כחלק מהחיים שלנו זה להרגיש את המציאות של החיים, של היום יום. לצערנו הרב, לאחר ארבע שנים מבורכות בגשמים, לא נזקקנו לדבר על הנושא הזה. כי איך שהתחיל החורף בטבעו של עולם, בחודשים חשוון וכסלו, ירדו גשמי ברכה. זה היה סימן שהכל, ברוך השם, עובד כמו שצריך. תמיד לומדים מסכת תענית, אבל לא צריך יותר מדי לדבר בזה כשהכל בסדר. אבל כשחודש שבט מתחיל, ולמניינם חודש ינואר עומד להסתיים, ואנחנו יום אחרי יום נהנים מהשמש החורפית, אולי אחרי שהיה איזה שבוע גשם. השמש מייבשת ומלטפת, והיא נעימה. אבל כשהשמש זה המופע הקבוע, אני חושב קודם כל, לפני שמדברים על הנושא, נראה לי הדבר הראשון זה שאם אנחנו בכלל מרגישים את זה, בכלל אכפת לנו, בכלל חסר לנו משהו, בכלל כואב לנו שהו. או שאנחנו מבחינתנו פותחים את הברז, יש מים, פותחים את המקלחת, והעולם כמנהגו נוהג.
הצורך בגשם עד שאתה אפילו שואל את עצמך, רגע מה אני מתכוון בברכת "ותן טל ומטר לברכה"? הרי אולי בכלל לא צריך גשם. אז אתה אומר, טוב, אולי אני אתכוון פה פשוט על הפרנסה, לא על הגשם. אני אתכוון שתהיה פרנסה טובה, צריך פרנסה, אז נתפלל שתהיה פרנסה טובה לאנשים, שזה כמובן נכון. אבל בסוף הברכה היא "ותן טל ומטר לברכה". אגב, למי שלא יודע, רבנות הראשית כבר קבעה ופסקה, אני חושב שקצת מאוחר, אבל אף פעם לא מאוחר כמובן, להגיד את הנוסח, "ענינו בורא עולם, במידת הרחמים", ומבקשים שם גשם. אז למה באמת שיהיה כואב? למה באמת שנרגיש משהו? אז אני חושב שצריך ללכת פה בשתי קומות. יש קומה בסיסית, שעדיין הגשם נצרך גם היום. מדינת ישראל מובילה בעולם בכל הנושא של משק המים, עם התפלה וכיוצא בזה, דברים שמאפשרים לנצל את הנוזלים שיש בעולם ולהפוך אותם למים שאפשר להשתמש בהם לשימושים של האדם. אבל עם כל זה, ברמה הכי בסיסית ופשוטה, יש לדוגמה חקלאים. אומנם הם היום 2% מהאוכלוסייה, אבל עדיין הם כמה אלפים טובים ורבים, וגם שומרים על האדמות של המדינה ומאבדים אותם. צריך להרגיש את הכאב שלהם, או את הצרכים שלהם. יש הרבה חקלאים שפשוט צריכים את הגשם.
השפעת הגשם על הטבע והבריאות גם אם נגיד שיש להם פתרונות של השקייה, שלא תמיד זה 100% קיים, אבל גם אם זה קיים, זה המון כסף. מבחינת האנשים האלה, זה ממש צער ואיסורים, כי כל יום כזה שלא יורד גשם, הם מבינים איך החשבון בנק שלהם הולך ויורד מבחינה הזאת שהם צריכים לקנות עכשיו מים, ומים לא תמיד הם זולים. יצא לי להיות לפני כמה שנים, בשנים האלה שהייתה בצורת רצינית. יש פה גר של הישיבה, עוד מימיה של גוש קטיף, שהוא גר היום ברמת הגולן, אב הוא שנה אחת ראה איזו מודעה שמישהו מבקש אם מישהו רוצה להחזיק חווה חקלאית בדרום הר חברון. הם החליטו לעשות שנת שבתון כזאת, והם הולכים להחזיק את החווה הזאת בהר חברון. היה איזה יום אחד בכל המועד, שעשיתי עם המשפחה שלי לבקר אותם בחווה הזאת. ואז פתאום הוא מספר לי מה הוא עושה. הוא רואה צאן, כמו חוץ מלשמור פיזית על החווה. מה שהוא עושה, הוא כל בוקר יוצא עם כמה צאן, והיה יוצא איתם למראה. הוא יוצא איתי החוצה, קצת מחוץ לחווה, אומר לי תראה, אין להם מה לאכול, אין למראה מה לאכול. ממש ברמות שהוא צריך ללכת איתם קילומטרים כדי שיהיה להם מה לאכול. יש גם אנשים כאלה, יגידו מה, מי זה, זה בטח כמה בדואים, יאללה שזה, אבל זה לא ככה. יש עדיין אנשים שמגדלים והם צריכים מראה, ונתתי עשב, וסדכה לי באמתך, זה כפשוטו, שאם צריך מראה, אז גם פה אם נגיד, טוב, אז אפשר בכסף לקנות, בכסף אפשר כמעט הכל להשיג, אז שוב, גם לא תמיד זה פשוט, וגם אם כן זה מאוד יקר.
הקשר בין גשם לשפע רוחני באופן כללי, הטבע צריך מאוד את הגשם, והטבע מאוד קשור לאדם. לא רק הטבע צריך, מה אכפת לנו שהאדמה תהיה יבשה, ויהיה קצת פחות מים במפלים. אז בקיץ, בטיולים של הקיץ, בסדר, אז אני אלך, אני בכנרת אלך עוד כמה מטר, אני לא אכנס פנימה. אבל נגיד, דוגמה אחת, ששמעתי קצת דיבורים על זה, יש בעיקרון יותר חשש לכל מיני מחלות כשאין גשם. כלומר, המערכת של הטבע, כשיש גשם, יש פה איזה מערכת אקולוגית שאני לא יודע להסביר אותה, אני לא בתחום, אבל היא קשורה לכל הנושא של האיזון הנכון שיש בטבע, עושה הרבה דברים בחיים ובבריאות של האדם. אז יש כל מיני דברים כאלה, ממש ברמה התועלתית הפשוטה של החיים. אבל אם אנחנו באמת רוצים לעלות לקומה יותר גבוהה ומשמעותית של העניין הזה, אז אנחנו מבינים שלמעשה כל המופע הזה, שהקדוש ברוך הוא ככה ברא בו את העולם, של מציאות של חיים למטה, אפשר לקרוא לזה, מציאות חיים ככה בחלק המציאותי של העולם, בארץ, הארץ והשמיים מחוברים. הארץ והשמיים מחוברים, וזה התחיל כבר בבריאת העולם, שהכל כבר היה מוכן, כמו שאנחנו מכירים, שחז"ל אומרים, הכל היה מוכן, והכל חיכה לגשם, שיבוא ובעצם יוציא את הכל מהכוח אל הפועל. מוריד גשמים ומזיל טללים ומשיב רוחות. איך יקשה לאדם לתת המעשר, לשליחה דהרחמנה? ולכן שפיר כאמר, דה נאצרים בשביל ביטול תרומות ומעשרות. כל הדברים האלה הם ביטויים לשפע של החסד וליחסים שיש בין אדם לחברו. כשיש מספרי לשון הרע, חס וחלילה, שזה סימן למעצורים בין בני אדם, אין אחווה, אין ערבות הדדית, אין עזרה, אין את הזרימה הזאת. תרומות ומעשרות, אז שוב, אנחנו לא חקלאים היום, נותן תרומות ומעשרות, אז אנחנו נותנים כספים כשאנחנו צריכים. כשמישהו צריך, אנחנו פותחים את הלב, פותחים את הכיס, נותנים כספים, עושים, ודאי שלא גוזלים, וגם בזה צריך להיזהר. אתם יודעים שגם אבון גזל, שהוא נראה לנו כאילו מה, מי גוזל, מי בכלל, זה עליה לדעת. אבל צריך לדעת שדיני גזל, צריך ללמוד אותם, לא כזה פשוט. אני מקווה, ברוך השם, אני כבר הרבה זמן לא שומע שום טענה, אז אני מבין שהכול בסדר. אבל אני זוכר שהיו זמנים, יותר קל לי לדבר ככה, היו זמנים שאומרים לי, תשמע, מי שאומר לי ערב, אתה יודע, באים, לוקחים לי משחת שיניים בלי רשות, לוקחים לי לא יודע מה, מכונת גילוח, מכונת זה.
דין גזל ורכוש פרטי זה ברור שהוא מוכן שאנשים יקחו את התפילים ויעניכו תפילים, כי זה בהגדרה החזל, מבינים שאתה מסכים לתת. אבל רכוש פרטי של אדם, צריך לשאול אותו אם מותר להשתמש בו, אם לא, זה גזל. סתם כל מיני דברים פשוטים, תחשבו על כל מיני התנהגויות כאלה פשוטות. האם תמיד אנחנו מקפידים על כל הרגישות הזאת ביחסים בין אדם לחברו? גם ביחס לישיבה, ביחס לישיבה, אנחנו לא נכנסים כל כך הרבה מזגנים, אבל אם מישהו משאיר כיתה עם מזגן או עם אור או כל בזבוז אחר, אני לא יודע מה, יושב במקלת ככה איזה רבע שעה עם המים זורמים, האם בבית הוא היה עושה אותו הדבר, או שהוא היה, שומע כבר את אבא שלו צועק, אה החשבון מים קוראים אותנו, הרשות המים קוראת אותנו, תתקמצן קצת. אלא זה, פה זה רשות ערבים, שלמה הסתדר, שיהיה חזק, שאלם עוד כמה אלפי שקלים בחודש, לא יקרה לו כלום, ניסה לחוץ לארץ לעוד יומיים. אבל זה לא ככה, זה בסוף כספי ציבור. כל הדברים האלה, צריך לחשוב עליהם, צריך להתרגיש עליהם, צריך להתרגיש על כל השפע בידם לחברו, גם כמובן פה בתוכנו. אבל זה לא רק פה בתוכנו, ברוך השם פה, נשים ודאי אוהבים ושמחים אחד בשני, ולא פוגעים אחד בשני, ואפילו ברוך השם, גם מאוד מכניסי אורחים, גם את האורחים שבאים לפה.
הכנסת אורחים ואחדות זו ההזדמנות להגיד אישר כוח, שבאמת כל האורחים שבאים לפה, השמיניסטים, מאוד משפחים את בחורי הישיבה, שמתייחסים אליהם בצורה יפה, ובצורה חמה ונעימה, ובאמת בהכנסת ארחים, ככה צריך להיות, ויפה מאוד ואישר כוח. אבל כמובן זה מגיע הרבה יותר רחב, על פני כל הסיפור של העם ישראל. לא יודע מי יודע, אולי ביחסים במדינה היום בכלל, תחשוב מה אנחנו יכולים לעשות, איך אנחנו יכולים לעשות איזשהו קירוב, איזשהו דיבור עם אנשים, איזשהו לא יודע, איזה מבצע של, אולי לא צריך לחכות לחנוכה, או לפורים, למשלוח מנות. אולי לעשות איזשהו, סתם לזורק פה דברים, אולי איזה מבצע, לא יודע מה, לקראת טובי שבט, להביא איז משהו, לא יודע, כמה פירות יבשים, ולהיכנס לבתים ולהגיד, בואו רצינו לדבר קצת על העם ישראל, על האחדות שלו, על ההכווה שבו, לראות איך באמת, כי הקב"ה פה אומר לנו משהו, אומר לנו משהו, וצריך לחשוב, וזה אומר לנו בדבר הזה, ואי אפשר ככה לעבור את זה ככה, שזה יעבור לידינו, כאילו לא קרה כלום.
לימוד תורה והשפעתו סוף, זה משהו כללי, שכולנו חלק ממנו, והדבר האחרון, שבוך השם אנחנו עושים אותו, אבל צריך לראות איך אפשר להתחזק בו יותר. אחד ההמים ראשם בגמרא, זה שגשמים נעצרים בעוון ביטול תורה, ונפש החיים בשער ד' שהוא מדבר על מצוות לימוד תורה, על הכוח של לימוד תורה, אז הוא אומר, ואז משתלשל ונמשך שפעת אור וברכה, ממכור שורשה העליון על כל העולמות, וגם הארץ מתברכת, ומביא הרבה טובה ושפעת ברכה לעולם. בתנא דבי אליהו, פרק יתרת, כיוון שהוא לומד את התורה, הרי זה מביא טובה לעולם, ויכול הוא לבקש רחמים, ולהתפלל לפני הקב"ה. והיא פקפק את הרקיע, ויביא מטר לעולם. אז אדם שלומד תורה, ברצינות, מקבל כוח, והוא יכול לפנות לקב"ה, וכאילו, למה שנקרא, לפקפק את הרקיע, זה לקרוא את השמיים, לגרום לקב"ה, שהוא יהיה כאילו חייו, כאילו יש כזה רצון, יש כזאת השקעה, ומלמטה, שבא ידי ביטוי, גם ביחסים מאדם לחברו, גם בתפילה, בעוצמה עוד יותר גדולה. כל אחד שמי שכבר, ברוך השם, מגיע לתפילות, מגיע לתפילות בזמן, יגיע עוד יותר בזמן, ויכוון עוד יותר. ומי שקצת מתקשה עם התפילות, יעשה מאמץ יותר גדול, וגם אם קשה לו, אז יגיד לעצמו, וגם בלימוד תורה אותו הדבר, אם הוא לומד, אז יעשה מאמץ ללמוד עוד קצת, ועוד יותר, ועוד בכוונה יותר גדולה, ובעוצמה יותר גדולה. כדי בעזרת השם, מכל הדברים האלה ביחד, בעזרת השם, אנחנו נפקפק את הרקיע, ובעזרת השם, בקרוב ממש ירדו גשמי ברכה, לעולמנו, לטובה ולברכה.
