ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ו

שיחה כללית | איך מקיימים את המאבק הציבורי לשילוב ראוי של חיילות בצבא? | הרב דוד גבריאלי

תקציר השיעור

התמלולים נעשים ע״י בינה מלכותית ויתכנו טעויות בטקסט.

שיחה כללית | איך מקיימים את המאבק הציבורי לשילוב ראוי של חיילות בצבא? | הרב דוד גבריאלי
בישראל מתנהל מאבק על שילוב חיילות בחיל השריון, עם התנגדות מישיבות ההסדר ותמיכה בתקשורת. המאבק משקף קונפליקט בין ערכים יהודיים לערכים מערביים. הצבא נדרש ליישם את החלטות בג"ץ, אך חיילים דתיים מתמודדים עם דילמות אישיות בנושא.

תמלול השיעור

צהריים טובים. אנחנו יודעים שלאחרונה, ובכל התקופה האחרונה, יש פסיקה של בג"ץ בנוגע לשילוב חיילות בחיל השריון. בפועל, יש מאבק על כך, מאבק שכדאי לומר עליו מילה, איך בדיוק הוא מתנהל. בגדול, ישיבות ההסדר פועלות דרך האיגוד המרכזי שלהן, ועד הרבנים שעובד מול הצבא, כדי לנסות לשנות את המהות של ההחלטה. יש אחרים שבחרו בדרך אחרת, לפרסם מכתבים בתקשורת ולהצהיר שהם לא ישלחו את תלמידיהם לחיל השריון. לפני שניגע בזה, בואו נתבונן על העניין לעומק וננסה להבין מה באמת קורה בשורש הדברים. ברור לכולנו שמתנהל במדינה מאבק תרבותי עמוק ויסודי בין קבוצה אחת, שהייתה שותפה משמעותית בשנותיה הראשונות של המדינה, לבין קבוצה אחרת הדוגלת במדינה שמתנהת על פי עמות מידה תרבותיות מערביות מחודשות. זה כולל ערכים כמו שוויון וחופש, שלעיתים מנוגדים לרוח היהדות. יש אנשים בעמדות כוח שמנסים לקדם את התפיסות שלהם לגבי איך המדינה תיראה.

מאבק תרבותי במדינה מול זה, יש קבוצה שחשוב לה איך המדינה תיראה, והיא רוצה להיות חלק מהמדינה, מהתהליך הנפלא של קיבוץ גלויות והגאולה. הם מבינים שהתהליך הזה צריך להיות מכוון על ידי התורה, שערכי היהדות יכוונו את ההתנהלות המעשית, כולל הצבא. הצבא הוא אחד הזרועות הגדולות של המדינה, שעוזר לקדם את המציאות של החיים והריבונות כאן. כשיש מאבק תרבותי כזה עמוק, יש הרבה אנשים שחיים במדינה ומתנהלים ביום יום, לא מוטרדים מהשאלות האלה, אלא מהקיום השוטף שלהם. זה דרכו של עולם שהקבוצות האידיאליסטיות, שיש להן תפיסת עולם, פועלות בצורה חזקה כדי למשוך לכיוון שהן מאמינות בו. במלחמת האמונות והדעות, יש פסקאות חשובות שבהן הרב קוק נותן כיוון איך מנהלים מאבק תרבותי, מאבק על דעות ואמונות. הרב קוק אומר שכל תנועה שיש לה נקודת אמת, אפילו קטנה, זה נותן לה זכות קיום. מי שאין בו כלום, דבריו לא ישמעו ולא יצליחו. מתי אתה מצליח לבטל את זכות הקיום שלו? כשאתה מצליח לכלול בתוכך את כל האמת על כל המורכבות שלה. זה משאיר תנועה אחרת בלי כלום. אם אנחנו נצליח לחיות את כל הערכים בצורה הכי מדויקת והכי נכונה, זה משמיט את הקרקע מתחת כל דעה אחרת שטוענת מולך.

ניהול מאבק תרבותי הדבר השני במאבקים ציבוריים מהסוג הזה הוא השאלה איך עושים את המאבק הזה. האם אנחנו באים למאבק מתוך אחריות? הרב קוק מזכיר את משפט שלמה על השתיים נשים, שהחוכמה של שלמה הייתה להגיד שהאימא הצודקת היא זו שאמרה "אל תחתכו את הילד". יש לה אחריות על הילדים האלה. אנחנו רוצים לעשות את הדברים מתוך אחריות, מתוך דיבור ושיתוף, מתוך הבנה של הצד השני. באיגוד ישיבות ההסדר יש ועד של תשעה רבנים שנבחר על ידי כל 75 רבנים של ישיבות ההסדר. הוועד הזה מייצג את ישיבות ההסדר מול הצבא והמדינה. יש המון סוגיות, והוועד פועל כדי לנסות למצוא פתרונות. הרבנים שנבחרים הם רבנים רציניים, ראשי ישיבות עם ניסיון רב, והם עובדים קשה כדי לנסות לשמור על הערכים שלנו.

החיילים והצבא הדבר האחרון, ואולי הכי חשוב, הוא מה שנוגע לחיילים עצמם. צריך להבין שהצבא כמעט אומר את זה במפורש: אנחנו רוצים שהחיילים שלנו יהיו קרביים ורוצים להילחם. אנחנו רוצים שיהיה צבא אחד ולא שני צבאות. אנחנו מנסים לפעול מתוך זה שכולנו ביחד עם ישראל. אני, קודם כל זה הבג"ץ, זה לא הצבא. בוא נעשה סדר, קודם כל זה הבג"ץ, הבג"ץ מכריח את הצבא. זה נכון שגם בצבא, בדרגים הגבוהים, יש אנשים שמזדהים עם הערכים של הבג"ץ, אבל יש הרבה, ודאי בדרגות השטח, ודאי יש הרבה מאוד אחרים שזה ממש לא מתאים להם. מבחינתם הגבוהים זה לא היה בכלל, כי זה לא נוח להם, לא ערכית וגם לא מעשית. תחשבו על מפקד פלוגה שצריך לקבל עכשיו חיילים שהם פחות עם יכולת מאשר חיילים אחרים, זה רק עושה לו בלגן. אבל לא משנה, לא נכנס לזה. הבג"ץ אומר את מה שהוא אומר והצבא עכשיו צריך ליישם את זה.

המאבק של החיילים הדתיים הצבא עכשיו בא ואומר לעצמו הרבה פעמים, טוב הרבנים יגידו את מה שהם יגידו, אבל בסוף החבר'ה הם לא בדיוק ישמעו לרבנים את המילה. ולכן אנחנו בעצם נוכל להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים, כי בסוף בשטח, החייל הקרבי, כל חייו הוא חולם על זה שהוא יהיה מסיירת מטכ"ל, והנה הוא עבר את כל הגיבושים, והוא נגיע לסיירת, ואז הוא רואה שיש שם חיילת אחת, ואז היא בצוות שלו. עכשיו המשמעות מבחינתו להגיד אני מבטר על סיירת מטכ"ל, זה שהוא מבטר על חלום של שנים. אבל הראש מכינה שלו אמר שאסור, אבל הוא עכשיו צריך לוותר על קריירה של סיירת מטכ"ל שהוא התאמן עליה כמה שנים. פה המאבק האמיתי, האם הוא יוותר? הוא חייב לוותר. אין מצב שהוא יהיה עם חיילת בצוות, זה אין מצב, הוא חייב לוותר. סיירת מטכ"ל זה לא כזה בעיה, הוא יגיד ביטרתי על מטכ"ל, אני אלך ליחידה אחרת. מבחינתו זה ביטור גדול. אבל זה לא רק שם, זה לא רק שם. יכול להיות מישהו עם פרופיל 72, שהוא, הקדוש ברוך הוא עשה לו פרופיל כזה שהוא לא יכול להיות חייל חי"ר. בינתיים בחטיבות החי"ר אין בעיה, אין בנות, יש להם לאיפה ללכת, הם ישמע רגבו, לקרקע, לזה בסדר, עוד לא. אני מקווה שגם אף פעם לא ינסו להכניס אותם ממש לתוך הפלוגות שאנחנו מתגייסים אליהם, אבל אין לו פרופיל של זה, יש לו פרופיל 72.

האתגר של הפרופיל הצבאי לתותחנים הוא כבר לא יכול היה ללכת, כבר לפני כמה שנים, הישיבות אמרו לצבא, אנחנו לא מגייסים לישיבות, מי שיודע, מכיר את זה עד לפני כמה שנים, מי שהיה לו פרופיל 72 היה יכול להתגייס לשריון, היה יכול להתגייס לתותחנים. למי שלא ברור לו על התותחנים, הניסיון של לחטוף, להיות באפגזה ארטילרית, שבמלכאות זכיתי להיות תחתיה, לחטוף אחת זה פחד של החיים כאילו, מי שחושב שהתותחנים זה לא איזה משהו קרבי. על השריון להגיד שזה לא קרבי, יטור בישיבה שאסור להגיד את זה ליעתי למה אבולים לחטוף איזה כפה, אבל זה באמת גם דברי שטות ואבן, יש לך משהו, זה החייל הכי קרבי יש בעולם, זה פשוט איזה מין שטויות כאלה של הנוער, שמי שלא רץ 40 קילומטר הוא לא קרבי, זה פשוט טמטום, אין לי מילה אחרת כמו להגיד על הדבר הזה. פשוט החייל המטורף כאילו, במה שהוא עושה, ביכולת אש שלו, בכל מה שהוא עושה, אז קודם כל ברור שזה קרבי, זה הכי הכי קרבי, ואז יש אחד מופיע שפה משתיים, התותחנים הוא כבר לא יכול ללכת, עכשיו החייל היחיד שנשאר לו זה שריון, ושם הוא יכול טורף כאילו להיות חברי על הזמן, קרבי בריבוע. ואז תארו לכם, וגם הוא חולם כבר מהתיכון שבו יהיה קרבי, ב-72, ובסדר עדיין, נוער, שריון, ואז הוא מגיע ליחידה, ונגיד חלילה, ולא יצליחו למצוא פה איזה פתרון שמנסים למצוא שיהיה רק בנות בגבולות וביחידות שלא מתמרנות, ולא באמת מגיעות, ואנחנו לא בדיוק נמצאים שם, כמו קרקל כזה, אבל נגיד שזה לא מצליח חלילה, ואתה עכשיו מגיע למקום, ויש שם חיילים, אתה צריך לבטר על השריון, אתה צריך לסרב פקודה, ולהגיד אני לא מוכן, זה בקלוגה הזו, וכל שהצבא יגיד לך, אתה לא מוכן, אתה לא פה בכלל, לא מעבירים אותך עכשיו, לא יודע, לגדוד אחר, אתה לא מוכן, צבא כועס, אתה עריק, אתה זה, אתה זה, והם עובדים אותך מקרבי, ואתה הולך להיות ג'ופניק בקריה, איזה ברסה של החיים זה.

האתגר של שמירת ההלכה בצבא ואתה אומר, רגע, אולי אני אבטר, אולי אני לא נורא, אולי אני זה, אולי מה, חבל, עד שזה, וזה, לא, אתה, אתה, אין הצעה, ואין תמונה נגד השם, אתה בסוף השטח, אתה לא, אגב, זה לא רק בזה, זה גם דברים יותר פשוטים, כן, שהביאים איזה, איזה, ברוך השם, מאוד משתתלים בפלוגות לסדר שזה לא יקרה, וגם אסור זה לקרות לפי הצבא, שתבוא מדס ניקית עם מדים שהם לא, בכלל זה שיהיה מדס ניקית, ואם כן, ודאי, צריכה להיות עם בגדים, אסור לה להיות עם בגדי מדס, ולכן אז זה הדרך, יש כל מיני דברים, על הדרך יש כל מיני דברים כאלה, ובמילואים, הצבא הוא יותר גולגן קצת במילואים, אפשר פתאום בעמר, חיים איתך פתאום בעמר, תיכנס, יש שם גם חיילת, אתה אומר, כל הכבוד, אני משרת, אני ון, אני נותן את כל קולי, עד כאן, קו אדום, לא מוכן, לזה אני לא בא, למרות שאני, אני מבטא גם על עצמי, גם בצבא כמיכול אני פוגע, כי יש פה פחות חייל קרבי, אנחנו לא רוצים להגיע לזה, כי יש לנו אחריות לזה, זה המדינה שלנו, זה הצבא שלנו, זה הפתחון של העם שלנו, אבל, ברור שיש קו אדום, אני לא אגיד לך לחלט שבת, אתה לא מחלט שבת, אם זה לא מבצעי, אתה לא מחלט שבת, מה, מה השאלה, יש למישהו הבאמינה שהוא יחלט שבת אם זה לא משהו מבצעי, ברור שלא, אותו דבר בדיוק, ברור שהוא לא ישמור עם חיילת באיזה עמדה, שזה איחוד, הוא אומר, לא, ואני לא בא, אתה משרר, כן, אני משרר, אגב, הפקודות מטכאה, הן איתך, אז אין לך מה לדאוג גם שאתה משרר על כל מיני דברים שמעסוק על זה, כי יש פקודת השירות המשותף, ומרת את כל הדברים האלה, אסור ישמור ביחד, אסור עמר ביחד, כל הדברים האלה כתובים שם, רק מה, צריך חיילים שיישמו את זה, עם כל החיילים הדתיים, כולל אלה שהם לא בחו הישיבות, היו מיישמים את הדבר הזה, הצבא פשוט היה רואה את זה דרך הרגליים, הנה, אף אחד לא מוכן, אף אחד לא, זה, כולם ברגע שהוא מגיע לזה, הוא מוותר, הוא מסרב, הוא זה, צבא בסוף צריך חיילים, צבא היה צויק למעלה, הוא אומר, חברה, אין, החיילים הדתיים, הם נאמנים לתורה, הם שומעים תורה, הם שומעים לרבנים שלהם, זה לא הרבנים פה, זה התורה, רבנים, לפעמים הם עוזרים לתורה, להתקיים, אז הרבנים אומרים, כן, אם הגעת למציאות כזאת ואחרת, אין ברירה, חבל מאוד, כואב מאוד, לא רוצים להגיע למצב הזה, אם הגענו ולא מבינים שם את הדבר הזה, יש קהל אדם, אם כולם יהיה ברור להם, אם כל החבר'ה בשטח יהיה ברור להם העקבים האדומים ההלכתיים, וכל הדברים, וגם על שבתות וגם על קשרות וגם על כל מה שקשור לקדושת המחנה, היום דיברנו על זה בשיעור כללי, על קדושת המחנה, המחנה ישראלית זה מחנה שכינה, לומדים מזה על יציאת תמיים מחוץ לאר הבית, לקודש הקודשים, לומדים את זה מהפסוקים של רעי המחנך הקדוש, זה מחנה שכינה, חנה צריך להיות קדוש, ויש דברים שהם מותרים, כי הם נוצאים, חיילות נוצאות בכל מיני תפקידים, זה לא פוגע, אפשר זה, דעבד, אולי טוב שזה לא משנה, שזה לא פוגע, אבל אם זה מגיע למקומות שזהו, קו אדום, שם אין עצב, אין תמונה נגד השם, וזה ברור, זה ברור לכל הרבנים, זה ברור, זה ברור, אבל גם זה צריך להיות ברור לכל המחלואים, לכולם, ולחברים שהם לא בישיבת הסדר, חברים אחרים דתיים שהם לא מזה, שיהיו חזקים, שיהיו נאמנים לדרך שלהם, בסוף יש הרבה מאו חיילים דתיים בצבא, אם כל החיילים האלה ישרדו מלמטה את האמת הזאת, הצבא בעצמו יהיה מוכרח הרבה יותר להתחשב בזה, ולא לחשוב לעצמו, טוב, הרבנים שלהם אומרים, אבל תכל'ס בסדר, בסוף הם איכשהו יעגלו את הפינה, לא, אף אחד לא מעגל פינות, כולם הולכים עד הסוף, כקבוצה אנחנו מנסים לא להגיע לזה, אנחנו רוצים את האחדות, אנחנו רוצים להיות עם עם ישראל ביחד, ורוצים חברה ישראלית מלוקדת, זה הדבר הכי גדול שלנו זה השלום, ולכן אנחנו לא שוברים כלים ולא מכריזים הכרזות, אם נגיע למצב לא תהיה ברירה, אנחנו נתחילה, אנחנו מנסים לעשות את הכל בדרכים של הבנה ודיבור, ובעזרת השם שנזכה כולנו להיה מחננו קדוש בעזרת השם וטובה ולילה.

שיעורים מאותו נושא

הרב קוק השפיע על הציונות הדתית עם גישה המשלבת תורה ומציאות, והסביר תהליכים היסטוריים כתהליכים רוחניים. הוא הדגיש את החשיבות של חיבור בין רוח ומעשה, במיוחד בבניית הארץ לאחר הגלות. כתיבתו בארץ הייתה בהירה יותר, והוא ראה בלימוד תורתו כלי להבנת המציאות הנוכחית.
המשנה בפרקי אבות מדגישה את החשיבות של דרישת שלום כהכרה בחלקנו במערכת חברתית משותפת. היא מציעה להיות זנב לאריות ולא ראש לשואלים, בהתאם למצב ולשלב בחיים, כדי למצוא את המקום הנכון במערכת. שתי ההדרכות משקפות את הצורך בהבנה ותפקוד נכון בתוך החברה.
הקושי להתחבר לאבלות על חורבן בית המקדש נובע מהשפע המודרני והצורך בחיבור עמוק לחסרון לאומי וקוסמופוליטי. החורבן השפיע על העולם כולו, כולל התפתחות הפילוסופיה היוונית והנצרות, ושינה את הקשר עם האלוהות. יום כיפור מדגיש את הקדושה שאבדה, והצורך בתפילות ותיקונים כדי לחזק את הקשר עם הקדושה ולהזכיר את הצורך בבניית המקדש.
חודש תמוז מזוהה עם חוש הראייה, והמרגלים שפגמו בו ראו את ארץ ישראל בצורה שלילית. התיקון הוא להסתכל על המציאות בצורה אובייקטיבית וחיובית, תוך שמירה על קדושת העיניים. תמוז נחשב לחודש של דין, והמעבר לאב מסמן תחילת הרחמים לקראת אלול.

נשמח לשמוע מכם על חוויית השימוש באתר החדש.

אם נתקלתם במשהו שלא עובד כמו שצריך, שגיאה, קישור שבור, בעיית תצוגה, או שיש לכם הצעה לשיפור – כתבו לנו כאן ונבדוק את זה בהקדם.

Facebook
WhatsApp
Telegram

טקסטים

לפרטים נוספים