ככה הוא אומר: כאשר ימלא האדם את אהבת נפשו, אז יתאבוס נופת. נופת זה דברים טעימים, דברים מתוקים שאינו חפץ בתורה. אבל נפש רעבה שאינו ממלא את אהבתו אלא מריב את עצמו, כל היגיעות והמרירות תהיינה לו מתוקות וחביבות מאוד, כי יגיע וישיג מתיקות התורה.
הכנה ללימוד תורה בוא נגיד את זה במילים שלנו פשוטות, לא שלנו, נגיד את זה במילים של חז"ל שהמסילת ישרים בפרק י' מביא אותם. מביא המסילת ישרים: עד שאדם מתפלל על דברי תורה שייכנסו בתוך מעיו, שיתפלל על אכילה ושתייה שלא ייכנסו בתוך מעיו. מה רוצה לומר? רוצה לומר דבר מאוד פשוט. אדם מתפלל, אגב התחלתי להגיד את זה בסוף, אבל כיוון שהזכרנו תפילה, ברור שתפילה זה פה בסיס כמו בכל דבר בחיים. לעמוד בתפילה ולרצות לבקש מהקדוש ברוך הוא שיעיר את ליבנו בתורתו. אבל אם זה אי אפשר, זה ברור. אדם רוצה שהתורה תהיה חביבה בעיניו. אמרנו, זה הכל מתחיל שיש רצון. אם אין רצון שיהיה רצון, אז גם אחרי המעשים לא יימשכו על לבבות כי אין רצון על לבבות. אבל נקודת המוצא היא שאדם שהגיע לישיבה ואדם שבכלל הולך לבנות את חייו העתידיים, רוצה להגיע למצב הזה שהתורה תהיה נעימה לו, תהיה מתוקה לו, והוא מתפלל על זה, הוא רוצה את זה. אבל אם חז"ל אומרים לו רגע, יש לנו בשבילך איזה דבר קודם. מה הדבר הקודם? עד שאתה מתפלל דברי תורה שייכנסו בתוך מעיך, תתפלל על אכילה ושתייה שלא ייכנסו בתוך מעיך. לא מתכוונים שאדם לא יאכל וישתה, צריך לחיות. מתכוונים לזה שזה תופס לך את הראש. ולא מתכוונים רק לאכילה ושתייה, אלא מתכוונים בכלל לכל הנאות העולם. שכשהן ממלאות את הוואקום הפנימי שיש אצל האדם, זה פשוט ממלא את האדם ולא נשאר לו מקום לדבר העיקרי, לדבר האמיתי. אהבה תורה זה פשוט חוסם. זה לא רק חוסם כי לא נשאר מקום, זה חוס גם כי זה בעצם כדי להגיע לאהבה תורה צריך להשתחרר מדברים שהם מפריעים לזה. הם חוסמים. הם כמו שיש לך נחל זורם ואתה שם בפנים כמה אבנים גדולות והמים רוצים להתקדם, אבל שמת עליהם אבנים, הם חסומים. יש בתוכנו מים, יש שטף אדיר בתוך הנשמה שלנו שמה שהוא רוצה זה את זה, הוא רוצה תורה, הוא רוצה להתקרב לקדוש ברוך הוא והוא אוהב תורה. אבל יש שם החסימות, והחסימות זה הדברים שאנחנו מתאהבים להם בעולם.
הנאות העולם והקשר לתורה וצריך לאכול, צריך לשתות, אפשר ליהנות מהאוכל והשתייה. אחר כך בעתיד יש חיים, יש חיי משפחה, יש חיי אישות, צריך ליהנות מזה בזמנו, זה נצרך. יש גם דברים אחרים, הנאות אחרות בעולם שאנחנו אוהבים לעשות אותם ויש להם את הזמן והמקום. השאלה היא איזה נתח זה תופס אצלנו, איזה מקום זה תופס בלב, איזה חשיבות, כמה זמן משקיעים בזה, כמה מחשבה משקיעים בזה, כמה זה משהו שהוא אי אפשר בלעדיו, חייב את זה. שנא הנאות העולם הטבעיות הפשוטות שצריך אותן וגם מותר ליהנות מהן. אבל כשזה עובר את המידה, אומרים לנו חז"ל, תתפלל על אכילה ושתייה ולא רק תתפלל אלא תעשה מעשים של אכילה ושתייה שלא ייכנסו בתוך מעיך. מיותר עכשיו לדבר אחרי השיחה ששמענו אתמול. כל מילה מיותרת, כל כך יפה הסביר יונה גודמן על העניין הזה של הפלאפון שאנחנו שומעים. לא צריך מחקרים מרחוק, אנחנו שומעים גם פה מקרוב בתוכנו שיש אנשים שיכולים להיות עם הפלאפון במשך היום שעות. שעות, לא תגידו אני חצות היום, הוא נמצא עם זה איזו שעה ככה רואה מה קורה, קצת מתכתב. בלילה הולך לישון, לפני השינה מעיף מבט, בוא נראה מה קורה במדינה, קצת מסתכל, קצת קשר עם חברים מחוץ לישיבה, קצת דברים מעניינים פה ושם לראות לשמוע. שעתיים ביום, בואו תירוף מוגזם, אבל יחסית לחמש שעות, יחסית לשבע שעות או לשש עשרה שעות, אז שעתיים ביום בתוך שלב ראשון. שלב הבא גם בזה אתה תרגיש ריקנות, חבל לי גם על זה, מה אני צריך את זה? אני יכול הרבה פחות, אני יכול ממש כמה דקות ביום מה שצריך. ואתה חוסם, אתה חוסם בלי להרגיש. וזה עוד לפני התכנים. עכשיו לגבי התכנים, נושא לשיחה אחרת שזה ודאי לא לעכשיו. אבל ברור לנו לגמרי שכל מראה לא צנוע, כל איזשהו, ולא רק לא צנוע בעיני צלילות, כל איזה דברים של אלימות וסתם לצנות, דברים באמת דברים בטלים ברמות שמה שהגמרא אומרת בעבודה זרה שכשאדם הולך למוקיון, לוליון, בוליון, היום הכל נמצא בתוך הכלי הזה. אז הדברים האלה מביאים לביטול תורה. לא רק שהזמן הוא באותו זמן אתה לא לומד, זה גם מרוקן את הנפש. אין אחר כך מאיפה יבוא אחר כך הרצון. אם אדם בלילה היה מספר שעות או זמן משמעותי בכל מיני מקומות כאלה, אז אין ספק שהוא פשוט מרוקן, הוא פשוט חסום. וזה יקרה בצורה כזאת. מה זה לא פלא? אפשר לדבר על הכל, אבל צריך להבין שצריך לחשוב מה קורה פה כדי שזה יצליח. אי אפשר להגיד אני רוצה תורה ואני רוצה לאהוב תורה, אבל אני רוצה גם להמשיך כמו שאני לגמרי, בלי שום שינוי בחיים שלי. זה כנראה לא יקרה, כי כמו שראינו בתפרץ ישראל, צריך לעבוד, צריך לרצות, צריך להתאמץ, צריך להתמיד וצריך מידות של הטבע הישראלי של הנשמה להיות גומל חסדים ורחמן וצריך להתפלל על אכילה ושתייה ושעות פלאפון וכמובן כל התכנים האחרים שלא ייכנסו בתוך מעינו, אלא נפנה את השטח. ברגע שרק נפנה את השטח, תנסו את זה, זה בדוק איך אומרים היום בדוק ומנוסה, זה בדוק ומנוסה שזה עובד. אתה רק נפנה, לא שזה כזה קל, לא חושב רק תפנה, בוא נראה אותך. אתם צודקים, אני לא יכול להגיד בניסיונות שלכם לא הייתי, אני לא יודע, אבל אני יודע מה האמת, מה צריך לעשות אצלנו, אחרים, לא ברמה שלכם, אתם כנראה צדיקים יותר גדולים.
האתגר בדורנו איך אמר אתמול יונה גודמן, הטכנולוגיה עובדת ביחס לגודל של הדור. אז אנחנו דור קטן, כאילו הדור שלי זה דור קטן יותר. הקדוש ברוך הוא נתן לנו ניסיונות קטנים. אי אפשר לסמוך עליכם. אם אני אתן לכם פלאפון, אתם תיפלו לגמרי. אם אני אתן לכם שווארמה בכל צומת רחוב ופרסומות, אני לא יודע מה, ובגדים כאלה יפים, חיים כאלה רגועים כאלה, ואז יחסית היה לנו יותר קל להיכנס לתורה. וגם אצלנו היו כאלה שהיו להם קשה ולא הצליחו, גם אז היינו צריכים להתאמץ. אבל אתם דור גדול יותר ועם נשמות גדולות יותר ולכן גם האתגרים יכולים להיות גדולים יותר. אז לכן אין לנו אלא להבין שהקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד לפי מעלתו. שיעור א' יותר גדולים, שיעורי שיעורי עדיין נולדו עוד עם פלאפונים, לא אחי זה, היום שיעור א' כבר מגיל חמש בטח כבר נולדו כבר עם זה. אז הם גדולים יותר, אז יש להם נשמה גדולה יותר ולכן כנראה יכולים לעמוד בזה עם אתגרים. ברוך הוא נותן אפשר, זה לא קל, אבל זה אפשרי. וכשזה אפשרי, כשמצליחים, איזה כל מר מתוק. אומר הגר"א בזה אני אסיים, הפירוש הראשון של הגר"א, תראו מה הוא אומר: הוא אומר והעניין כאשר לא יחפוץ האדם בהיגיון התורה, אז אינו תואם את תיקותה ואז תבוס נופת. אך כשנפשו רעבה ומשתוקקת ומתאווה לעסוק בתורה, אפילו כל מר מתוק. כלומר, אתם מכירים את זה שאדם מתחיל ספר, מתלהב כזה, הוא רואה את הכותרת, הוא רואה את זה, וואו, זה הוא עובד איזה שני עמודים, הוא אומר לחבר שלו קצת משעמם, בוא נעבור ספר אחר. עובר לפרק הבא, הוא עובד איזה שני עמודים, הוא אומר בוא נחליף ספר. זה לא עובד כך, זה לא עובד כך. אם הנפש לא רעבה, אפילו הוא מביא לך את הדברים הכי מתוקים בעולם. לפעמים זה מדהים אותי. לפעמים אתה, אני אומר, אנחנו לפעמים משעממים, כבר שומעים אותנו כל הזמן נגיד שעממים. לפעמים מביאים איזה מישהו, איזה רב מבחוץ, ועדיין אתה אומר בטח יהיה מפוצץ, כולם יבואו, גם לא באים. אתה מביא לפעמים דברים מתוקים, נופת נופת סופים ממש. מתברר שזה לא תלוי בזה. התורה צריכה להיות מתוקה, צריך להשתדל להסביר אותה, זה מעניין, אני לא בעד לשעמם. אבל אם עבדנו על כל הדברים שראינו קודם והשתדלנו להסיר את המניעות של התאוות ולהגיע למידות הישראליות לטבע הישראלי של הנשמה ולהתמיד ולהמשיך גם כשעוד יום עוד לא מרגישים, עוד לא מרגישים, ממשיכים ממשיכים כמו נמלה ככה שחודרת וכל הער הזה נופל. מי שטעם את ההגשה הזאת, אני בטוח שכל אחד פה כבר טעם פעם משהו מהדבר הזה. זה פשוט דבר מדהים. אתה עובד עובד עובד ופתאום יום אחד פתאום בום, הוא פותח לך את הלב. אנחנו מתפללים על זה כל יום, פותח לבים תורתיך והער איננו בתורתיך וכל הדברים האלה, זה קורה. אז התמדנו ועשינו וכולי. אם זה ככה, גם המר יהיה מתוק. זה לא יקרה כאשר אתה לומד מתוך אותו אמון גדול בתורה ומתוך אהבה של התורה, אפילו שאתה לומד דברים קשים. אתה יושב עכשיו על איזה תוספות עכשיו והראש שלך מתפוצץ ואתה יושב עוד פעם ורוצה להבין או פרק במערל או פסקה ברב קוק או בתנ״ך, זה לא משנה כל דבר. אז לא שברגע יש קושי, טוב בוא נעבור ספר אחר, בוא נעבור למסכת אחרת כי פתאום נתקלנו באיזה דף קשה. אז בוא נעבור עוד פעם לתענית מגילה. בוא, לא שיש לי משהו נגד המסכתות האלה, אחלה מסכתות, נפלאות ונעימות ותלמדו אותן בבטח בשיעור א' או בשיעור ב' את חלת הדרך. כל סיום מסכת, כל הצלחה, כל זה, זה מצוין. אבל באופן כללי, אני אומר לחיים בסוף דברי אלוקים חיים, מסכת זבחים זה בדיוק כמו מסכת מגילה ומכת אוקצין היא גם כן כמו מסכת תענית. זה אותו אלוקים, אותו רבי עקיבא, אותו רבי שמעון בן יוחאי, אותו רב אשי ואותו רב איניים, אותו דבר, זה אותם אנשים. אבל התורה מתלבשת בנבושים שונים, אבל כל האלוקות נמצאת בכל מקום. ואם אתה מגיע מהמקום הפנימי והאמיתי הזה, אז אפילו הדברים המרים האלה הם מתוקים לך, אתה שמח על זה ואתה נהנה מזה ואתה לא רוצה לעבור לשום דבר אחר. אתה מוכן לסיים עד הסוף את הדבר הזה. יש משהו אחר, אדם עומד במקום של ליבו חפץ, זה מאה אחוז. אבל תשימו לב טוב, ליבו חפץ זה לא להגיד שמועה זו נאה וזו אינה נאה, זה אסור להגיד שמועה זו נאה וזו אינה נאה, זה בא לי בטוב. יש משהו אחר, יש שמע עכשיו מסכת זבחים הכי מתאימה לי, לא יודע, קודשי בית המקדש, בא לי בית המקדש, יאללה עכשיו אני מסכת זבחים. בשנה הזאת אני מסכת זבחים. אחד אומר שמע, ממש מעניין אותי עכשיו ענייני נישואים וקידושים, אני בגיל של החתונות וזה, בא לי למסכת קידושים עכשיו וכתובות וזה מצוין. בסדר, פעם זבחים, פעם כתובות, מצוין. ופעם גם הוא רוצה מועד, שמע, זה דבר נורא מעניין, עוד מעט פורים, רוצה להרגיש את החג הזה בגילה. בסדר, אז זה נקרא ליבו חפץ. גם במקום הוא בוחר ישיבה שמתאימה לו, בוחר דרך לימוד שמתאימה לו וגם בוחר עכשיו הוא מתאמץ על זה. אבל לא התכוונו זה נאה בעיני אבל זה קצת קשה אז אני עוזב אותו, לא זו הכוונה. כל מר מתוק, נפש רעבה כל מר מתוק. אנחנו צריכים להגיע למצב שנפש רעבה, זאת חתיכת משימה, זה לא קורה ביום אחד, יש פה הרבה סבלנות, אבל זה קורה, זה לגמרי אפשרי. יש פה דרכים לעבודה כמו שאמרנו, זה לא פשוט, צריך לעשות את זה בצורה כל אחד צריך להכיר את עצמו ולראות מה החסימות שלו, איפה הדברים שתוקעים אותו ושם מה שישקיע מאמץ מיוחד. במקום שבו הוא מזהה באותה מידה שהוא מזהה באותו כוח, באותה תאווה, אותו דבר שהוא מזהה שישקיע שם מאמץ מיוחד כדי להוריד את המחיצה הזאת. ברגע שנסיר את הדברים האלה, הטבע הישראלי של הנשמה שלנו בעזרת השם יעוף על תורה, יתחבר עליה, ישמח בה גם בשנים בישיבה וגם לאורך ימים ושנים טובות בעזרת השם.
