צהריים טובים. מדי פעם אני מוצא את עצמי בשיחה עם תלמידים, גם כאלה שלא נמצאים כרגע בישיבה, ואולי יחזרו בעתיד. בשיחה אחת השבוע, נפל לי הסימון, כמו שאומרים, מתוך הדברים. הבנתי משהו שחשבתי שיש מקום לדבר עליו. חלק מאיתנו, וזה הדבר הכי טבעי בעולם, נמצאים בשלב של גיבוש הזהות האישית שלהם, ובמיוחד במובן הדתי והאמוני. השאלה של מידת הקשר והרצון לקשר עם הקדוש ברוך הוא, לתורה ולמצוות, נמצאת במצב של ברור או ספק. לפעמים הספק הזה נמצא במודעות קדמית אצל האדם, כמו אותו אחד שהצליח להגדיר זאת תוך כדי השיחה. אצל חלק מאיתנו זה נמצא יותר פנימה, אולי לא מספיק מודעים לזה, אבל זה משהו שבצורה הכי טבעית נמצא בחלל עולמנו. חשבתי על זה לעומק ואני חוב שזה משפיע, ואולי עלול להשפיע, על שני דברים: ההשקעה בישיבה והחיים העתידיים.
החלטה ומחויבות האם אני באמת רוצה לקפוץ למים האלה? האם אני רוצה לקבע את עצמי בתוך המציאות הזאת של מחויבות לתורה ולמצוות? זה יכול לבוא לידי ביטוי בשתי נקודות: האחת בישיבה והשנייה בחיים העתידיים. כל עוד אין לי החלטה פנימית שלמה, הספק הזה יבוא לידי ביטוי בכך שייכנסו אליי דברים אחרים לסדר יומי. זה יכול להיות שעות עם חברים, פלאפון, יציאות החוצה ועוד. ההשלכה השנייה היא לחיים העתידיים שלנו כבוגרים. אם הספקות יישארו איתנו, סביר להניח שהעניינים הרוחניים ייכנסו למקום צדדי.
פחד ממחויבות למה אנחנו חוששים מההחלטה הזאת? אולי זה קשור לפחד ממחויבות. כשחיפשתי על זה, ראיתי שהרבה מדברים על פחד ממחויבות זוגית, אבל זה יכול להיות גם מחויבות לעבודה או לכל מערכת יחסים שדורשת מאיתנו לתת מעצמנו. אנחנו פוחדים להיכנס למחויבות מוחלטת עם הקדוש ברוך הוא ולהגיד לו שאנחנו איתו. זה קשור לשאלה האם אנחנו שייכים לאגודת זכויות האדם או לחובות האדם.
החופש האמיתי בסופו של דבר, אנחנו יודעים שהכניסה למחויבות הזאת לא מוציאה אותנו מעצמנו, אלא מדייקת לנו את החיים הטובים. התורה היא תורת חיים ושמחה, והיא רוצה שהאדם יוציא את כל כוחותיו. ההחלטה הפנימית הזאת מעיפה אותנו למעלה, היא הופכת אותנו לטהורים וחדים על מה שאנחנו רוצים. כל נפילה לא מורידה אותנו מכל המדרגות, וכל דבר קטן לא לוקח את כוחותינו. אני מקווה שהמחשבות האלה יעזרו לנו להבין את החשיבות של ההחלטה הפנימית והמחויבות, ושנוכל לקפוץ למים בביטחון ובאמונה. אני בבית יומיים עכשיו, נותן את כל כולי. אפשר גם ביום שישי, אפשר גם לא. אימא, אני אבוא, אני אעזור. לא נעים להשתעבד לבד. אז למה זה? למה המשיכה הזאת לכל מיני דברים החוצה? למה הפלאפון יכול לתפוס לנו כל כך הרבה שעות? כי אנחנו עוד לא שתולים, כי עוד לא החלטנו להיות שתולים. ברגע שאתה מחליט שאתה מסכים, כיוון שאתה מסכים בדעתך, באותו רגע אתה נהיה טהור. אחר כך יהיו את הקשיים שיש תמיד, אבל הם במקום אחר, וגם לעתיד הם יפגישו אותנו כבר במקום אחר. הקשיים של העתיד, של החיים הבוגרים שלנו, יהיו הרבה יותר קלים לעמוד מולם אחרי שכבר כמה שנים אני נמצא בישיבה ואת ההחלטה הזאת קיבלתי.
החלטה והשתלבות בישיבה מי שזכה כבר בשיעור א' קיבל את ההחלטה. מי שזכה יותר כבר קיבל את זה בשמינית, הוא כבר מגיע לישיבה, כבר כולו בפנים לגמרי. אשריו וטוב לו. ויש כאלה שבשיעור א' קיבלו, ויש כאלה בשיעור ב', וזה לא מאוחר. לפעמים זה אפילו נמשך עד שיעור ד', ואפילו אם מאיזושהי סיבה זה יגיע עד שיעור א', לא מאוחר בכלל. אתה עדיין בשנים של עיצוב האישיות שלך, של גיבוש הזהות שלך. אם תקבל את זה עכשיו, יש לך עוד חצי שנה בישיבה לפחות, אולי תחליט עוד שנה, ואחר כך יש את כל החיים לפניך. כמה שיותר מוקדם תאגור את כוחותיך ותחליט ההחלטה. הדבר הזה פשוט תהיה לו השפעה עצומה. ואולי משפט אחרון: כשחשבתי עם הדברים לעצמי וניסיתי לעומק להגיע להבנה למה הדבר הזה כל כך קשה ומה יכול לעזור, נתן לי עוד מסקנה והיא במילה אחת – ענבה, מידת הענבה. עכשיו, מידת הענבה זה לא רובנו ככולנו, אולי כולנו לא גאוותנים. ברוך השם, אנחנו לא אנשים שמסתובבים עם חזה נפוח כאילו אני הכי בעולם ולא יודע ה ומזלזל בכולם. ברוך השם, אנחנו אנשי מידות, אבל זה לא מספיק. ענבה אמיתית זה מקום של הסתכלות על המציאות, איזושהי הסתכלות של כמה המציאות גדולה עליי, כמה המציאות הכללית, הלאומית, העולמית, האלוקית, כמה אני קטן כלפי כל הגודל הזה וכמה אני בעצם צריך להתבטל כלפי כל הגודל הזה, כלפי מי שאמר והיה העולם ונותן לכל הגודל הזה את כוחותיו, את חייו מחדש, מעשה בראשית בכל יום.
ענווה והבנת המציאות נתן את הכיוון לכל הדבר הגדול הזה איך הוא צריך להתנהל. זה בעצם בסוף בשורש. אני חושב שמי שבאמת מחפש את הדרך לקבל את ההחלטה הזאת ומרגיש את הקושי, מידת הענבה מאוד תעזור לו. מי שמרגיש שהוא יעבוד חזק על הענבה, ירגיש גם שזה לא הוא, ירגיש נוח להתבטל. הרי למה קשה לנו להיכנס למחויבות ולהתבטלות? כאילו עכשיו מישהו אחר יגיד לי מה לעשות. זה הרי חלק מהפחד הזה למחויבות, כמו שאמרנו מהדוקטור גוגל. אז מידת הענבה הם עוד לא כתבו שם, עוד לא הגיעו לדבר הזה. בעזרת השם יגיעו גם, אולי זה נמצא באיזשהו מקום. אני כמובן לא עשיתי חיפוש מעמיק מדי, אבל באמת בעומק זה קצת חלק מהעניין. זאת אומרת, אם אני אכנס עכשיו למחויבות אפילו זוגית, ועכשיו יהיה עוד מישהו שיגיד לי מה לעשות, לא כל כך רוצה את זה. אני רוצה לבד, אני רוצה להחליט, אני רוצה להיות אדון לעצמי. זה איזשהו רשימו ממידת הגאווה שהאדם לא רוצה שיגידו לו מה לעשות. "אל תגיד לי מה לעשות" זה משפט מקובל היום. מי אתה שתגיד לי מה לעשות? אז אולי באמת אם איזשהו חבר אומר לך מה לעשות, אז אולי זה נכון להגיד לו "מי אתה שתגיד לי מה לעשות", אבל גם אפשר לשקול את זה. אולי הוא אמר לך משהו טוב לעשות, אז תשקול אותו. בטח אם אשתך ביקשה משהו לעשות, אז בטח שזה לא "מי את שתגידי לי מה לעשות", אלא וואו, כמה אני שמח שיש מי שככה מכוון אותי ומבקש ממני דברים ועוזר לי וכולי.
הקשר בין ענווה למחויבות אבל אחת כמה וכמה אם הקדוש ברוך הוא אומר לנו מה נכון לעשות, אז כמה מידת הענווה יכולה להיות קריטית ומשמעותית פה בקניית היכולת הזאת שהיא לא תהיה כל כך קשה. כלומר, הקושי הזה כנראה נובע שוב מאותה הרגשת פרטיות מסוימת, מאותה הרגשת עוצמה אישית, מאותו פחד שאני אאבד משהו מעצמי. אבל ברגע שאני באמת קצת מבטל את עצמי, את הגודל עם כל העוצמה שלי, אבל אני יודע כמה אני קטן לעומת המציאות האלוקית וכמה היא יותר גדולה מעליי וכמה היא יותר אמיתית ונכונה, זה הרבה יותר מקל עליי לבוא ולהגיד לעצמי "יאללה, כנס לזה, תהיה חלק מזה, זה האמת, זה הנכון, זה הדבר האמיתי". ובעזרת השם שנזכה כולנו לעשות ולקיים את דברי הרמב"ם: כמה שעסקים בליבו לפרוש מאותם העצות והביא נפשו במעדת, בעזרת השם נהיה טהורים. תודה.
