כן, חרץ הוריים טובים. באופן טבעי המחשבות נתונות קצת קדימה לבין הזמנים, למרות שיש עוד הרבה ימים בעזרת השם. עד יום חמישי בבוקר עוד הרבה דברים עד אז ובין הזמנים, בעיקר כשהוא קצת ארוך, אז הוא לפעמים מעורר קצת חששות שהם טבעיים ומובנים. איך אנחנו נהיה כשאנחנו בבית, כי הניסיונות הם יותר קשים. בכל זאת, נמצאים בישיבה, באווירה כולם ביחד, סדר יום אין משהו אחר לעשות ויותר קל. אבל נמצאים בבית, אז ביטוי כבר לחיים הטבעיים הרגילים, נמצאים בתוך משפחה לא עם סדר יום מסודר ופתוחים ככה יותר לעולם על כל מה שיש בו. לפעמים זה סתם מחשבות פשוטות, לפעמים זה יותר לחוץ כזה שהאמת מה יהיה? מאחל מהדברים הפשוטים אם נצליח להתפלל במניין או לא, האם נקב עיתים לתורה או לא, האם נצליח להתמודד מול כל המסכים למיניהם כאלה ואחרים, מראות כאלה ואחרים וכן הזה הדרך. דברים, כל מיני דברים מהסוג הזה. ובאמת נראה שבעומק של הדברים בעצם יש לנו הזדמנות. הדבר הזה הוא בעצם הזדמנות כל בין הזמנים כן, אבל בסדר סך הכל ברוך השם אין לנו הרבה כאלה, שלוש פעמים בשנה. אבל זה יש בזה משהו טוב כי זה איזושהי הזדמנות באמת לבחון את עצמנו איך אנחנו תפקידים כשאנחנו לא בתוך המסלול, בתוך המסגרת, בתוך המקום שבו הדברים קורים בצורה לכאורה יותר קלה ויותר טבעית.
הזדמנות לבחון את עצמנו לא שבישיבה אין התמודדות וזה כל כך קל, אבל בישיבה בסוף מי שבאמת כל אדם נבון מבין בשביל מה אני נמצא פה, מזבז את הזמן והוא מתפקד והוא מנצל את הזמן והוא מתקדם ברוחניות שלו. אבל ברור שבסוף כל מה שאנחנו עושים פה במהלך השנים הוא בסוף נועד כדי להכשיר אותנו לחיים העתידים. ולכן יש לנו באמצע גם בין הזמנים, אחר כך יש את הצבא שהוא תקופה ארוכה למי שעוד לא היה בזה וגם מי שהיה בזה זה לא אומר שזה עדיין האתגרים נמצאים ולהפך הוא יודע כבר מכיר את עצמו יותר, הוא יודע איפה הוא הצליח פחות ואיפה יותר תקופה ארוכה. וזה באמת הזדמנות לברר לעצמנו משהו מאוד יסודי, משהו מאוד עמוק שהוא בעצם השאלה האם באמת כל אורח החיים הזה שאנחנו לכאורה חיים אותו, זאת אומרת זה מבחינה חיצונית שאנחנו מסתכלים על עצמנו אז אנחנו אנשים דתיים, אנחנו מגדירים את עצמנו שומרים מצוות. המילה דתי לא כל כך טובה, דתי המלך אינם עושים, אז אנחנו לא דתיים, אנחנו אנשים מאמינים, אנחנו אנשים אוהבי תורה ומצוות. זה לכאורה ההגדרה שלנו וזה אורח החיים שלנו. אבל השאלה באמת הגדולה הפנימית שרק כל אחד יודע רק כל אחד עם עצמו יכול לענות עליה, אף אחד אחר לא יכול לענות על השאלה הזאת.
החלטה פנימת ומחויבות האם באמת הדבר הזה הוא באמת דבר שתבוע בנו? האם זה דבר מוחלט אצלנו? האם זה דבר שבאמת אנחנו כבר קיבלנו איזושהי החלטה פנימית חד משמעית עמוקה בתוכנו לכל החיים שלנו? כן, לכל החיים שלנו שאנחנו בפנים, שאנחנו כאלה, שאנחנו נאמנים נאמנים בתורה ומצוות, נאמנים לקב"ה ואנחנו זהו אנחנו איתו. למה הדבר הזה הוא לא תמיד קורה? זאת אומרת אנחנו לפעמים גם כשאנחנו בישיבה אנחנו יכולים בעצם לעשות את הדברים אבל בלי ההחלטה הזאת שאנחנו בפנים עד הסוף. ולמה בעצם אנחנו סוג של אפשר לומר לפעמים קצת מפחדים מלקבל את ההחלטה הזאת? כי ההחלטה הזאת היא בעצם כביכול במירכאות סוגרת לנו את הפתח להגל פינות קצת, להקל קצת, להיות בתוך זה אבל בלי מחויבות מוחלטת. יש פחד היום בכלל ממחויבות, זה דבר ידוע בכל המחקרים. אנשים שמפחדים להתחתן, ברוך השם יחסית קורה פחות בחברה האמונית, בחברה התורנית, אבל גם די פעם מגיע לשם. כי לדוגמה זה גם קורה במקומות עבודה וכל מיני דברים שהם דורשים ככה איזה כניסה ומחויבות.
מחויבות בחיים האישיים חיי נישואין הם כן דורשים מחויבות, זה אחלה מחויבות, זה דבר נפלא. אבל יש אנשים שפוחדים מאוד מהדבר הזה. אני עכשיו עם הבן אדם הזה בעזרת השם מגיל עשרים ושלוש עד מאה ועשרים, עשרות רבות של שנים עם אותו אדם. לא יודע בדיוק מה יהיה שם, מה זה יאמר לי, אולי שאני צריך לוותר על דברים, אולי שאני לא תמיד יהיה לי כל כך קל. רוצה להישאר קצת יותר חופשי, קצת יותר גמיש, לא זהו לא מחויב. זאת נקודה אחת. נקודה שנייה שאולי יותר עמוקה מזה זה שלפעמים עדיין אנחנו חוששים שאם באמת אנחנו נחליט להיות אנשי תורה, בני תורה, בני תורה ומצוות. פעם נתנו פה איזה שיחה בעקבות דברים של רבי שלמה זלמן אויערבאך, שהוא בלוויה של אשתו אמר שאין לו על מה לבקש אם אין לה סליחה. כן, יוע שככה לפעמים ככה במעמד של לוויה אז ככה מבקשים סליחה אם פגעתי אם עשיתי. אומר אין לי מה לבקש סליחה למה כי כל חיי הוא אומר נהגתי על פי השולחן ערוך ומי שנוהג על פי השולחן ערוך אז הוא אף פעם לא פוגע באף אחד אחר כי אסור לפגוע והוא לא עושה אף פעם דבר שאסור לעשות כי הוא עושה על פי השולחן ערוך. אז נתנו פעם איזה שיחה פה שקראנו לה להיות יהודי של שולחן ערוך. שגם זה כידוע היום בציבור זה לא דבר פשוט. יש לפעמים דתי לפי דעתי ולפי איך שקצת נוח לי ואם משהו לא לגמרי מסתדר לי אז אני באופן כללי בעניין אבל דברים מסוימים אני מחליט שאני קצת מקל בהם למרות שאין לי על מי לסמוך. זה לא שיש לי איזה דעות בהלכה לכאן או לכאן אבל ככה אני לא יכול, קשה לי, אני לא רוצה, אני לא משנה מה. ולהחליט את ההחלטה הזאת שאני יהודי של שולחן ערוך שאני בן של הקב״ה ועד הסוף וזה משהו שהוא בטעות הוא מפחיד.
החלטה להיות יהודי של שולחן ערוך אפשר להבין למה כי מי שעוד לא נמצא בפנים באמת ככה לעומק אז הוא קצת פוחד. הוא אומר מה אז עכשיו אז כל החיים אני לא יודע לא יכולה ללכת לסרטים, לא יכולה ללכת לאיזה בילויים מסוימים שאולי שם יהיה לא יודע איזה חצי קול של אישה או משהו אז אני לא יכולה ללכת ואז אני אפסיד מלא דברים. יש כל מיני דברים שאני לא יכולה לעשות אז אני רוצה להיות אדם כזה ששייך לדרך הזאת אבל בלי המחויבות עד הסוף ככה אולי נשאר טיפה עם איזה חצי רגל בחוץ, רבע רגל בחוץ, הרוב בפנים אבל לא לגמרי ככה קצת. ופה הנקודה שבעצם היא יכולה לבוא לידי ביטוי כאשר אנחנו לדוגמה בבין הזמנים. אז אם היינו כבר אחרי ההחלטה הזאת, ההחלטה הזאת זה אומר הזכרנו את זה אתמול בשיעור, הרב קוק כותב עמדנו אתמול בערך מצא בבעולת ראייה. אז הרב קוק מסביר למה היציאה ממצרים הייתה חייבת להיות בחיפזון ממש בצור מאוד מהירה מאוד חדה. הוא אומר עמים נבנים בתהליכים, אפשר להישאר שם להתארגן קצת לטפס על עצמנו אחרי כל המכות וכל מה שהיה שם תארגן לדרך ולצאת כמה ימים אולי כמה שבועות אבל לא מהר מהר צריך לצאת מהר. הוא אומר כי התרבות של מצרים כל האווירה של מצרים זה משהו שצריך בבת אחת להשתחרר ממנו. צריך ברגע אחד להשתחרר ממנו. אחר כך פסח דורות זה כבר במתינות אבל פסח מצרים הוא נאכל בחיפזון. ההגיאה הראשונית הייתה בבת אחת. בעקבות זה רבי צדוק כותב בצדקת הצדיק לא מצאתי את הספר רבייתר אז אחר כך צריך לבדוק אם אין צריך לקנות אז אני אגיד בעל פה שכחתי להביא מהבית פתאום היה זקה אז עלבלתי קצת. אבל צדקת הצדיק א׳ תבדקו שמה אומר רבי צדוק פחות או יותר במילים האלה ראשית כניסת האדם לעבודת השם וזה היה להיות בחיפזון ואחר כך ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות.
החלטה מהירה ותשובה מתונה כלומר רב צדוק נותן פה איזו הדרכה אישית לנו לכל אחד ואומר לו תקשיב בהתחלת הדרך שלך להגיד לכם אם ההתחלה היא בגיל שש עשרה או בגיל שלוש עשרה או בגיל תשע עשרה או אולי זה עניין אישי הוא לא אומר את הגיל וזה כנראה עניין של זה משהו שכל אחד איזשהו רגע שהוא צריך לקבל את זה על עצמו. אבל יש איזה רגע שבו אתה מה שנקרא מזנק למים. המושג הזה לקפוץ למים הוא לקוח מהרמב״ם, הרמב״ם מסיים את סדר תארות, ההלכה האחרונה בספר הלכות מקואות. הרמב״ם מדבר מסביר את התפילה במקווה איך היא עובדת ואז הוא אומר שזה ידוע שכל הטומאות והתארות זה גזירת הכתוב וזה מכלל החוקים וזה גזירת הכתוב. ואז הוא אומר והדבר תלוי בכוונת הלב ואז הוא אומר ואף הפיכן רמז יש בדבר כשם שהמכוון ליבו להתאר כיוון שתבל את האור, אף הפי שלא נתחדש בגופו דבר ככה מכוון ליבו לתאר נפשו מתומעת הנפשות שהם מחשבות האבן והדעות הרעות כיוון שמסכים בליבו לפרוש מאותם העצות והביא נפשו במאה דעת האור. יש איזה רגע שבו אתה מסכים בלבך לפרוש ממחשבות האבן והדעות הרעות ולטבול במאה דעת, לפעמים זה גם במאה המקווה אבל הרמב״ם מסביר מאה המקווה לבד זה לא עוזר אם אין תבילה במאה דעת. יכול לטבול מאה פעמים במקווה וזה לא ישנה משהו. לא תמיד יש לזה איזה ערך יש לזה כמובן איזה משמעות אבל הנקודה המרכזית זה הקפיצה למים. מכירים את זה לפעמים ככה מהבריכה מהמקומת מאיזה מעיין שאתה נמצא ואתה זה קצת גבוה וקצת מפחיד ויש איזה רגע שאתה מחליט וקופץ וכולך בפנים אתה לא משאיר איזה אצבע בחוץ ככה תובל אבל אם איזה כל פעם משאיר איזה חלק מהיד בחוץ נכנס לגמרי פנימה. גם ברב קוק בעוד התשובה ידוע בפרק בית מזכירים את זה לפעמים ככה בחודש של אול פרק בית יש תשובה פתאומית בתשובה דרגתית בתורה שבעל פה מתלמדי הרב קוק מקובל לומ שהרב קוק לא התכוון שזה שתי תשובות שני נוגדות אחת לשניה אלא בעצם שתיהן נכונות. תשובה פתאומית אז שמה הוא מדבר על איזה ברק שנכנס בתוך האדם ברק כזה לא יודע כמה אנשים זכו להרגיש אותו זה ממש איזה מין מתנה אלוקית כזאת אבל יש ברק שאתה עושה אותו לעצמך. זאת אומרת יש איזה מין רגע כזה שאתה אומר די גמרנו אני כבר אני לא אולי אני לא בערך אני לא כמעט אני בפנים אני קופץ ואני לא פחד מזה כי אני יודע שהדבר הכי נכון והדבר הכי אמיתי ואין ך בן חורין אלא מי שנמצא בתוך המציאות הזאת של תורה של מצוות של אמונה ואם יש משהו שכביכול בגלל זה היא מנה ממני אז טוב שהיא מנה ממני אז כנראה באמת לא טוב שאני אהיה פה וכל המחויבות הזאת היא מחויבות שאני ממש שמח בה ואני יודע שהיא האמת ואני רוצה אותה ואני מחליט. אחר כך יש תשובה דרגתית זאת אומרת אחר כך יהיה נפילות יהיה עליות יהיה ירידות אבל יש יעד ברור.
תשובה פתאומית ודרגתית כשיש יעד ברור אתה גם לא מפחד אתה לא מפחד גם מהנפילה כי אתה יודע שאתה תקום. אם אתה עוד נמצא במקצב כזה שאתה עוד לא בטוח ואתה לא יודע אם ואתה לא יודע כמה ואתה לא יודע באיזה רמה אתה רוצה להיות מה אני אהיה בניש כאילו זה כזה מפחיד מה זה בניש כאילו יש בנישים מהשכונה שאני מכיר שהם כאלה אז אולי יש כאלה אבל זה לא זה לא אומר כי רוב הבנישים הם אחלה מה זאת אומרת הם אחלה הם אנשים מאוד צמיחים והם חיים חיים מאוד גדולים ומאוד בריאים ואוד טובים ומאוד וזה לא סותר כמו שידוע התורה היא תורת חיים התורה היא תורה הספר על הרב שלמה שלמה זין אורבך נקרא התורה המשמחת התורה היא דבר משמח אין מה לחשוש מהדמות הזאת מהכניסה הזאת לתוך הדבר הזה שנקרא בן תורה. ולכן אחרי הכניסה אלף אתה באמת כיוון שהחלטת אתה כנראה גם טיפול פחות כי אתה כבר הרבה יותר נחוש שאתה בפנים אז אלף אתה טיפול פחות אבל ב' ולא פחות חשוב מזה זה שגם אם יהיה איזה נפילה ויש אנחנו בני אדם כמו שרב קוק כמו שהוא אומר בצדו פסח מצרים נאכל פסח מצרים בחיפזון פסח נאכל לדורות נאכל במתינות כלומר תשובה דרגתית תשובה דרגתית זה אומר שלב אחרי שלב אני מעכל את הדבר הזה ואני מטפס לאט לאט בשלבים למידי פעם אני פתאום קצת יורד ואז אני הולך חזרה וזה חלק טבעי אני מקווה לא ליפול ואני מקווה לא לרדת אבל אם זה קורה אני לא מתרגש מזה כי אני יודע לאיפה אני הולך. כשאדם יודע לאיפה הוא הולך אז גם אם הוא טיפס את הימין השמאלה הוא חוזר לדרך אם הוא לא ברור לו לאיפה הוא הולך אז כל נפילה פותחת איזה שהוא איזה סימן שאלה בכלל על כל העניין רגע אני באמת רוצה את זה אני באמת שייך לזה אני כן אני לא אני אולי אני אז כל דבר כזה באמת הופך להיות איזה אירוע ולכן הדבר הזה גם בישיבה הוא כמובן ישנה לאדם את הסדר היום ברגע שהוא יחליט החלטה נחושה החלטה אמיתית החלטה פנימית שזהו אז ברור שהוא ינצל את הזמן הרבה יותר וברור שהוא יעשה את הכל בצורה הרבה יותר חזקה וגדולה כי זהו כי הוא החליט שהוא רוצה לגדול אז עם אלה חשוב לא לגדול כל עוד הוא לא החליט אז הוא עושה דברים ככה מכוח המסגרת כוח הזה שכולם עושים יש אווירה כזאת אבל טיפה קשה אז הוא כבר יש איזה בעיה קצת עייפות יש קצת הצלנות יש קצת זה אז זה ישר משפיע כי אין את הנחישות הזאת כשיש את הנחישות אז אין מה שיעצור את זה וגם אם יהיה אז זה מיד חוזר לקו.
תהליכים והחלטות אישיות הדבר האחרון שלסיים איתו שהוא מאוד מאוד חשוב זה שיכול השואל לשאול רגע הרב אתה לא סותר את עצמך אתה תמיד מדבר בישיבה על זה שאנשים עוברים תהליכים תהליכים ארוכים ומדברים על זה שלא תמיד טוב להיכנס לישיבה וליצור בישיבה איזה לחץ יש בישיבות יש לפעמים איזה רצון כזה ליצור איזה אווירת מתח כזאת לימודי ולפעמים זה באמת החברים משפיעים על זה ועם הרבנים כל מיני דברים שאומר שיוצרים איזה מתח כזה שאתה לא יכול לא להיכנס כי כולם בפנים ואנחנו מדברים על זה שלא בטוח שזה טוב לכאורה למה זה לא טוב הנה בוא נעשה תשובה פתאומית כולם נכנסים כולם ברבא כולם ישר מהתחלה לא נותנים זמן להתארגן. אבל התשובה היא מאוד פשוטה התשובה היא האם זה החלטה שלך או שזה משהו חיצוני. כשאנחנו מדברים על לחץ או על מתח רוחני שאולי ולפעמים עלו להיות לא בריא זה משהו שהוא חיצוני כלומר אם הרבנים מלחיצים אותך נותנים לך איזה מבט כזה שאתה מרגיש לא נעים ואז אתה תבוא מחר לסדר תבוא מחר לשיוג אתה לא רוצה לקבל את המבט הזה או את הדיבור הזה או איזה חבר יש מקומות שהחברים מהירים אחד לשני לכאורה נפלא חברים מהירים אחד לשני אבל התוצאה היא שזה לא נעים לקבל הערות כאלה ואז את בא ואתה לא באמת החלטת שאתה רוצה את זה לא באמת שמה אלא אתה פשוט עושה את זה כי זה לא נעים לעשות אחרת זה לא משהו אמיתי זה משהו שהוא לגמרי חיצוני זה משהו שמגיע לגמרי מדברים שיחסית חיצוניים לא לגמרי חיצוניים החברים הרבנים אבל זה לא אתה זה לא החלטה שאתה זה לא אתה החלטה לעצמך אבל אתה שתחליט לעצמך זה דבר הכרחי כל העבירות כשאתה מחליט את זה לעצמך זה אתה החלטת זה לא שמישהו אמר לך להחליט זה לא שמישהו פתאום אמר לך שמע תכנס עכשיו מהר וטוב אחר כך זה יגיע לא בטוח שזה יגיע אחר כך לפעמים זה מגיע אבל פעמים מגיע הפוך כי אתה עשית בגלל שהלחצת ואז פתאום אתה מגיע לאיזה רגע ואתה אומר רגע אני בכלל לא בטוח שאני רוצה את זה אני לא בטוח שאני שם אני אף פעם לא החלטתי שאני באמת בעניין ואז יש פתאום איזה מין משבר כזה. כשמדובר על לחץ שהוא באופן יחסי יותר חיצוני, אבל משהו שמגיע מתוך האדם, זה יכול להגיע בזמנים שונים. אצל אחד זה יגיע ביום הראשון בישיבה, אצל אחר אחרי שלושה חודשים, ואצל אחר אחרי חצי שנה או אפילו שנה. אבל צריך להיות הרגע הזה, הרגע הזה חייב להגיע. בלעדיו, כל החיים יהיו במין ספק מתמשך, משהו מותנה בנראה ואולי ואם ואיך יהיה. זה עלול לבוא לידי ביטוי בנסיגה מסוימת בהמשך החיים. כשיצאנו מישיבה, פתאום נפתחנו לדברים אחרים, ועכשיו יהודי שלא הולך לפי השולחן ערוך עלול ליפול בדבר אחד או חמישה או עשרים דברים. חלילה, זה יכול להוביל לנסיגות גדולות. הדבר הזה, שאף פעם לא היה ברור פנימי עמוק אצל האדם, וקבלת החלטה, דורש אומץ מסוים. כמו שאמרנו, זה קצת מרתיע ויש חשש, אבל באמת אין מה לחשוש. זה הדבר הכי נכון והכי אמיתי. חייבים לקבל החלטה. באווירה של החיפזון של פסח, עם ישראל יצא ממצרים בבת אחת. זה כמו לידה מחדש, אדם מרגיש שהוא נולד מחדש. אתה אותו אדם, אבל עכשיו אתה האדם שהחליט. הספקות נעלמו, אתה שלם עם ההחלטה ושמח בה. אתה מתחיל לרוץ קדימה עם יותר כוחות וביטחון, ולכן גם מצליח יותר בהחלטות שלך.
החלטה להיות צדיק כמו שאמרנו, "שבע ייפול צדיק וקם". ברגע שאתה בחינה של צדיק, החלטת שאתה רוצה להיות צדיק ושייך ל"ועמך כולם צדיקים", אתה ממש את זה בפועל בהחלטה. גם אם יהיו נפילות, הן קורות ואין צורך לפחד מהן. מיד קמים ומיד חוזרים, כי אנחנו יודעים מה הכיוון בצורה ברורה. בעזרת השם, נזכה לקפוץ למים, להיכנס בחיפזון ולאחר מכן ללכת במתינות וברוגע, לעלות מעלה מעלה לטובה ולברכה בעזרת השם.
