כן, אחר הצהריים טובים. היום הזה, מבחינתי, הוא יום מיוחד לי ולחבריי. במחמת שלמה בגליל לפני 42 שנה, בשעות האלה ממש איבדנו שבעה חברים קרובים מאוד מפלוגת שריון. סך הכל היו עשרה טנקים, לא הרבה אנשים, כל הפלוגה כללה 35-40 אנשים, ובתוכם שבעה חברים ארוגים. זה היה אירוע מאוד משמעותי. היום אנחנו חונכים את חדר המוזיקה שהוא תרומה של אחת המשפחות. אחד מהחברים בפלוגה היה תושב אשדוד, אליהו אלי בן עמי, ואחותו שגרה פה בעיר החליטה להנציח אותו על ידי תרומה לחידוש חדר המוזיקה בצורה מאוד משמעותית. היום בערב, בשבע ורבע, יהיה פה תפילת מנחה וסיום מסכת ודיבור קצר על העניין הזה. באמת, האירוע הזה גם מבחינה אישית שלי היה מאוד משמעותי בחיים. כשאתה עובר דבר כזה, זה גורם לך להרבה מחשבות ולהסתכלות על החיים, על החיים הפרטיים שלך על החיים הכלליים. בסופו של דבר, זה כנראה חלק ממה שמעצב את הרצון לחיות חיים משמעותיים גם ברמה האישית וגם ברמה של הכלל. אתה אומר לעצמך, אם חברים שלי נתנו את כל כולם לטובת כלל ישראל, לטובת העם והמדינה, אז אתה ודאי חושב על זה גם איך אתה יכול אולי בצורות אחרות, בעזרת השם, בחיים ובבריאות ובשמחה, לעשות משהו משמעותי.
מאמר הרב קוק הזכרתי היום מאמר קצר של הרב קוק באורות. הרבה פעמים הוא מתפספס באורות בגלל שיש את כל הדברים הגדולים שם, אז לא כל כך שמים לב למאמר הזה שנקרא "קריאה גדולה". בסך הכל שני עמודים, עמוד צדיק ט' מההוצאות הרגילות של פעם. המאמר הזה חוזר בו כמה וכמה פעמים על משפט שנקרא "האכרח יביא את ההורה האלוהית לעולם". האכרח ישגל את הלבבות להיפתח לקבל את האור הגדול שזו האמונה בכל הדר גאונה. ההקשר שהרב קוק מדבר עליו לא נדבר עליו כרגע, כדאי לקרוא את זה. אבל מה אומר המשפט הזה? מה הוא מתכוון ומה המשמעות הכללית והרחבה של המשפט הזה? נראה לי שההסבר הוא בעצם כזה: הרבה דברים בחיים שלנו אנחנו מלכתחילה היה טוב שנגיע אליהם בצורה של בחירה, בצורה של רצון, בצורה של הבנה ושל חיבור ושל הזדהות. זו הדרך המלך, זו הדרך מלכתחילה. אבל המציאות כנראה של העולם, כמו שהקב"ה ברא אותו, היא כזאת שלפעמים לחלק מהדברים לא יוצא לנו להגיע להכל בצורה ישירה. ואז יש כל מיני אירועים שנקרא להם הכרח, כל מיני דברים בעולם, כל מיני דברים בחיים שהם בהתחלה כביכול משהו שהוא לא באמת אנחנו לא באמת אולי בחרנו בו, לא באמת רצינו אותו, אבל אחרי שהוא קורה הוא בעצם מביא אותנו למקום אליו היינו צריכים להגיע.
דוגמאות מהחיים אם נרצה לתת דוגמה, אני חושב עליה הרבה פעמים. קחו לדוגמה את מלחמת ששת הימים. האמת היא שזה נכון גם על מדינת ישראל אפילו עוד לפני מלחמת ששת הימים. אבל בואו ניקח את דוגמה מלחמת ששת הימים. מלכתחילה היינו צריכים לרצות את יהודה ושומרון, לרצות את ירושלים, לרצות את רמת הגולן, ואולי גם אפילו להתאמץ כדי להשיג את זה, להילחם על זה. אבל אנחנו לא כל כך רצינו את זה. נתנו לנו מדינה בארבעים ושמונה, מדינה מאוד קטנה. מי שמכיר את המפה של המדינה יודע שנתנו לנו את הנגב, קצת מהגליל, ונתנו לנו כמה דברים. הסכמנו ואמרנו בסדר, לא נלחמנו על זה שאנחנו רוצים יותר. ואז המציאות של מלחמה, מחמת ששחרור, הביאה אותנו למקום יותר גדול. אחר כך, אותו הדבר מחמת ששת הימים. עד היום חלק מעם ישראל עוד לא בטוח אם הוא רוצה את זה, אבל ההכרח מביא אותנו לגדולות. כלומר, המציאות לפעמים מביאה אותנו למקומות שלא היינו מגיעים אליהם לבד.
הכרח והתקדמות אישית בישיבה, בשיחות אישיות, הייתי נותן דוגמה על איך מניעים רכב. אם הכל הולך טוב, אתה נכנס שם את המפתח, סוויץ', האוטו מניע ואתה נוסע. אבל לפעמים האוטו לא מניע. ואז מה עושים? מכניסים את האוטו להילוך ראשון, שמים קצת בירידה, שני חבר'ה דוחפים מאחורה, והאוטו מניע. מה בין שני הדברים האלה? פעם הסביר לי מכונאי שאם הכל טוב, אתה מסובב את המפתח, זה מזיז את הגלגלים והאוטו נוסע. אבל אם זה לא נוסע, אז עושים הפוך: מזיזים את הגלגלים, זה מזיז את המנוע והמנוע נוסע. זה סוג של הכרח. תחילה אתה מניע כמו שצריך גם את עצמך, מנסה להניע כמו שצריך גם עם ישראל את עצמו. לפעמים זה לא מניע כמו שצריך, ואז יש כל מיני דברים הכרחיים שמוציאים מהכוח אל הפועל דברים שאנחנו רוצים אותם, אבל הקשיים של החיים מרקים אותנו מהם.
התחברות לרצון הפנימי הרב קוק אומר שההכרח מוביל אותנו לגדולות, מרומם אותנו לגדולות, כלומר גורם לנו להגיע למקום הפנימי והנכון שלנו. בימים האחרונים זה אולי מה שקורה לנו בישיבה. הלכתחילה שלנו בישיבה היא ברורה: כולנו באנו לפה כי אנחנו רוצים להתקדם, לגדול, לחיות חיים משמעותיים, לפתח את האישיות שלנו, לגדל את המידות שלנו, לפתח את עולם האמונה שלנו, ללמוד תורה כמו שצריך. הרצון האמיתי שלנו הוא לנצל את הזמן שלנו בצורה מרבית ומקסימלית. זה אומר שאנחנו נמצאים פה כמה שיותר, ממהטים לנסוע הביתה, כי כרגע זה ענייננו. כל שעה פה, כל יום פה הוא משמעותי מאוד. כל חברותה, כל שיעור, כל תפילה, כל רגע שאתה עם עצמך במחשבות ובנייה של עצמך, זה רגעים שלא חוזרים.
הבנת החשיבות של הזמן בישיבה כל אחד שפוגש בוגרים תמיד שואל למה אתה לא יכול להיות בוגר לפני שאתה תלמיד. היה הדבר הכי טוב בעולם, היינו בוגרים לפני שאנחנו תלמידים, מכירים את החיים קצת ואז רואים כמה אנחנו מתגעגעים לזמן כזה שבאמת יש את היישוב הדעת, לשבת ולהתרכז וללמוד ולבנות את עצמנו. זו תקופה מדהימה. זה הרצון האמיתי של כולנו. מבחינת הרצון הזה אנחנו פה כמה שיותר. ישר נגמרת שבת בבית, יום ראשון בבוקר שמחים להרוס את התיק ולהגיע לישיבה. שעה שלוש ורבע אם לא קודם. לפעמים אתה רואה פה אנשים כבר קודם, כבר בבוקר צהריים. לפעמים אתה רואה כבר אנשים מרוב שהם מתגעגעים לתורה, כבר מגיעים אפילו קודם ומתחילים ונמצאים ויושבים ושמחים ונהנים. בישיבה כמובן מנצלים את הזמן והכל כמו שצריך. לא דואגים משום ביקורת שתבוא. יש לנו אחרי שאייה, יש לנו פעם אחד צריך לבוא את אח שלו ליום החתונה, אחד צריך ללכת לאיזה תור רפואי. האנשים האלה שצריכים לנסוע נוסעים וחוזרים והכל טוב והכל רגוע. אבל זה הלכתחילה וזה להניע ככה כמו שצריך ישר ובטוב.
המציאות וההכרח בישיבה ואז מגיעה המציאות שהיא לצערנו כל מיני קליפות שיש לנו בחיים וכל מיני אירועים כאלה ואחרים. עכשיו מתברר באמת כל אחד שעכשיו ושב עם עצמו פתאום הוא מבין שמה כל אירוע הייתי חייב לנסוע. כל איזה מסיבה זה לאחות של הסבתא בגיל שמונים אני יודע אני כבר צריך לנסוע. כל איזה חבר שמרים לי טלפון ואומר לי תשמע אחי אתה בא בוא אנחנו יוצאים הולכים היום לזה אני יוצא. האם באמת הייתי צריך לצאת לכל דבר כזה? האם באמת זה נכון לי? האם זה מתאים למה שאני באתי? האם זה מתאים לרצון הפנימי שלי שאני באתי בשביל לנצל את הזמן ולהתקדם? אני רוצה להיות מחויב לזה. אני התחילה שבאתי ובטח אחרי שהבנתי תוך כדי הישיבה מה זה אז רציתי להיות כמה שיותר מחויב. גם מחויב חיצונית, כן מסגרתית, אבל גם מחויב עוד יותר מזה מחויב פנימית להעריך את מה שאני עושה, להכיר את מה שאני עושה, להכיר במה שאני עושה בחשיבות של כל העיסוק הזה שלי בתורה, באמונה ושל כל מה שעושים בישיבה. זה בעצם הדבר האמיתי שבשבילו באתי וכל הדברים האחרים הם חלקם הגדול הם לא באמת מתאימים לכיוון הזה של מה שחשבתי. אבל כנראה בגלל שאני עוד לא מספיק מחובר, עוד לא מספיק מרגיש, עוד לא מספיק חי את זה את ההרגשה הזאת שבאמת כל רגע הוא חשוב, שבאמת אני עושה פה דברים מאוד משמעותיים, אז התוצאה של זה היא שאני שדברים אחרים נראים לי יותר חשובים.
הבנת החשיבות של התורה אגב, בסוגריים, גם בזה עכשיו כולנו מרגישים את זה שכמעט בכל דבר אחר בחיים זה לא היה קורה. זאת אומרת למה ההורים מבקשים מהבן בישיבה שהוא יבוא לסדר את הספסלים לקראת הב מצווה של אחיו או של אחותו? בגלל שאחיו חייל ואחיו השני סטודנט והוא בתקופה לא פשוטה ואחיו השלישי עובד ואם הוא ייקח חופש אז זה יפגע לו במשכורת או שבחיים במקום עבודה לא מאפשרים לו לצאת כי צריך אותו. אז מי נשאר? מי נשאר זה מרימים לו טלפון אומרים לו שמע בוא צריך. לצערנו זה באמת מתחיל גם מהתפיסה של העולם. התפיסה של העלם מסביב זה כמו שאני אומר תמיד מקווה שאנחנו לא נהיה כאלה שכשהילד שלכם יבוא מהבית ספר אז לא תשאלו אותו דבר ראשון כמה קיבלת במתמטיקה. זה רוב האנשים, רוב ההורים שואלים את הילד ומסתכלים מגיע תעודה עכשיו יש תעודות בעולם אז מגיע תעודה. אני תמיד אומר רצה טובה קודם כל תסתכלו בעמודה השמאלית איך הוא מתנהג. הדבר הראשון תסתכלו איך הוא מתנהג. אם שם יש איזו הערה קטנה שבדרך כלל הוא בסדר אבל לפעמים הוא מתחצף, אז לא אכפת לכם מכל המאה שהוא מקבל במתמטיקה ובאנגלית ואני לא יודע מה. אתם תופסים אותו אז הם אומרים לו מה רגע מה זה המורה כתבה פה שאתה לפעמים מתחצף מה זה יכול להיות מה זה הדבר הזה כאילו מה אתה כאילו אתה באמת לפעמים לא מתנהג יפה. אבל אם המפסות מאמה המתמטיקה והאימא מאמה באנגלית והדודה מאמה בפיזיקה ואתה קצת לא מתנהג יפה בסדר יש שם זה הערה כזאת לתפילות לא כל כך מגיע ולא כל כך משתתף בתפילה וקצת מדבר בתפילה עזוב אותך בסדר זה לא נורא לימודי קודש פחות יותר עזוב ומילא זה לא לחיים זה לא זה לא מועיל משהו לחיים נכון מה יעזוב לך בגוד בגמרה בגוד בתנך עזוב זה לא הזהה. אבל תכל'ץ מתמטיקה פיזיקה היחידות עניינים לצערנו גם העולם ככה תופס את התורה תופס את התורה כדבר כזה נזיל. עכשיו באחריות מי לשדר לעולם משהו אחר אם לא בחורי הישיבה מי יביא לעולם את הבשורה של התורה? מי יביא לעולם את הבשורה שיגיד מה אתה יודע מה זה בשבילי לצאת אתה יודע ה אני מפסיד היום למה מה אתה מפסיד מה פחות צדר עוד כמה שורות מסכת חולים באמת מה קרה זר לא יבין אבל אתה מבין הזר שלא מבין רק יכול לנסות להתפלל עליו שגם הוא יבין. אבל תגיד לו אבא אמא באמת מכבד אתכם אני באמת מבין שצריך למצוא פתרון לעניין הזה אבל תקשיבו שזה זה לא פשוט לי לא פשוט לי אני לא יכול לצאת אין לי אישור בשיעייה נתחיל מהמסגרת הפשוטה אין לי אישור בשיעייה אני לא יכול לצאת מה זאת אומרת שיעייה? לא יש ארבעה חבר'ה מהשיעור זה נתפס כבר על ידי דברים תחופים אחרים ואין לי מקום מה יש לכם מסגרת? יש לך דבר כזה שמישהו כן יכול לצאת מישהו לא יכול לצאת הרי התורה הישיבות זה כזה הכל כזה בערך נכון הרי בינינו ובין עצמנו אנחנו בכלל חלק רק רשומים ובכלל לא לומדים לצערנו נכון צערנו הרב בגלל זה גם עכשיו עם ישראל כל כך כואב לו על אחינו שיהיו בריאים אבל שישלחו לצבא לא רק את אלה שלא לודים גם את אלה שלומדים אבל בטח את אלה שלא לומדים אז ככה זה נתפס בעיני העולם ואז אנחנו נתפסים גם כן לתוך התפיסה הזאת עכשיו נגיד אפילו שיש לך בשיעייה מקום אתה יכול לצאת אתה אחראי ואז אתה אומר לעצמך רגע אני אני לא רוצה אבל אני יכול אבל אני לא רוצה אני אעשה את כל המאמצים בעולם אלא אם כן זה באמת אין ברירה יש העולם מלא דברים גם אדם שעובד לפעמים יוצא לתור רפואי וגם אדם שעובד יוצא לפעמים לוקח יום חופש כדי ללוות את אח שלו לחתונה בהחלט כן יש דברים כאלה גם בחיים ולפעמים ביטולה היא קיומה ולפעמים כמו שאומר אתה יודע לפעמים צריך לסגור את הספר כי עכשיו יש מצווה שלא יכולה לעשות על ידי אחרים ורק אתה יכול לעשות אותה ואתה סוגר את הספר והולך אתה הולך בשקט נפשי זה מה שנכון לעשות אתה הולך אין שום בעיה אבל אתה עושה את זה רק באמת בקצה רק שבאמת אתה חייב ואז כל השנה כולה אנחנו נרגיש את האווירה הזאת שאני חושב לפחות אני מרגיש עכשיו שזה ממש כיף כאילו לא שכיף שלא יכולים לצאת אבל זה כיף כאילו כל הזמן לראות את כולה אתה רואה בית מדרש עם הרבה יותר אנשים אתה רואה תפילות עם הרבה יותר אנשים החברים נמצאים האנשים נמצאים זה סתם הרגשה נורא טובה שבעצם זה הרגשה הטבעית שצריכה להיות תמיד אולי פחות כמה שבשיעייה הרגילה יוצאים בסדר זה משמעותי אבל לא שכל המחויבות שלנו גם המסגרתית וגם הפנימית היא לא מספיק היא לא מ ההכרח מביא אותנו לגדולות, כך לימד אותנו הרב קוק. לפעמים הקב"ה שולח לנו אירועים בחיים האישיים שגורמים לנו להתעשת ולהחליט לחיות חיים משמעותיים יותר. כל מה שאמרנו נכון תמיד, ובמיוחד בעת מלחמה. המלחמה לא נגמרה, ואנחנו נמצאים בשגרת מלחמה. חיילים רבים, כמו החייל מהישיבה שפגשתי, מרגישים שהם במלחמה כל יום, כל היום, במשך תשעה חודשים. הם נותנים את עצמם עד הקצה, גם בצבא וגם בצדדים אחרים של החיים, כמו נשות המילואים והמשפחות שלהם.
המשמעות של החיים בזמן חירום ההכרח שאנחנו נמצאים בו עכשיו מחייב אותנו לחשוב על היום שאחרי המלחמה. האם נמשיך להיות מחויבים לדבר הגדול הזה, או שנחזור לשגרה ללא משמעות? יש רבים שמניעים את עצמם מתוך צון פנימי, אבל לא כולם מגיעים להכרה הזאת מיד. האירוע הזה יכול להיות מנוף מדהים לתקן את המציאות שלא הייתה מתוקנת.
לחזק את המחוזקים אנחנו צריכים לחזק את ההכרח הזה, שלא יהיה רק הכרח חיצוני, אלא גם הכרח פנימי בישיבה. כך נגיע למצב שבו לא יהיה צורך שההכרח יביא אותנו לגדולות, אלא המחויבות והרצון הפנימי שלנו יביאו אותנו לעשיית השליחות והתפקיד שלנו בצורה הכי אמיתית ומשמעותית. בעזרת השם, שיהיה לטובה ולברכה.
