הסוגיה של גיוס החרדים, שלומי אמוני ישראל, היא נושא שמעסיק את הציבור בשנה האחרונה, במיוחד מאז תחילת המלחמה. יש תחושה קשה בקרב אלו שמשרתים בצבא, במיוחד בקרב הציבור התורני הלאומי, שמאמין שאפשר לשלב בין לימוד תורה ושירות צבאי. יש תחושה של כאב וצער, ולעיתים אפילו כעס ומרמור, על כך שרק חלק מהציבור נושא בנטל השירות הצבאי.
הגישה לפתרון הסוגיה הגישה הראשונה היא להתפלל לבורא עולם שינחה את כולנו בדרך הנכונה. אך מעבר לכך, יש לחשוב על פתרונות מעשיים. ישנה המחשבה על הדרך הקצרה והארוכה, כמו בסיפור המפורסם עם רבי יוסי והילד הקטן. הדרך הקצרה היא לנסות לכפות גיוס בכוח, אך זו לא הדרך הנכונה. הדרך הארוכה היא להבין את הצרכים של הצבור החרדי וללמוד מהם. הרב קוק כותב שכאשר יש קבוצות שונות בעם ישראל, יש לכל קבוצה מה ללמד את האחרות. עד שהציבור שלך לא יבין מה יש ללמוד מהאחרים, לא יוכל להיות שינוי אמיתי. הדרך הארוכה היא להבין את הערכים והמסרים של הציבור החרדי ולראות מה ניתן ללמוד מהם.
ללמוד מהציבור החרדי הציבור החרדי מצטיין בנורמות רוחניות ותורניות חזקות. ישנה חשיבות רבה ללימוד תורה, והנורמות החברתיות מדגישות את הצניעות והקדושה. ישנה מסירות נפש ללימוד תורה, והציבור החרדי מוכן לוותר על תנאים כלכליים טובים למען לימוד תורה. ישנה אמונה חזקה שהעוצמה הרוחנית היא זו ששומרת על עם ישראל.
החשיבות של עוצמה רוחנית הציבור החרדי מאמין שאם השירות הצבאי יפגע בעוצמה הרוחנית של אדם, זה לא שווה את המחיר. העוצמה הרוחנית היא זו ששומרת על עם ישראל, ולכן ישנה חשיבות רבה לשמור עליה. יש ללמוד מהציבור החרדי את המסירות לתורה ואת החשיבות של עוצמה רוחנית. ושם זה קיים גם בישיבות הסדר. אנשים הולכים לצבא והם נחלשים מבחינה רוחנית, לפעמים בצורה משמעותית, לפעמים הם נהיים בגלל זה לא דתיים. אנחנו יודעים את זה, כל אחד יש פה חברים כאלה. אז כאילו תרמת בצד אחד לצד הצבאי ובצד שני פגעת בעם ישראל בצד הרוחני. הצד הרוחני של עם ישראל הוא זה שמקיים אותו, הוא זה שכל השנים מחזיק אותו. אז אם לא השקעת בצד הזה והשקעת בצד הזה ופגעת, אז כביכול מה עשית? עכשיו ברור שאנחנו באים ואומרים להם את זה, ובאמת אין להם מה להגיד על זה. כי כשבא להם הרב תמיר גרנות, שהוא ראש ישיבת הסדר, ואומר להם מה אתם מדברים? בואו תראו ראשי ישיבות, תראו ר"מים, תראו אלפי תלמידים ששומרים כלכם החמורה. הצבא לא רק שלא מחליש אותם מבחינת איתית אלא עוד מחזק אותם. הם גם אחר כך בחיים בעבודה, בכל דבר, הכל עושים פיקס מבחינת תורנית בלי שנפגעים כלום ועושים את זה בגדול. משתלבים בחיי האומה במקומות העבודה, במקומות הלימודים בצבא, בכל מקום ולא נפגעים בכלל. מבחינת תורנית הפוך, מתחזקים.
דוגמה אישית באמת אין להם מה להגיד על זה ברמה של מישהו מסוים שאומר להם שהוא כזה. אבל איפה נקודת האמת? נקודת האמת הוא אומר בסדר, זה אתה והוא ויש לכם כמה אלפים כאלה. האם זה משהו ציבורי? האם אתם יכולים להגיד שהציבור לא עכשיו לא חשוב מה הם אומרים? אנחנו לעצמנו נחזור לנקודת ההתחלה ומסיים שהרב קוק אומר: אם אתה רואה תנועה שהיא קיימת, חיה ובועטת, סימן שיש לך איזה משהו ללמוד ממנה. אחרת היא כבר באמת לא הייתה קיימת, לא הייתה קיימת בצורה הזאת, היא כבר הייתה משתנה. וזה בעצם אם נסגור את הכל במילה אחת זה מה שנקרא דוגמה אישית. אננו יודעים שדוגמה אישית בכל תחום כאילו אתה יכול לדבר עם ילד מכאן ועד מחרתיים ולשמוע כל מיני חוגי הורים על חינוך. בסוף אין כמו דוגמה אישית, לא יעזור כלום. אם האבא ידבר עם הבן שלו עד מחרתיים על משהו אבל הוא בעצמו לא עושה אותו עד הסוף כמו שצריך, אז הבן לא יקבל אותו. כי הוא אומר לי לא להיות עם הפלאפון ואני בעצמי רואה אותו שהוא כל יום שעתיים, אז מה הוא אומר לי? הוא אומר לי תקום לתפילה וזה ואז אני רואה אותו שחלק מהימים הוא גם לא כאן, אז מה הוא אומר לי? הוא סתם אומר את זה אבל הוא מאמין בזה אולי באופן כללי אבל הוא לא עושה את זה בעצמו.
השפעת הדוגמה הציבורית וכך הלאה בכל החיים בכל תחום כשאתה חי משהו באמת כמו שצריך עושה אותו בשילוב נכון מדויק ושוב זה אפשרי ואנחנו עושים את זה בגדול ברוך השם רבים וטובים בציבור שלנו עושים את זה בצורה מדהימה. המלחמה הזאת מוכיחה את זה לא עלינו כמה בני תורה משרתים וכמה בני תורה נפגעו ונהרגו. אנשים נהדרים ומקסימים ואיזה משפחות יש להם ואיזה מסירות יש למשפחות שלהם. אבל מצוין, אבל עוד פעם שאלה אם זה כולם, השאלה אם זה הרוב, השאלה אם זה הנורמה של הציבור באמת. כל הנורמה של כל הציבור זה לעשות את השילוב הזה התורני לאומי הזה לעשות אותו באמת כמו שצריך לא שיפגעו צדדים רוחניים תורניים וכולי בגלל הצדדים האחרים שאנחנו חשובים מאוד אנחנו מאמינים בהם. בסופו של דבר הרבה פעמים מה שקורה זה שהם לא הם לא קוראים השילוב הזה לא באמת קורה בצורה כללית של באמת שאי אפשר לעמוד מולה. ברגע שזה יהיה דבר של מאות אלפי אנשים של מה שנקרא שוב הציבור שלנו לצורך העניין אי אפשר יהיה לעמוד מול זה. לא יצטרכו שום צווי גיוס ושום כוח ושום סנקציות ושום כספים ושום כלום פשוט זה מה שאמרתי בהתחלה זה הדרך נראית ארוכה אבל היא מאוד קצרה היא יכולה לקרות מאוד מהר זה מתחיל פה מאיתנו מבפנים.
הכוח הפנימי בואו מה שנקרא בינינו כן? כאילו אנחנו יודעים כמה אנשים יש לנו פה כל בוקר בתפילת שחרית זה סם כאילו מכילה אני אומר מחזק את עצמי לא שאני זה אבל אנחנו יודעים. זה לא שאנחנו כאילו כל התפילות כל הסדרים מוסרים את עצמנו עכשיו אנחנו בישיבה אנחנו צריכים עוד תורה זה תפקידנו זה ענייננו לגדול בתורה יאללה צריכים לעשות את זה כמו שצריך. באמת כמו שצריך ואם זה לא קורה כמו שצריך אז מה אנחנו כאילו נדבר על האחרים. יש לנו כנראה איזשהו משהו שאנחנו עדיין צריכים ללמוד. ברגע שזה יקרה אין משהו שיכול לעמוד מול הדבר הזה לדעתי זה כבר מתחיל לקרות זה מתחיל לבצבץ הם כבר רואים את העוצמה רואים את העוצמה שיש בציבור הזה מתחילים לראות את השילוב הזה חינוך של עשרות שנים כן של בתי אב ושל ישיבות ומכינות וכל כל החינוך הזה שפתאום במלחמה הזאת רואים איך הוא יוצא החוצה בגדול ובעוצמה אדירה אבל כנראה שעוד לא מספיק ולכן עדיין יש מקום להאחזות הזאת התורנית הזאת כי היא באה לצעוק משהו היא באה להגיד היא באה להגיד לנו אתם עוד לא זה תשימו לב תראו את תלכו עם זה כמו שצריך עד הסוף בעזרת השם ברגע שזה יהיה עד הסוף אין מי שיעמוד מול הדוגמה הלא אישית הדוגמה הציבורית צריך לקרוא לזה ככה דוגמה ציבורית מאממת ענקית אדירה לא צריך ללכת לרוב הזין לא כלום רוב הזין כבר יראה את זה לבד מפה ומכל מקום אחר בארץ ואז ירוצו להתגייס ירצו להיות שותפים ירצו לעשות את השילוב הזה גם כן צורה כזאת צורה אחרת אבל לגמרי ירצו לקחת חלק במצווה הגדולה הזאת בעזרת השם שנזכה.
