תסתכלו על קרובים שלכם, תראו איזה אנשים נפלאים שאוהבים את החיים והם חיים נכון והם חיים טוב. קחו מהם דוגמה מהאנשים האלה, תחיו, נחיה, נשתדל כולנו לחיות עוד חיים כאלה. ובעזרת השם יתקיים בנו בקרוב ממש "ומחה השם אלוקים דמעה מעל כל פנים". מה פשט? מה זאת אומרת לא יפקו יותר על המתים? אני חושב שהכוונה כמו שאמרנו לפני רגע: יש דמעה ויש דמעה. יש דמעה שזה בכי כזה לא נגמר שהוא לא עושה לנו טוב, הוא לא באמת מקדם אותנו. אבל יש דמעה שעליה אפשר לומר "ומחה השם דמעה", זאת אומרת הדמעה תהיה כי זה כואב וזה לגמרי הכי טבעי בעולם שבוכים, אבל זה בכי טוב, זה בכי שמוליד דברים טובים.
התמודדות עם המוות בעזרת השם גם היא בלה המוות לגמרי לנצח. ופה יש גם פסקאות על דחיית המתים, אבל הזמן קצר וכל אחד שרוצה לראות תראה לעזרת השם ולשורות טובות, ישועות ונחמות לאיסורים וקרוב אחר הצהריים טובים. אחד הדברים שמלווים אותנו ככה בתקופה האחרונה בצורה כמובן כואבת ומצערת זה ההתמודדות עם לקיחת חיים של הרבה אנשים, כמובן גם אנשים קרובים שאנחנו מכירים אותם בצורה אישית גם בישיבה, משפחת הישיבה, חברים, אחים, הורים. אנחנו כמובן מקווים מאוד שבעזרת השם לא נצטרך יותר להתמודד עם זה, אבל אנחנו יודעים שאנחנו במלחמה ואת המציאות אנחנו כמובן פוגשים כמעט יום ביומו. לכן זה באמת חייב אותנו קצת להתמודד עם הנושא הזה בצורה טבעית ואמיתית. גם המוות הוא מפחיד, הוא מעציב, הוא מחליש לפעמים את החיים. ולכן באמת אנחנו צריכים להבין מאיפה זה נובע ואיך אולי אפשר לתת דרכים להבנה, קודם כל להבנה יותר תיאורטית יותר מהותית ואולי גם איזה השלכות לחיים הממשיים שלנו. הרב וק באורות הקודש בחלק ב' יש שם קבוצת פסקאות שהכותרת שלהם זה "חיים עד העולם". מאוד ממליץ למי שחושב שזה ידעי לכל אחד, בטח מי שזה ככה מדי פעם מעסיק אותו הנושא הזה לעבור. יש פה איזה עשר פסקאות, מומלץ מאוד לעבור עליהן. אני כמובן פה בחרתי כמה נקודות.
השחרור מיראת המוות אז אחת הפסקאות לעמוד שין פה א' זה פסקה שנקראת "השחרור מיראת המוות". והרב קוק כותב: יראת המוות היא מחלת האדם הכללית. כל מל האדם סובב והולך איך להינצל מן המוות. כלומר, הרב מכיר בזה שההתייחסות לדבר הזה והחשש ממנו זה דבר שנמצא בעולם, אי אפשר להתעלם ממנו. והרב קוק קודם כל דבר ראשון שהוא מסביר זה מה הדרך שהיא לא נכונה. אומר הרב: השיקוע בהפר החומריות, ההתלהבות הנפשית בכל ערכיה, הוא רק מגדיל את המוות וממילא הוא מוסיף יראה על יראתו. וכל מה שהתאמץ האדם שלא להתיירא מפניו לא יועיל לו כום מאחר שהוא משקיע את כל בעייתו בתכנים כאלה שמוות שולט בהם. איך לא יתפלץ הלב על יופי הנהפך לקיאור ועל חמדה שנהפכת לבחילה? באין לחיים מטרה, המוות מוכרח להיות מאיה.
הדרך להתמודד עם המוות כלומר, אומר הרב בעצם אם אני מבין נכון, הוא מנתח פה שהדרך של הרבה אנשים להתמודד עם המוות זה בעצם ליצור חיים איך הוא קרא לזה: ההתלהבות הנפשית בכל ערכיה. כלומר, רצון לעשות חיים מאוד מאוד תוססים, מאוד מאוד מלאים בהנאות, בעשייה, בבילויים, להעצים מאוד את החיים בצורה פשוטה שלהם, צורה יותר אפשר לומר שטחית שלהם, ובזה לנסות להתעלם מהמוות. לחיות טוב, תכף נראה מה זה נקרא לחיות טוב, אבל זה ברמה הזאת. ועל זה אומר הרב: מה שזה עושה זה הפוך, זה רק מעצים את היראה מהמוות. כלומר, שהוא אומר איך לא יתפלץ הלב על יופי הנהפך לקיאור, היא אומרת טיפחת את היופי, טיפחת את הנהנתנות וכל זה כאילו כל זה גמר. זה דבר שצורה הכי טבעית הוא כואב בטירוף כי כל מה שהיה בעצם נגמר וזהו, והוא נגמר. ואז הפחד מזה שזה ייגמר וכל האווירה שסביב זה היא ממילא בהתאם. לפעמים אפשר אפילו להרגיש את זה קצת בכלי תקשורת מסוימים. כאילו עכשיו זה זמן מלחמה וזה רק צריך הרבה ללמד זכות על עם ישראל, אבל רק בשביל ללמוד, רק בשביל להבין מה לא נכון לעשות. אז מי שמדי פעם שומע את הדברים שאני ממליץ בדרך כלל לא לשמוע, אבל אפשר להרגיש בכיוונים מסוימים, אפשר להרגיש את הדבר הזה שהאווירה מהמוות היא מאוד מאוד רק עצובה, רק עצב בלי משמעויות, בלי תכלית. וגם הזיכרון הוא בדרך כלל מהדברים הגשמיים שאדם עשה בחיים וזה בסדר, אבל זה כאילו נגמר בזה. בכמה הוא אהב לצחוק, כמה הוא אהב ספורט, כמה הוא אהב עוד כמה דברים שהוא אהב ועכשיו כל זה נגמר. ולכן זה נורא עצוב כי כל הדברים הגדולים האלה פשוט נגמרו. הם חיים חיים טובים, אחד אומר לשני: "תשמע איזה פחד, לאיפה אני אלך עכשיו? אנחנו הולכים פה תכף לצאת." הם רואים את המקום שממנו הולכים לצאת, והאחד אומר: "תגיד, אתה לא מבין כלום, זה כלום לעומת העולם שאנחנו הולכים לצאת אליו." הוא מתאר לו את העולם שמחוץ למקום שבו הם נמצאים, עם אנשים, ים, יבשה וערים. זה ההבדל בין שני אנשים בעולם הזה, אחד מפחד והשני מבין שזה רק חלק קטן מהעולם הגדול.
הבנת המוות והחיים הרב קוק מתייחס למוות כ"חזיון שווא", ומסביר שהמוות הוא רק תגבורת החיים. הכהנים, לפי התורה, לא פוגשים את המוות כדי ליצור שכבה בעם ישראל שלא פוחדת מהמוות. הם נמצאים כל הזמן בקודש, ולכן המוות אינו עניין עבורם. בני האדם הרגילים נפגשים עם המוות, ולכן יש הלכות אבלות שמכבדות את המתים ומאפשרות לנו להתמודד עם הכאב. חז"ל אומרים שיש גבול לאבלות, אחרי 12 חודש יש גבול. התורה אומרת "לא תתגודדו" על המת, כי החיים לא נגמרים. אנחנו בנים לה' בעולם הזה ובעולם הבא. האמונה היא שהקב"ה יודע מי צריך לחיות חיים ארוכים ומי קצרים, והעיקר הוא לחיות חיים מלאים ומשמעותיים.
חיים מלאים ומשמעותיים החיים צריכים להיות מלאים באהבת החיים והעולם הזה, מתוך שייכות לעולם הבא. חשוב לא להחמיץ זמן ויכולות פנימיות, ולחיות חיים מלאים ואמיתיים. אהבה קטנה לחיים מגבירה את הפחד מהמוות, אבל כשחיים מתוך הנצח והערכים, יש ביטחון ושמחה גם כשמתמודדים עם המוות. הכאב הוא טבעי, אבל לא צריך להיות עצב שמשבית ומייאש.
מעשה גבורה והשראה ראיתי תוכנית על אנשים שהלכו להציל אחרים בסכנה. אדם קם בבוקר, לא חייב כלום לאף אחד, אבל כשהוא שומע על אנשים בסכנה, הוא לוקח נשק והולך להצילם. זו עוצמה אדירה, תוצאה של חיים מלאים בתורה וחסד. גם אם המשפחה כואבת על הפרידה, הם מבינים למה הוא עשה זאת. חשוב להקשיב למעשה הגבורה, גם במוות וגם בחיים, ולהעריך את האנשים סביבנו שחיים חיים מלאים ומשמעותיים.
