ארץ האוהם טובים כניסה לחודש אדר שתי ממרות שמאוד… בממרות חז"ל שני דברים ישנם ורשפות בשדה אחד מפורסם שנכנס לאדר ועובד בשמחה והשני שבאחד בעדיו וגם כנראה משנכנס לאדר משמעים על השקלים ועל הכיליים. אז בפשט המשנה, קודם כל אנחנו רוצים לנסות להבין את הקשר האם יש קשר בין שני הדברים האלה שקורים בראש חודש אדר. כדי להבין את זה יש הערה מעניינת על המשנה הזאת שמשמעים על השקלים ועל הכיליים מזניחה במשנה עצמה. אז נגיד שיש מכנה משותף בראש חודש אדר, אבל במסכת מגילה הגמרא מפורסמת אומרת שאמן אמר שלקיש גנוי בידוי לפני מי שאמר היה עולם שעתיד אמן ישקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שיקליהם לשקלם. והיינו דתנן באחד בעדיו משמעים על השקלים ועל הכיליים. ואז מביאים ביום הרמלך הגמרא שהיא מביאה את זה, זה כבר יכולה לגמרי מיותר להביא את הכיליים כי בהקשר של הסיפור של אמן אז ברור שמה שמשנה לנו זה השקלים ולא הכיליים. הוא רצה, הוא שקל שקלים והוא לא ידע שהשקלים שלנו קודמים לשקלים שלו. היה מספיק להבין שכתוב שביחד באדר משמעים על השקלים וכולי. זאת אומרת שכנראה השקלים והכיליים הם כנראה איזה עניין שהוא לא במקרה נמצא באותו יום ובאותו משנה ובאותו תאריך משמעים על שניהם.
שקלים וכיליים אם מסתכלים בצורה הכי פשוטה זה פשט לגמרי, אבל קצת להבין את המשמעות של הפשט הזה אם מסתכלים מה מבטאים שקלים ומה מבטאים כיליים. השקלים זה ברור, כולנו יודעים כל אחד יודע מחצית השקל ולא שקל שלם. נתינת השקלים המהות שלה זה חיבור לכלל, זה לגמרי דבר ברור. גם מה שעושים השקלים האלה קונים מהם קורבנות ציבור, וקורבנות ציבור כל העניין שלה זה שזה לא אוסף של פרטים אלא זה הכלל, זה כלל ישראל. יש נשקה, יש תרומה בנשקה שהיא תרומה של כלל ישראל וזה השקלים. מה זה הכיליים? אם מסתכלים קצת לעומק, כמובן הכיליים זה סוד גדול וזה חוק וזה קשה להבין את הדבר הזה, אבל בצורה פשוטה הרב קוק כותב באחד המקומות שזה קודש. שהסיבה שאנחנו מרחיקים את השתילים נגיד שמדובר על כיליים ששייכים לצומח, הסיבה שאנחנו מרחיקים את השתילים אחד מהשני זה כדי לתת לכל שתיל את המקום שלו ואת מה שהוא צריך לקבל מהאדמה שסביבו. כי אם הוא ישתל קרוב מדי לשתיל אחר אז בסוף אף אחד לא יגדל כמו שצריך לבד.
הכוח הכללי והכוח הפרטי באיזה הקשר כותב את זה הרב קוק? כותב את זה בהקשר של הדעות המנוגדות והנפרדות שיש לפעמים בעם ישראל. והוא אומר שזה טוב שיש לכל אחד דעה עצמית והוא בונה חזק את העמדה שלו כמו שתיל שנמצא באדמה ובונה חזק את הגידול שלו. אחר כך אפשר לעשות זר פרחים או להשתמש ולחבר את הגידולים בהרבה סוגים של כלים, אין בעיה אחר כך לחבר אותם, אבל לא בגדילה, לא בגידול. ככה אומר הרב שבעניין של הדעות והאמונות צריך מאוד חשוב שלכל אחד יש את המקום שלו. אז בעצם אנחנו מסתכלים לעומק על מה שאמרנו עכשיו בדקות האחרונות, אז השקלים והקהילה הם בעצם מבטאים שני כוחות בעולם, שני כוחות בכלל ובפרט שזה הכוח הכללי והכוח הפרטי. זאת אומרת השקלים זה הכוח להתכלל, זה הכוח להיות חלק, זה ההכרח להיות חלק, זה ההבנה שאתה לבד אתה חצי ואתה לעולם לא תהיה שלם אם לא תתחבר לאחרים. והקהילה היא מלמדים שלפעמים אתה צריך להיות לבד, שלפעמים אתה צריך לבנות את עצמך או אולי לא לפעמים, אולי תמיד אתה צריך לשתול את עצמך קודם טוב ומתוך כך להתחבר לכלל.
רוח הקודש יש בזוהר הקדוש משפט שגם הרב קוק מביא אותו בסיום של אחת הפסקאות באורות הקודש. והזוהר אומר כה: רוח הקודש שרי בפירודה וסיים ביחודה, בסדרה אחרה שרי בחיבורה וסיים בפירודה. בתרגום חופשי, רוח הקודש מתחילה בפירוד ומסיימת בייחוד, בסדרה אחרה היא מתחילה בייחוד והיא מסיימת בפירוד. מה כוונת הדברים? ניתן לזה דוגמה מעשית. כמה פעמים בחיים שממש חוויתי את העניין הזה בצורה מאוד מעניינת. ניתן דוגמה פשוטה של דברים שהיו רק בלי להזכיר שמות ודברים. נגיד שבא אליך מישהו, בא אלינו מישהו לישיבה, היו כאלה דברים מעולה ומציע בוא נעשה משהו ביחד. נגיד רוצה להביא לפה איזה קבוצה ולעשות איזה פרויקט משותף וזה ממש דבר נפלא. אבל אם תחשבו בדבר חשוב ביחד אנחנו נעשה דברים, זה יהיה מעולה. יש לך שתי אפשרויות עכשיו להתייחס לדבר הזה וראיתי בחיים גם מהצד הזה גם מהסוג הזה וגם מהסוג הזה.
התחלה בפירוד אפשרות אחת זה שאתה אומר: מצוין, בטח נתחבר, בוא נחשוב ישר מה אנחנו עושים איך נתחבר, איך… ישר מתלהבים. אפשרות א'. אפשרות ב' שאתה אומר לו: עקרונית זה רעיון טוב אבל בוא נחשוב לפני על כל הדברים שעלולים לסחסך אותנו בהמשך. כלומר, איך נראה את זה, בוא נערים עכשיו כדי שלא נערים אחר כך. כי אם לא נערים עכשיו אלא עכשיו נהיה הכל טוב, מה שבטוח יקרה וזאת המציאות שכעבור כמה זמן נתחיל להרים. למה נתחיל להרים? בגלל שהמציאות של העולם היא כזאת שלכל אחד יש את האינטרסים שלו. כן, אם הוא רוצה לבוא לפה עם איזה קבוצה, אין לו את האינטרסים שלו, את הצרכים שלו. לא, אינטרסים שלו דווקא דבר שלילי. יש לו כל מיני דברים שהוא צריך אותם שהם חשובים לו ולך יש את הדברים שחשובים לך. הכי טוב זה להתחיל בפירודה, כלומר זה להתחיל לדבר רגע, בוא תגיד בדיוק מה אתה צריך, אני אגיד מה אני צריך ובוא נראה ש… וואלה זה מתנגש וכל מיני דברים בחג הזה וזה זה מתנגש כי אנחנו עושים אותו ככ ואתה עושה אותו ככה. אם נציג את כל הבעיות נתחיל לחשוב איך לפתור אותם. אם אפשר לפתור אותם, נצליח לפתור אותם, נצא לדרך ואז לא יהיה ויכוחים, תהיה דברים פתנים פה ושם אבל יהיה בסדר. אבל אם אני מתחיל להגיד בטח, אנחנו ביחד, איזה מצוין, איזה רעיון נפלא, הפרטים, נסתדר איתם, נסתדר תוך כדי תנועה, יהיה בסדר. לא יהיה בסדר, יהיה בטוח כמעט פיצוץ. למה? כי זה דרך העולם. הסיטרא אחרא היא בכוונה היא עושה את זה, היא כאילו רוצה להרבות סכסוכים בעולם כדי להרבות סכסוכים בעולם, אז היא אומרת לאנשים תלכו, תתחברו, תגידו שהכל בסדר והיא יודעת שמה שיקרה אחרי כמה זמן הוא פתאום יגיד לא אני צריך את הכיתה הזאת בשעה הזאת, אני צריך את ה… לא, זה לא מסתדר עם האוכל הזה, זה לא מסתדר. יש כל מיני פרטים, פתאום מתגלה אינטרסים התחילו ויכוחים, ואהה טוב, זה לא מסתדר, בואו ניפרד ואז יש דברים לא נעימים וכל מיני דברים כאלה. זה כמובן איזה דוגמא קצת ככה מהמציאות ש… אבל זה קורה הרבה בחיים. אבל זה הרעיון. מה הרעיון? הרעיון שהסיטרא היא קדושה והסיטרא בגלל שהיא רוצה קדושה אז היא אומרת תשים לב שאתה לא מבטר על עצמך, תשים לב שאתה קודם כל אתה, אתה שזה מי שאתה, זה לא סותר לזה שאתה גם חלק מהכלל. יש פסקה נפלאה באורות הקודש, כן, באורות הקודש חלק ג' זה נקרא מגמת מסר הקודש חלק ג' עמוד י'. קורא משפט אחד: זאת אומרת, הקדושה איננה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה הגדולה כזאת שכל מה שיותר היא אוהבת עצמו ככה היא תפשט לטוב שבו על הכל.
אהבה עצמית וחיבור לכלל קודם כל במשפט הזה האהבה העצמית היא טבועה עמוק במעמקי נפש כל חי. אדם קרוב אצל עצמו, אדם קרוב אצל עצמו ככה הוא בנוי וזה טוב שהוא בנוי ככה כי הוא זהו ויש לו את מישהו והוא צריך לשתל את העצית שלו כמו שצריך ולדעת מה התכונות שלו ומה מתאים לו ומה עוד שלו בעולם בחיים, בתורה והכל. ואידך, כמו שאמרנו ברור שהוא חלק מכלל, אנחנו נשארים לבד אנחנו כלום, אנחנו כמו אבק פורח ממילי אנחנו לבד ובאמת הדברים לא סופרים כי כמו שהרב אומר ככל שאדם, העני שלו גדל אז העני שלו הופך להיות לא רק אני אלא נגיד המשפחה הפרטית של האדם, ברור שאדם אוהב אותם כמו שהוא אוהב את עצמו כל אשר יית לו ייתן בעד ואילדה אז זה כל אדם ומי שהוא יותר גדול אז המשפחה שלו גדלה יותר וכל הסביבה שלו וכל השכונה שלו וכל העיר וכל העם ישראל ואולי גם כל העולם זה הוא אז הוא אוהב אותם כמו שהוא אוהב את עצמו הוא מתמבין שהוא לבד הוא כלום, הוא חשוב, הוא מרכזי יש לו את העוד שלו אבל זה לא נגמר פה בלי הכלל באמת אנחנו כחרב קוב מתבטא כאבק דק שכלא נחשב שאנחנו לבד. הדבר הזה יש לו ביטוי ככה בהרבה מאוד נושאים בהרבה מאוד משמעויות. נגיד ניקח לדוגמה פשוטה נגיד בישיבה יש נגיד עניין של חברות הבוגר והנה בחור ובחורי מבקשים מהם שיהיה חברות על שבחור משור א' למה? כי צריך להכניס את החבר של שור א' לתוך עולם התורה. אבל בדרך כלל או תמיד לא מבקשים ממנו שילמד בסדר עיון אם בחור משור א'. למה לא נגיד גם שילמד בסדר עיון אם בחור משור א'? שיעשה חסד ויקרם את שור א' לתורה. למה לא אומרים את זה? אנחנו מבינים שיש סדרים ביום אם זה סדרים אחרים כל מיני דברים שהוא שיעור ד' או שיעור א' יש לו את הצרכים שלו יש לו את החברים שלו יש לו את הרמה שלו אז הוא צריך לא לדאוג לעצמו מה הוא פה בשביל עצמו אלא כן, הוא דואג לגדילה אישית שלו לגדילה רוחנית שלו ומתוך כך הוא יכול וצריך וחייב וחשוב מאוד אם יש עוד מישהו שאין לו שיהיה לו כי יש זמן מסוים בסדר צהריים, שעה וחצי אתה אומר בוא תיתן לעצמך אתה חצי שקל גם אותך הכניסו הכניסו בישור א' לעולם התורה הכניס גם אתה אחרים לעולם התורה כלומר אנחנו בצורה פשוטה וטבעית אנחנו עושים ויסות בין הצרכים האישיים שלנו לבין החיבור לכלל, הנתינה לכלל החיבור לכלל וזה משהו מאוד מאוד חשוב. יש גם בעולם הישיבות ככה קצת יצא לי במערך השנים להתעקל לפעמים בהגזמות לאחד ושני הצדדים. דוגמה קיצונית שפעם הייתי באיזשהו מקום כמובן בלי שמות ובלי זה ישיבה שממש העבודה היא ממש אישית. אי זה בא ידי ביטוי? בחדרים ישנים לבד ישנים לבד זה בנוי ככה שישנים לבד ורק סימום שניים אבל ממש משתלבים שיהיה לבד ואפילו הגיע למצב שיש כאלה שמתפעלים לבד בלי מניין ויש שהם כל כך מדברים על התיקון של הנפש הפרטית והמודעות העצמית של האדם לעצמו וכאלה עד כדי כך שכבר לא מפעילים מניין פעילים לבד. נראה לי קצת מוגזם לא בסדר כנראה יש דברים כאלה ואחרים אבל לוקחים את זה ממש לקיצון שאין כאילו ממש האדם חייב לפעמים זה הפוך יש מקומות לא יודע אם זה בהגדרה כל כך או לא, אבל זה ממש איזה עזר כזה ואם אתה עושה משהו שונה מכולם אתה מרגיש כזה לא נעים כי ממש מחבלים את כולם באותה דרך ובאותה צורה אתה לומד איזה ספר שאסור ללמוד אותו באיזה גיל מסוים רק בגיל אחר אתה לומד אותו שנתיים לפני ותכף יפתוח עליך עיניים זה נראה מוזר אתה מתחיל להרגיש את הנוער זאת אומרת כאילו אתה כבר הפך להיות כזה הכלל צריך למצוא את האיזון האיזון זה דוגמה פשוטה צריך למצוא את המקום שבו אפרת מקבלת שלו וצריך למצוא את המקום שבו באמת אנחנו קבוצה אנחנו כלל וחייבים להיות כלל וחייבים להיות קבוצה.
חיבור קודש וחול אולי גם דוגמה נוספת הרב איצמן תמיד מסביר, הרי ידוע שהחתם סופר אמר על תורת ארץ ישראל שזה קיליים ואז אומרים רגע וואו, חתם סופר זה לא פשוט בעם ישראל זה דמות ענקית אז איך אנחנו עושים נגד החתם סופר שאומר לחבר הלכה והגדה זה קיליים. ההסבר הוא פשוט הקיליים זה בגידול מה אסור לך לגדל תמועה עם קרן אבל מותר מותר לאכול בסנדוויץ של הבית ספר לאכול ענבים עם לחם ולאכול אותם ביחד זה כזה טעים אבל מותר לקחת לחם ולאכול אותו עם ענבים זה לא אסור כלומר האיסור הוא בגידול וגם בהלכה והגדה זה מאוד ככה כי מי שיתחיל ללמוד תורה ילמד איזה יום וחצי גמרא ויום וחצי ילמד איזה משהו בהגדה וכבר יתחיל להגיד כל מיני הסברים ע הגמרא מאיזה משהו רוחני שהוא למד זה לא יהיה רציני זה לא יהיה רציני ואז כביכול יתדקו אלה שפעמים כביכול מגשים על מי שלומד תורת ארץ ישראל אומרים מה אתם איך פעם איזה מישהו אמר לי אתם אלה שמסבירים את התוספות על פי הזוהר כאילו ככה זה לא היה לפני הרבה שנים נראה לי מאז כבר עברו כמה מים בירדן אבל ככה קצת בתחילת הדרך אמר לי אה זה אתם כאילו אנשים יש להם קצת ביקורת על זה כביכול מה מכניסים פה כל מיני רעיונות אבל הביקורת היא רק כשזה נראה כזה תרשני כשזה נראה כזה לא היה פעם אם כבר אני פה אני אספר את זה ראשי שיבות על הנושא של לימוד גמרא היה פעם אחת שדיון כזה צערי לא חזר על עצמו מאז אבל דיון גם על ימודי גמרא כמו שבחור תיכוניסט או בשיעור עליו או בשיעור זה שואל את עצמו גם הוא זה ראשי שיבות מאוד מעניין כל מיני כיוונים ואז הרב איצמן אמר את הכיוון של תורת ארץ ישראל והיה איזה ראש יבה אחת די חשוב שאמר לו אז הדרשות האלה זה קצת ככה קצת בזכותו יאמר שאותו ראש שיבה שאחרי שיצא הספר מטב הארץ הספר נשלח לכל הישיבות וסיפרו לי במעלות שאותו יהודי חשוב קיבל את הספר למד את הספר קרא את הספר התקשר למעלות ואמר לו אני חוזר בי אני מבקש סליחה מה שאמרתי כי אני רואה שזה רציני אני רואה שזה לא דרשות אני רואה שזה סוגיות עם גמרא וראשונים ואחרונים וברור של דברים ואז מגיע התוכן הרוחני שהוא מסביר זה בדיוק העניין אם אתה עושה את זה בגידול כל שטיל עומד לעצמו אתה מחבר דברים שהם לא מחוברים זה לא חיבור רציני אבל אם כל אחד עומד לעצמו זה חיבור רציני. אולי עוד דוגמה שמאוד נוגעת לחיים שלנו אנחנו הרי בתפיסת העולם שלנו מאמינים בחיבור של קודש וחול בסוף אחרי שניצא מהישיבה כל אחד על פי מספר השנים המתאימות לו לעשות בישיבה ולהחייאת חיי החול בקודש קדושה שבטבע אבל המשימה הזאת היא משימה מאוד לא קלה כי החיים של החול מלאים בהרבה מאוד אתגרים ולכן יש כמה שנים שבהם אנחנו לגמרי בקודש אז אנחנו בישיבה סוברים שכדי שזה לא יהיה חד מדי אז יש לנו גם ככה בהפסקות, איזה חדר מוזיקה משהו שגם קצת לתת לכוחות החיים שלנו לפעול אבל זה רק בהפסקות וזה באמת במידה ובמשקל למה? כי בשנים הללו מה שאנחנו עושים זה לבנות את הקודש כלומר, יש לפעמים שאתה לא ישר מחבר לא שר אתה מכניס את הדברים ביחד אתה צריך לפעמים לבנות כל דבר לבד לבנות אותו חזק לבנות אותו יציב ובכל זאת, לחבר אותו לכוח אחר כמו שצריך אם זה יקרה לפני הזמן אז יכול להיות שזה לא יקרה טוב כי אבו-מכהל עוד לא יודעים מה זה קודש אבו-מכהל עוד לא יודעים מה זה באמת תורה מה זה באמת להיכנס לעבודת השם להיכנס באמת לעבודה רצינית של לירת שמים של מידות, של לימוד צריך זמן משמעותי להיכנס לדבר הזה אלא שאתה יודע כל הזמן שה לא ייגמר בזה כי בסוף הכיוון בסופו של דבר הוא לחבר ולחיות את החיים הטבעיים מתוך התורה אבל באמת לפעמים אנחנו לא ישר שקלים אלא אנחנו לפעמים קודם כליים, קודם קצת מפרידים, נותנים מקום אחר כך מחברים. אז העניין הזה באמת יש לו הרבה מאוד דוגמאות נראה לי כל אחד רק יכול מפה ועלה באמת לחשוב עם עצמו על כל מיני מצבים כאלה בחיים ממש דברים אישיים לגמרי שלפעמים אתה צריך ליות כזה לפעמים אתה צריך להיות יותר כזה ולהגיע לאיזון. המשנה הזו אינה במקרה דנה בשקלים ובכלאיים, אלא מלמדת אותנו איך להתחבר ואיך להיפרד. כלומר, איך להיות לבד ככוח מסוים ואיך להתחבר לכוחות אחרים. שאלנו איך זה קשור לכך שמרבים בשמחה, ואני חושב שזה חלק מהדרך לשמוח. לשמוח זה עבודה, זה אירוע, וכל השנה צריך להיות בשמחה. בעדה מרבים בשמחה, אבל כל השנה צריך להיות בשמחה תמיד. אם אדם נאמן לעצמו, יודע מי הוא ומקבל את עצמו בטוב, הוא יכול לשמוח במי שהוא. לפעמים אנשים לא מבסוטים על מי שהם, אבל כל אחד יש לו את מה שהקב"ה נתן לו. הכל מסודר ומכוון – באיזו משפחה גדלת, מי אתה, מה המשקל שלך, כמה כוחות יש לך. הכל מכוון ומסודר, ותאהב את עצמך. אהבה עצמית טבעית, כפי שאומר הרב קוק, היא חשובה וצריך להשקיע בה. אם אדם לא טוב לו עם עצמו, אין סיכוי לאהוב מישהו אחר ולשמוח עם מישהו אחר.
שמחה עם אחרים הקומה השנייה היא ששמחה אמיתית היא רק כאשר אתה עם אחרים. שמחה היא שלמות, כפי שהמהר"ל כותב בהרבה מקומות. ההפוך משמחה הוא בדידות. מתי אנחנו שמחים? כשאדם מתחתן, כשנולד ילד, כשנמצאים עם אנשים אחרים. לבד אנחנו כלום, באנו לעולם מתוך הכלל, מתוך המציאות האלוקית, מתוך כלל ישראל. בתוך זה צמחו הפרטים – נשמה אחת וגופים מחולקים. הזכרנו את זה בשיעור הכללי, כשאמר המן "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד". מצד אחד הוא עם אחד, נשמה אחת, אבל גופים מחולקים. זה טוב שיש מחלוקות ודעות ועצמאות לכל אחד. הרמב"ם אומר במכות יום טוב שמי ששמח לבד ולא מאכיל אחרים על שולחנו, זו שמחת כרסו. גם בפורים העיקר הוא להשקיע במתנות לאביונים ולתת לאחרים, וזה דומה לשכינה.
החיבור לכלל החיבור לכלל הופך את האדם לשמח כי אצל הכלל יש כל הזמן שמחה. הכלל הוא שלם ואין לו חסרונות, כמו שעל הקב"ה כתוב "עוז וחדווה במקומו". אצל הקב"ה יש כל הזמן שמחה, וכשהיא יורדת למטה לפרטים, יש מורכבות. אבל אצל הכלל, תמיד יש שמחה. נצח ישראל הוא תמיד שלמות ונצחי, ואין שם חסרונות. החסרונות הן כשזה מגיע לפרט. ברגע שהוא מתחבר לאוצר החיים ולכלל, השמחה שלו גדלה. ייתכן ששתי המשניות הללו קשורות מאוד אחת לשנייה. דרך זה שאנחנו נדייק נכון את הבחינה של השקלים והבחינה של הכלאיים, נזכה להרבות בשמחה בעזרת השם לטובה ולברכה.
