כן, אחר הצהריים טובים. אנחנו נמצאים בשבוע מאוד קשה, במיוחד מבחינת משפחת הישיבה. יוני, השם יקום דמו, הילך, אחותו של מאיר שלנו, ולכן בצורה טבעית אנחנו כואבים ועצובים. אני חושב שהנקודה הראשונה היא לדעת שלכאוב ולהצטער, וגם לבכות, זה דבר טבעי וסימן טוב. זה סימן טוב לאדם שכואב לו על מה שקורה לאחרים, על מה שקורה לאנשים שקרובים אליו. כך צריך להיות בעיקרון, גם כשאנחנו שומעים על אנשים אחרים שכביכול יותר רחוקים מאיתנו ולא מכירים אותם אישית. הערבות ההדדית והשותפות בצער הכלל זה דבר נכון שלא צריך לראות אותו כחולשה. מתי צריך להתחיל לדאוג? מתי עברנו את הגבול וזה כבר מתחיל להיות משהו לא נורמלי, לא בריא? אני חושב שזה מתי שאנחנו מרגישים שאנחנו מתחילים להתקרב לייאוש, לבעיה בתפקוד מבחינה חיצונית. ברגע שאדם מרגיש שהמציאות גורמת לו לחולשה או לאובדן דרך, זה סימן שצריך לתפוס את עצמו ולהתחיל באיזושהי התעוררות פנימית שתוביל לחזור למקום הבריא והנורמלי. מה יכול לתת כוח מלכתחילה כדי לא להגיע למצבים האלה? תיארנו פה את המצב הטבעי והטוב, אפילו החיובי והנורמלי, שהוא כאב וצער, אבל המשך של תפקוד, חיים, כוח וחוסן פנימי.
כוח התקווה והאמונה מה אפשר לעשות מלכתחילה כדי לא להגיע חלילה למקום הלא טוב הזה של התפקוד והייאוש? אולי לנסות לגעת בכמה נקודות שיכולות לתת לנו כלים. דבר ראשון, כדאי להסתכל תמיד על דברים בפרופורציה של זמן ומרחב הרבה יותר גדול. מי שמסתכל טיפה מרים את הראש מאותה נקודה שחורה שנמצאת מול עיניו ומסתכל על ההיסטוריה של עם ישראל, היסטוריה מדהימה של אלפי שנים, מלווה בהרבה מאוד מכשולים, קיים, מאבקים ונפילות. כל מי שמכיר את ההיסטוריה יודע אותן. לא צריך ללכת רחוק, כי כל אחד יודע גם את ההיסטוריה הקרובה שלנו. במרחב של היסטוריה, טווח של שבעים, שמונים שנה הוא מאוד קרוב. זה ההורים שלנו, זה הסבא וסבתא שלנו או של אנשים שאנחנו מכירים. גם הם צלחו ייסורים אדירים, כאבים אדירים ואובדן לא של אדם אחד, אלא לפעמים של משפחה שלמה. גם בדור שלנו הקרוב יותר, אנחנו עושים ערב כל שנה לזיכרון של גוש קטיף ודיברנו עם דוד חתואל, שבסוף לא הסתדר לו להגיע. הוא איבד את אשתו וארבע בנותיו, אשתו הייתה בהיריון עם בן זכר, עם הבן הראשון שהיה צריך להיוולד לו.
הבנת המבנה של העולם אי אפשר לדמיין את התחתית המדרגה שאדם נמצא בה מבחינת האובדן והייאוש לכאורה שהוא יכול להיכנס אליו. אני זוכר את דוד, היינו אצלו, הוא אמר שיש לו עכשיו שני דרכים: או שהוא נופל וגומר את החיים שלו, או שהוא ממשיך בצע ובכאב גדול, אבל ממשיך. הוא בחר בחיים, והמשיך. החיבור הזה לאמונה, לתורה, לאנשי תורה ולחברים שתמכו בו נתן לו את הכוח להמשיך. יש חשבון שלפעמים אולי לא נעים לעשות אותו, אבל מצד שני גם לפעמים צריך לומר אותו. מי שיעשה את החשבון יראה שבשואה נהרגו כל חללי מערכות ישראל ביומיים. יומיים באושוויץ זה כל מי שנהרג בתאונת דרכים מקום המדינה ועד היום. כל אדם זה עולם וכל כאב אי אפשר לשאת אותו ולהשוות אותו, אבל יש פה הבנה של הדרך הארוכה שאנחנו עוברים וממשיכים.
התקווה והתפילה הבנה יסודית ושורשית של המבנה של העולם מהרגע הראשון שלו. כל מי שמתחיל את לימוד הפנימיות, השיעור הראשון שהוא תואם זה סוד הצמצום. פעם הכל היה טוב מוחלט כי היה רק אלוקות בעולם, אלוקות שמילאה את הכל בטוב מוחלט. כיוון שרצה הקדוש ברוך הוא לברוא נבראים, מהרגע הראשון של העולם יש בו כבר את הפער הזה שבין המציאות הקיימת לבין המציאות הרצויה. התקווה היא יסוד ושורש גדול מאוד ביהדות. הרמח"ל מסביר בדרוש הכיווי שהמילה תקווה היא משורש קו. התקווה מחיה אותנו, ומי שאינו מקווה מיד מת מבחינה רוחנית. התפילה היא הכרח גמור וגם תענוג היותר קשה שבה תענוגים. גלי הנשמה שלנו הולכים ושוטפים, אנחנו חפצים מעצמנו מהעולם שלמות כזאת שאין המציאות המוגבלת יכולה לתת לנו. התפילה היא הזמן שבו אנחנו עומדים בפני הקב"ה ואומרים: תגאל אותנו, תרפא אותנו, תבנה את ירושלים. אנחנו באותו רגע שם, עכשיו ירושלים בנויה, עכשיו כולם בריאים כי אנחנו עומדים בפני הקב"ה. ומבקשים ממנו את זה והוא כל יכול, והוא יכול בכל רגע נתון לעשות שזה יקרה, אבל הוא מחכה שזה יבוא מאיתנו. אם אנחנו נשאר למיטתנו ונחכה שזה יקרה, אז זה כנראה ייתקב יותר. ולכן זו אחריות גדולה כל כך שאני לא כל כך מצליח להבין איך אנשים, עם כל העייפות וכל העצלנות וכל התירוצים, אבל אחרי כל זה איך אתה יכול לעמוד מול ההזדמנות שיש לך, שנתנו לך לתקן ולהשלים את הפער הזה ולפנות למי שהוא מקור הכוחות, מקור התקוות. זה התקווה והתפילה, זה הדברים שהם יכולים לתת הרבה מאוד כוח. אנחנו אומרים כל יום בברכות השחר, אני לפחות מתכוון שם כשאני אומר בבוקר, ככל שקמים יותר בזמן טוב אז אפשר להגיד ברכות השחר גם בנחת ולהתכוון. אז אחת הברכות היא "אני נותן ליעף כוח". הכוונה פשוטה היא פשוטה: ברוך השם אדם קם בבוקר, איך כתוב בסטיקרים? "ברוך השם אני נושם", מזיז את הידיים. איך אנחנו שרים בליל שבת? החבר'ה אוהבים לשיר את זה, שיר יפה: "נענע בידיך, נענע ברגליך". ברוך השם קם, מסתכל, וואלה זה נס גדול. ברוך אתה וברוך השם קמתי, הלכתי לישון גמור מהעייפות, קמתי. זה הפשט "נותן ליעף כוח".
כוח נפשי ותפילה אבל הרובד השני הוא גם הודעה וגם בקשה. השם, א' תודה שאתה נותן לי כוח עד היום, לא דבר מובן מאליו שאני חי כבר עשרים וכמה שנים. אצלי קצת כמה דקות יותר, אני חי כמה שנים וברוך השם אתה כל יום מחדש נותן לי כוח לפעול ולעשות, תודה רבה ובקשה למבקש תמשיך לתת לי כוח. "אני נותן ליעף כוח", תן לי כוח. זה לא רק כוח פיזי שאחרי השינה אני אקום, אלא זה כוח נפשי. תן לי כוחות נפש להמשיך בשמחה, להמשיך בתקווה, להאמין שיהיה טוב ויהיה טוב כי הקב"ה הוא טוב ולכן הוא יביא את העולם לטוב. וזה חייב לקרות כי הוא מקור העולם והוא גם יביא את העולם לשלמותו, אבל הוא מחכה לנו כמה לעזור לו ולכן בוא נעזור לו. לכן שורה תחתונה היא שפת האחרונה שאני תמיד רגיל לומר: פסוק במשלי אומר "שבע ייפול צדיק וקם". והפסוק לא אומר "שבע ייפול וקם הוא צדיק", זה לכאורה מה שהיה צריך להיות כתוב. זאת אומרת, מי שנופל ובכל זאת קם, אז זה סימן שהוא צדיק. לא כתוב ככה, כתוב "שבע ייפול צדיק וקם". מזה אתה מבין א' שכולם נופלים, כי הנפילה היא כמו שאמרנו, היא חלק מסדר העולם. אין אדם יעשה טוב ולא יחטא, אין מישהו לא חי בתוך החיסרון הזה.
חיים עם תקווה ואמונה ולכן כולנו בצורה כזאת או אחרת, כפרטים וככלל, יהיו נפילות. כמה שפחות בעזרת ה', אבל זה בלתי נמנע. והעניין הוא אם אתה בבחינה צדיק. שמה זה צדיק? בוא נוריד את זה למילים פשוטות שלנו: צדיק זה מי שחי כל חייו פחות ו יותר בתיאור שתיארנו. לא צריך פה משהו יותר מזה, משהו מאוד פשוט, משהו מאוד יומיומי. חי עם התקווה הזאת, חי עם הרצון הזה לתיקון, פועל בשביל התיקון הזה, בשביל לפעול את התיקון הזה. אז הוא שומר, מאמין בקדוש ברוך הוא, עובד על המידות שלו, שומר תורה ומצוות, מקיים תורה ומצוות, לומד תורה, מתפלל בכוונה. הוא חי את החיים הנכונים כמו שצריך, אז הוא בבחינת צדיק. הוא חי תמיד עם האמונה, עם התקווה, עם הביטחון הזה של הטוב והוא גם עושה שיהיה טוב. לא מחכה שתהיה נפילה, הוא מתפלל כל הזמן. גם כשהכל טוב וכולם שמחים וכולם טובים, הוא מתפלל. לא מחכה למצב הזה שפתאום הוא יתעורר להתפלל, הוא מתפלל כל הזמן כי כל הזמן יש חסרונות. אולי לא קרוב אליו, אבל יש כל הזמן, אין שלמות. אז כל הזמן הוא מתפלל על השלמות וכל הזמן הוא רוצה את השלמות ומקווה לשלמות. ולכן גם כאשר יש לו נפילה, הוא קם מהר. "שבע ייפו צדיק וקם" ובטוח שהוא יקום. ייפול כי אי אפשר לא ליפול, כי אנחנו בני אדם ואין מצב כזה שאין איזה רגע כזה של וואו, של איזה ייאוש כזה, וואו איזה בור שחור כזה של חלילה שלו. ומיד מיד מתעשת וחוזר לעצמו, חוזר למציאות שלו, חוזר למציאות הקבועה שלו. וכמו שפתחנו, ועם הכאב ועם הצער שצריך להיות כי הוא חלק מהחיבור לחיים. אבל מתוך זה בעזרת השם ואנחנו קמנו ואני תודד בעזרת השם בשמחה, בביטחון, בעוצמה.
התחלה מחדש בכל יום ולמרות סוף הזמן, אין סוף הזמן. אין עסק, יש כזה ביטוי עסק סוף הזמן, כבר אין כוח, די, בוא עוד שעות, שבועיים, תשע בערב, בין הזמנים. לא, להפך, אין שום סוף הזמן. כל יום הוא מחדש, כל יום יהיו בעיניך כחדשים. היום אם בכל לא תשמעו, מה אכפת לך מעוד שבועיים? יש לך עכשיו יום, יש לך עכשיו לימוד, יש לך עכשיו תפילה. חיה אותה. ראש חודש אלול, אני אתחיל ראש חודש אלול, אני אחזור לעצמי. א צריך לחזור ראש חודש אלול, תתחיל היום כי כל יום הוא מחדש בעזרת השם לטובה ולברכה.
