אחר הצהריים טובים. התקופה שלנו כבר הרבה זמן מורכבת, אבל עדיין צריך לחשוב כל הזמן מה עושים עם המציאות המורכבת שבתוכה אנחנו נמצאים. לפעמים זה אפילו מתסכל, כאב גדול על השבויים שנמצאים בעזה. מצד שני, ההבנה שצריך להכניע את החמאס באופן מוחלט, ומצד שלישי, הרגשה שיש משהו גדול שקורה. חיים בתקופה גדולה שמרגישים את המהלך האלוקי, לא יודעים בדיוק מה הוא ואיפה הוא הולך ומה המשמעות שלו, אבל מרגישים שיש משהו גדול. יש רגעים של תסכול, כשאתה לא יכול להשפיע על המצב. בסוף אתה אזרח קטן, יש מי שצריך להחליט וגם מי שצריך להחליט לא בדיוק יודע איך להחליט כי באמת זה קשה ומסובך. ברגעים האלה, אני נזכר במשנה ומצטט אותה: המשנה אומרת שחלק מהמאפיינים של ימות המשיח יהיו "ואין לנו אלא להישען על אבינו שבשמיים". אתה מרגיש שהתפיל היא מה שנשאר. התפילה נראית כברירת מחדל, שאין מה לעשות, אז לפחות להתפלל. אבל כשאתה מתחיל לחשוב על זה עוד קצת, אתה מבין שבעצם זה הפוך. כל החיים שלנו באמת אנחנו חיים מהתפילות, חיים מכוח התפילות.
כוח התפילה חז"ל אומרים "תפילה עושה מחצה", כלומר שאם הצלחנו להתפלל כמו שצריך, כבר חצי עשינו. עכשיו לחצי השני צריך לחשוב מה עושים. לפעמים יש מה לעשות יותר, לפעמים גם בחיים הפרטיים אתה מרגיש קצת תקוע ואז אתה אומר "טוב, אז קודם כל חצי כבר עשיתי, זה הרבה". החצי השני, בעזרת השם, אולי התפילה פה תעשה הכל. לפעמים התפילה עושה מחצה ואת השאר אנחנו עושים, ולפעמים אתה אומר "ולי התפילה אולי תעשה יותר ממחצה כי החצי השני לא כל כך ברור בדיוק מה הוא ואיך ומה עושים איתו". המחשבה שזה לא ברירת מחדל אלא שזה הדבר הראשון שצריך לעשות תמיד, במיוחד כשאתה נמצא במצב כזה.
הקשר עם הקדוש ברוך הוא אני משתף מהחוויה האישית שלי, ואני באמת לא מצליח להבין איך אנשים, במיוחד הציבור המאמין, לא מזדרזים כל יום להתפלל לפחות את שלוש התפילות שהוא חייב בכוונה גדולה. זה פלא שצריך להבין אותו. למה זה קשה לנו להתפלל? האם אנחנו מצליחים כל יום כל תפילה לעשות אותה בכוונה הכי גדולה ובריכוז הכי גדול? גם זה כנראה לא קל ולכן לא תמיד קורה. חז"ל קוראים לזה "עבודה שבלב". הפשט של התורה הוא "לעובדו בכל לבבכם". עבודה שבלב זה לא עבודה עם הידיים או הרגליים, שזה יחסית קל לעשות. אפילו העבודה עם השכל היא לא קלה, אבל עדיין, ברגע שאתה יודע שזה חשוב, אתה מתאמץ להבין. כשזה מגיע ללב, זו עבודה יותר קשה כי זה קשור לחיים, לרגש, לעצמנו. הלב הוא החיים, הלב הוא עצמנו.
החשיבות של התפילה מי שרוצה להגיע למב שהוא מצליח להתפלל בכוונה גדולה ובריכוז גדול, צריך לחשוב על עצמו לא רק בהקשר של התפילה אלא בכלל. לחשוב על הקשר של הלב שלנו. האם אנחנו מנהלים שיחה של רגש? האם אנחנו יודעים להגדיר לעצמנו מה אנחנו מרגישים? האם אנחנו עובדים על מידות שמשנות משהו בחיים שלנו? הלב הוא עצמנו, ולכן חשוב לעבוד על זה. יש היום המון כלים מקצועיים וסדנאות שאפשר לרכוש, חלקם בכסף, חלקם לא. לא הייתי פוסל את זה למי שמרגיש שהוא תקוע עם הנושא הזה וזה חשוב לו. כדאי לחפש כלים מקצועיים שיודעים איך לעזור לך להוציא את עצמך בצורה פנימית מהכוח אל הפועל. נקודה שנייה שכדאי להתבונן בה היא הנוכחות של הקדוש ברוך הוא בחיים שלנו. מה מידת הקשר שיש לנו עם הקדוש ברוך הוא? האם אנחנו מאמינים בצורה אמיתית בהשגחה הכללית והפרטית? האם אנחנו מודעים לשפע העצום שהקדוש ברוך הוא משפיע עלינו? האם אנחנו מודים על ז? האם אנחנו מכירים בזה? כל זה חלק מהקשר היומיומי עם הקדוש ברוך הוא, ובתפילה זה יוצא החוצה.
הקשר עם הכלל נקודה שלישית היא מה חשוב לנו בחיים? מה אנחנו רוצים שיקרה? מה חסר לנו? אין אדם שלא רוצה להתקדם, שיהיה לו יותר טוב, יותר שלם, יותר משמעותי. השאלה היא מה הדברים האלה שאדם באמת רוצה שיהיו יותר. הרב קוק מדבר על מעלת נפש האדם, מעלת ישראל ומעלת הארץ. התפילה היא בדיקה גדולה לאדם אם הוא מתאר נפשו באמת כרצון יוצרו. חייב האדם להיזהר שלא יימשך אחר רצון עצמו בענאות הגוף. אם אדם טוב לו ולא חסר לו כלום, למה שהוא יתפלל על הדת שלו, על זה שיחזור בתשובה? התפילה מלמדת אותנו מה צריך להיות חסר לנו. זה צריך להיות חסר לנו כי אנחנו חלק מהעולם, חלק מהעם. אם לכלל יש צרות, זה כואב לי וחסר לי. ברגע שזה באמת חסר לאדם, התפילה היא המקום שבו אנחנו מבטאים את הדברים האלה וגורמים לזה שזה באמת יהיה מתוקן. כל תפילה פועלת, גם אם לוקח זמן עד שהקדוש ברוך הוא עושה את זה בפועל. נקודה רביעית היא החזרה של התפילה שהיא כל יום חוזרת על עצמה. אנחנו אוהבים חידושים, התחדשות, שמשהו קורה. אבל כל יום אותן מילים, אותה שעה, אותו סגנון, זה לכאורה מאוד קשה. ראיתי סיפור חמוד מאוד, בטח מכירים את זה, ראיתי פה בחלק מהשולחן. הרב אנגל ממרון והבית התהילה מאוד מומלץ למי שרוצה להתחזק בתפילה. הוא מביא סיפור מתלמיד של הרב שיינזלץ, שאומר: פעם כשהייתי קצת יותר חצוף שאלתי את הרב עדין, "הרב, תגיד את האמת, אפשר להתפלל כל יום בדיוק עם אותו נוסח של התפילה בלי להשתעמם?" הרב עדין הרים את מבטו וענה: "אמנם התפילה של אתמול היא בדיוק התפילה של היום, אבל אתה לא אותו אדם, אז זה לא משעמם. ואם אתה אותו אדם שהיית אתמול, אז לא התפילה היא משעממת, אתה משעמם." הרב עדין הסביר לתלמיד שהעבודה היא לא בתפילה עצמה, אלא בנו. אנחנו צריכים לחיות כל יום מחדש, להקשיב למציאות, להבין שכל יום הוא חדש ומלא באפשרויות. אם אנחנו חיים את עצמנו מחדש, גם התפילה תתחדש. התפילה של היום היא ל התפילה של אתמול.
הנשמה המתפללת תמיד הרב קוק כותב בתחילת "עולת ראייה" על כך שהנשמה תמיד מתפללת. הנשמה של כל אחד מאיתנו, נשמת העולם ונשמת ישראל, תמיד רוצה להתקדם, להשתלם, להתפתח ולתקן. הוא מביא את הגמרא שאומרת "ולוואי שהתפלל אדם כל היום כולו". הנשמה כל הזמן מתפללת, ואנחנו מבטאים זאת דרך המעשים שלנו, לימוד התורה ועוד. ברגעי התפילה, הנשמה פורחת ומבטאת את כל הרצונות הגדולים שלה. הבעיה היא שהנשמה עדיין קצת מכוסה, ויש לה מסכים ומניעות. אם נצליח להרגיש את הנשמה שלנו, נוכל להתפלל בצורה טבעית יותר. הנשמה מחכה לרגע שבו היא יכולה לבטא את עצמה בדיבור ובשיח לפני בורא עולם. בעזרת השם, נתחזק בדבר זה, במיוחד לאור המציאות שבה אנחנו נמצאים, שזקוקה להרבה תפילה.
