צהריים טובים. ישיבות ההסדר מאז ומעולם היו נתונות לדיון ציבורי, לפעמים בטענות על הצדקה של המסלול הזה. יש הטוענים כי לא עושים שירות צבאי מלא, וגם לא לומדים תורה במילואה. אומרים: תעשו דבר עד הסוף. אם אתם לומדים תורה, תלמדו כמה שנים ברציפות ותהיו תלמידי חכמים כמו שצריך. אם אתם הולכים לצבא, תלכו לצבא כמו שצריך ותתרמו תרומה מלאה ומשמעותית.
הדיון הציבורי על ישיבות ההסדר הדיון הזה תמיד היה ברקע, אך בזמן מלחמה הוא מתגבר. באופן טבעי, בלי שמישהו ישאל אותנו, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו ולברר האם השירות הצבאי מספיק בעת הזאת. אולי צריך לבוא ביוזמה ולהגיד: בואו נשנה את המסלול. חוץ ממה שקורה בצורה טבעית, מבקשים להאריך עוד מספר חודשים בגלל הלחמה. אולי באמת עכשיו, לאיזושהי תקופה, צריך לשנות את המינון. האתגרים הלאומיים הם כל כך גדולים, ולכן צריך לברר שוב האם באמת יש פה תרומה גדולה מבחינה לאומית. האם יש פה שליחות ועניין גדול, או שזה מסלול שכבר נקבע והוא נוח להרבה אנשים? בעת מלחמה אי אפשר לעשות דברים בכוח האנרציה. צריך לחשוב עוד פעם, לנסות להגדיר לעצמנו מה הרציונל שהיה, ולחשוב מחדש עליו.
הרציונל של ישיבות ההסדר ישיבות ההסדר באו ואמרו: אנחנו מסתכלים קדימה, מעבר לחמש שנים שהבחור נמצא אצלנו. אנחנו מסתכלים על יעד ומטרה: לבנות עם, לא יחידים. עם ישראל עובד כעם, כמו הסתערות בצבא. עם ישראל מתקדם לגאולה שלו כלאום, כציבור, כעם. העם רוצה להיות עם של חיים, שכל החיים הם חיים של תורה. חיים מעשיים ומלאים בכל שדרות החיים. התורה היא הדרך היחידה לחיות חיים גדולים, בתנאי שחיים את התורה בצורה הנכונה. הרצון אלוקי רוצה תורה ישרה, אנשים בעלי מידות, אנשים שאיכפת להם מעם ישראל. הם מקיימים את התורה, המצוות, הלימוד והתפילה. זה לא נגמר בבית המדרש או בבית הכנסת, אלא חי איתם במשפחה, בעבודה, בקהילה, בצבא.
תפקידם של גדולי התורה גדולי ישראל לא אמורים להיות מנותקים מההוויה הציבורית של עם ישראל. הם אמורים להיות חלק מזה ולחוות את כלל הציבור. זה רק בונה אותם. ישיבות ההסדר נמצאות במקומות ציבוריים, בערים, ולא במקומות נבדלים ונפרדים. ישיבות ההסדר משלבות לימוד תורה עם שירות צבאי, שמרגיל את האדם לתורת חיים. מצד אחד הוא לומד תורה ברצינות, ומצד שני יש לו שירות צבאי משמעותי. זה אמור להוציא מאיתנו גם אנשים גדולים בתפקידים רוחניים וגם המון רב של תלמידי חכמים בעלי בתים.
סיכום הרציונל הרציונל של ישיבות ההסדר הוא להוציא המון רב של אנשים רציניים, שכל אחד על פי דרכו נהיה אדם גדול ותלמיד חכם. אחר כך בחיים, הרוב יהיו בעלי אמנות כזאת או אחרת. זהו הרציונל בקצרה. ועכשיו אני רוצה ברשותכם להתייחס למציאות שלנו היום. אני חושב שבמציאות שלנו היום יש שני דברים מאוד קריטיים שאנחנו עכשיו ממש בתוכם, ואני ממש חווה אותם בימים האחרונים בקרבה הכי קרובה אליי, במעגלים של אנשים, בין אם זה משפחה ובין אם זה בישיבה, בוגרי הישיבה. וזה שני דברים: אחד זה החיילי מילואים. התברר לכולם שבלי המילואים אין לנו סיכוי, אין לנו יכולת להתמודד עם כל האויבים שיש לנו מסביב. לחיילי מילואים כולם רואים עכשיו מה זה אומר, איזה אורך של שירות ואיזה מקצועיות נדרשת שם, ושזה בנוי על זה. אי אפשר רק עם מסדיר כמו שידוע שחשבו צבא קטן וחכם, וכל זה התברר כמובן לכולם שכל זה אבלים. ועכשיו צריך מילואים והרבה ובעוצמה. זה אחד. שתים זה החוסן של העורף. צריך להבין, אנחנו היום בנקודות ממש קריטיות. כאילו, אנחנו פה שבת בוגרים דיברנו עם בוגרים וכל אחד פה מכיר את זה, אם זה במשפחה שלו או חברים. כאילו הנשים בעורף הם עומדות לפני קריסה. הנשים והאנשים כאילו ללכת לצבא יש עסקים, יש פרנסה, יש ילדים ואין מי שיעשה את העבודה וצריך ללכת, צריך ללכת לשם לתקופות ארוכות. כל אחד מכירים שתחררת מתי אתה חוזר עוד פעם ועוד פעם והולך וחוזר. מה זה אומר? זה אומר שאם פעם אמרנו צריך ציבור גדול כמו שאמרנו של אנשים רציניים, אנשים גדולים, אנשים עם כוחות רוחניים כדי שעם ישראל יהיה בו הרבה רוח, הרבה עוצמה.
החוסן האישי והמשפחתי אדם הולך לעבודה, מקרים שאנחנו מכירים מקרוב, דברים נפלאים. אדם הולך לעבודה פתאום שואלים אותו שאלות, סתם בחברה כלשהי שואלים אותו שאלות, מבקשים שיתן דברים. כל אחד הוא ממש יכול להיות כתובת, הוא יכול להיות עוצמה לכל מיני דברים ברמה הערכית. עכשיו אנחנו צריכים את זה בצורה קריטית. זאת אומרת, מי נמצא פה היום ובכל ישיבות ההסדר ולא מכין את עצמו לגדלות הזאת שהוא צריך להיות בה, באותם חיים שהוא בוגר, כן, שהוא יגיע לשבת בוגרים בעוד עשר שנים, בעוד עשרים שנה ועוד שלושים שנה ותהיה לו משפחה עוצמתית. הוא בעצמו יהיה אדם גדול כמו שתיארנו קודם, אדם גדול במידות שלו, אדם גדול בליקיחת האחריות שלו על עם ישראל שאכפת לו. אדם שיוביל את המשפחה, יוביל? מה זה יוביל? ביחד עם אשתו, זו האישה שהוא יבחר וביחד הם ינהיגו משפחה, בעזרת השם, ברוכת ילדים, בעוצמה גדולה מתוך תורה. כל זה לא יכול להיות בלי תורה. זה קשה מאוד בלי תורה. אפשר בלי תורה, יש יהודים בעם ישראל נפלאים, עושרים את הנפש, ברוך השם. זה בגלל הסגולה הישראלית שיש בתוכם והם באמת כל הכבוד להם שבלי תורה הם יותר גדולים מאיתנו. הם בלי ורה והם הולכים למילואים חודשים ומשאירים משפחות כי הם אנשים טובים, כי הם אנשים שאכפת להם מהעם. מצליחים להגיע לזה כמו בלי תורה הם מגיעים לזה. אבל בדרך כלל אם זה מגיע מכוח של תורה ישרה ואמיתית אז יש לזה יותר עוצמות, יותר עוצמות של אמונה, יותר עוצמות של ביטחון, יותר למה, יותר הבנה מה אנחנו עושים פה, למה אנחנו עושים פה, יותר תקווה, פחות ייאוש, יותר צדקת הדרך וממילא יותר כוחות למשפחה ולאדם עצמו כדי באמת לעשות את הדבר הזה.
השירות הצבאי והאחריות האישית באמת אם אנחנו מבהרים לעצמנו היום שוב ככה את הדרך אז אנחנו אומרים באמת ביתר סט או ביתר אוז את הדבר הבא: השירות הצבאי עצמו קודם כל כמובן צריך להיות מקצועי ומי שהולך לצבא צריך לתת שם את כל כולו ולחשוב שוב יותר על נושאים של פיקוד ודברים כאלה. אם אני יכול לתת עוד ולתרום אולי עוד תקופה בעוד כמה חודשים הצבא מבקש את ז מכולנו אז עושים את זה כמערכת. אבל מעבר לזה, סתם ברמה האישית לחשוב באמת איפה המקסימום מצד אחד, מצד שני שוב לברר לעצמי באמת למה אני נמצא פה. וזה כולם, כולם לא משנה אם אתה עכשיו בתחילת הדרך בשיעור הלב ולא משנה אם אתה עכשיו כבר בהמשך הדרך ואתה כבר יש לך עוד שלושה חודשים או יש לך עוד שנה ורבע בשיעור דלת או בשיעורי זה לא משנה. זה בסוף חי וקיים עכשיו טרי וקריטי לרגע. חייב לשאול את עצמך האם אני באמת עובד בצורה כזאת שאני מתפתח בגדלות. אני באמת מתאמץ, אני באמת עובד על האישיות שלי, אני באמת עובד כבר מהיום על לקיחת האחריות על אכפתיות, לוקח תפקידים, עושה דברים, חושב על אחרים, חושב על הכלל, תורם. זה לא יקרה לבד. זה לא פתאום בעוד עשר שנים פתאום אתה תלך למילואים חמישה חודשים ותשאיר משפחה עם חמישה ילדים כי זה לא יקרה אם לא תעבוד על זה היום. אם לא תחיה ככה תחיה ככה מעכשיו ביום יום שלך ותבין שהתורה היא זאת שמגדילה אותך ולכן אתה חייב להשקיע. אתה חייב להשקיע את כל כולך בעוצמה גדולה בעמל גדול, כמו שצריך על פי דרכיך. זה הכל בסדר, אנחנו לא חוזרים במה שלא צריך לעשות איזה לחץ חיצוני כזה שכולם יכנסו לאיזה עטרף וזה לא יהיה האמת שלהם. אבל זאת האמת שכל אחד מאיתנו זו האמת של המציאות. אז תמיד יהיה הבדלים קצת בדיוק באיזה עומק אני לומד או אם זה שעה יותר או שעה פחות לפי כוחות הנפש שהקדוש ברוך הוא נתן לי. כי בסוף יש כמו שאמרנו יש ציבור אז זה בסדר. אנחנו לא מתכוונים שכולם עכשיו יהיו איזה אישור קו כל יום כולם 14 שעות בבית מדרש. זה כל אחד יודע עם עצמו את האמת שלו כמה באמת הוא משקיע, כמה הוא יכול להשקיע, כמה הוא צריך להשקיע וכמה הוא באמת נאמן לדרך הזאת ועושה אותה בצורה רצינית וגדולה.
הכנסת אורחים והעמדת תלמידים אם חלילה וחלילה לא, אז עם ישראל דחוף צריך היום אנשים וזה בסדר. זה בסדר, לא אנחנו עושים גם שיחות עכשיו עם שורלי ובררים את הדבר הזה ולפעמים באמת כאילו היה ממש באמת שר כוח לאנשים אמיתיים שבתוך השיחה ומישהו אומר האמת אני, זה לא מתאים לי. לא מתאים לי הגדלות הזאת. הוא תמיד קוראים לזה בשיעור א' מהתחזקות להתגדלות. יש בהתחלה כמה חודשים של באתי קצת להתחזר, באתי קצת לטעום, לראות, להבין מי אני, מה זה התורה, מה זה. אבל זהו, אתה מתקדם לאמצע שיעור א' כשהוא בטח דל ידי עכשיו אתה רציני, כאילו אתה עכשיו גודל, גודל ברצינות ועובד, עובד ברצינות. ואם אתה לא שם אז באמת יש המון מה לעשות ולא יקרה שום דבר בסדר. אמרנו זה לא כולם. בסוף בסוף לא כולם תמיד יכולים, רוצים, לא משנה. זה בסוף יש כאלה שזה לא מתאים להם ואז יהודים טובים, יהודים טובים נאמנים, שומרים, מקיימים, קובעים עיתים לתורה. עכשיו הוא הולך לצבא שלוש שנים ואחר כך גם אולי אחרי הצבא יבוא לו הכוחות והרצון ויחזור לישיבה לבית. ואם לא אז גם יהיה יהודי טוב וזה בסדר גמור. אבל מלכתחילה כל אחד שינסה לחשוב האם הוא רוצה להסתפק בזה או שהוא רוצה יותר. הוא רוצה יותר גם בגלל שזה האמת הפרטית של החיים שלו, גם בגלל שזה האמת של עם ישראל כולו וגם בגלל שעכשיו בכלל כפל כפליים צריך את זה ורק זה בסוף מה שיגרום לזה שוראו כל העם הארץ שם השם נקרא עליך ויראו ממקה. זה יקרה מזה שיהיה מיליוני אנשים שהם יהיו שם השם יקרא עליהם ואז בסוף הגויים לא יכולים לעמוד מול העוצמה הזו. זו אחריות עצומה שיש ממש על כל אחד ואחד מאיתנו בהקשר הזה. אני אסיים בשני דברים ככה מעשים. דבר ראשון בכאבות כתוב והעמיד הוא תלמידים הרבה וזה מאוד קשור לעניין הזה. העמדה תלמידים הרבה כמובן בתנאי שהם מתאימים ושהם רוצים כמו שאמרנו. אבל בטוח יש הרבה שמתאימים ורוצים מהבחינה הזאת הערת הפנים לבחור ידבט שמגיע לפה. קודם כל יש סתם הכנסת אורחים ברמה הכי פשוטה, ברו השם יש פה לא מעט שברוך השם עושים את זה אבל כולם צריכים לעשות את זה. הכנסת אורחים ממש ברמה הכי פשוטה. אדם מגיע זר לאיזשהו מקום לא מכיר, לא זה פונה אליו שלום, ברוך הבא איך קוראים לך, כמה מילים הוא כבר מרגיש יותר טוב, אתה צריך משהו לא יודע מה, כבר הוא מרגיש יותר טוב. זה הכנסת אורחים ברמה הפשוטה. יש קומה קצת נוספת שאתה מוכן עוד יותר קצת לתת מעצמך ולצאת קצת מה, מה שנקרא מאזור הנחות שלך ואתה מוכן גם אולי לשבת ולדבר איתו, אולי ללמוד איתו כמה דקות. איך אתה יודע יכול להיות, במציאות זה ככה, לפעמים ההערה הזאת פתאום האדם אומר וואלה אני לא חשבתי אם בכלל אני מתאים לישיבה ובכלל חשבתי ישיבה דבר קשה כן חשבתי ישיבה אבל נראה לי דבר מאוד קשה לא יודע, אבל אני רואה אנשים ברוך השם אנשים חמים חיים, גם חמים, גם מחוברים, גם בעצמם לומדים והלימוד הוא כזה באמת לימוד משמח ולימוד עמוק אולי זה מתאים לי, לא משנה הישיבה הזאת ילך לישיבה אחרת זה לא הנקודה, הנקודה היא שבאמת להצמיח את העם ישראל כעם גדול בסוגיים.
יום ירושלים והאחריות הלאומית זה יש לנו גם אינטרס גם לתלמידים מתאים לישיבה אבל באמת אנחנו באמת משתדלים להסתכל יותר גדול מאשר הדבר הזה כי באמת לא כל אחד זה מתאים לו כל מי שמגיע לפה מתאים לו לישיבה לפעמים כן, לפעמים מתאים לו מקום אחר אבל העיקר שהוא רוצה תורה, הוא פגש את התורה בצורה טובה עכשיו הוא יחפש איזה תורה בדיוק מתאים לו אבל הוא מקבל אמון בעולם התורה, בעולם הזה שבאמת זה מתאים לו אז זה ככה פשוט לחזק למחוזקים כי ככה לפעמים הוא עובר לידך ככה קוראים לזה שבוש אני לא קורא לזה, זה מזכיר לי זבוב תמיד כזה שבוש, זה מזכיר לי כזה כאילו עובר לך איזה זבוב פוש, כזה אורח עובר לידך, אורח, יושב לידך באוכל, בבית מדרש בזה, לא יודע בחדר תייחס, תהיר פנים אתה לא יודע, אתה לא יודע אף פעם מה אתה עושה בפעולה הפשוטה הזאת, איזה דבר גדול אתה עושה ודבר אחרון רק ממש ככה להזכיר, לעובר לעשייתם אנחנו עכשיו נכנסים לשבוע של ירושלים על ראש שמחתנו ועוד היה לפני כמה חודשים איזה התלבטות קטנה נעלה השנה לירושלים לא נעלה, יום ירושלים הוא ביום רביעי אז זה לא ממש יוצא יחד עם שבת ואז הזכרתי אמרתי לחברים בצוות שהזכרתי מה שהראשונה שמעתי את זה מהרב אישי אחר כך שמעתי את זה מאות כמה אנשים שבכל בית בעזה יש מה שנקרא את המסגל דלקצא ומפה של ארץ ישראל וכדומה בקיצור אצלם ירושלים על ראש שמחתם כל השנה כל יום והם כביכול יודעים לאיפה הם הולכים הם הולכים לאר הבית ותמיד אנחנו שואלים את עצמנו האם אנחנו יודעים שאנחנו הולכים לאר הבית האם אר הבית אצלנו בראש האם ירושלים אנחנו מתפללים על זה זה כואב לנו זה חסר לנו אנחנו מרגישים את זה אנחנו מבינים שזה הלב של כל הסיפור זה העומק של כל הסיפור ואז אמרנו אנחנו הולכים גם השנה ן כמו כל שנה עוד יותר ביתר סט אז אנחנו הולכים ומתחברים ולכן זה קודם כל מה שנוגע לבת הקרובה בעזרת השם אנחנו בודקים עכשיו ביום שישי אולי לעבור דרך פורום הגבורה בירושלים לראות אם יש לנו שם איזה התכנות לאיזה מפגש לשמוע משהו לראות להתחבר ואחר מכן גם ביום שישי אחר הצהריים זה תצפית על אר הבית של משפחתו של הרב לירן יקירינו בשער הפרחים ואחר כך שבת עצמה תפילה, כותל ועוד דברים לשמוע ואחרי הצהריים סיור סיור שערים שערי הר הבית סיור בשבת אחר הצהריים וארבע שעתיים סיור בזאת השם סביב שערי הר הבית כדי להתחבר כדי לראות את זה מקרוב להרגיש את זה לשמוע ללמוד ולהתחבר ואחרי שאנחנו חוזרים לפה אז ביום רבי יש את יום ירושלים עצמו ביום ירושלים כידוע הוא מת מצווה תלכו ברחובה של עיר בכל עיר שהיא בארץ יום רגיל החלוטין בתי כנסת בטח לא מדבר על בתי כנסת שאינם ציונים דתיים אבל אפילו הציונים דתיים תפילת ערבית רגילה כזאת אולי יוסיפו בשוף איזה שירה מעלות עומדות היו רגלינו ובזה ייגמר הסיפור ואולי בבוקר יגידו ככה יעשו איזה אלל זריז ככה לפני שיוצאים לעבודה יום רגיל מלחמת ששת הימים ניסי ניסים פלי פלאות מה שהחדוש ברוך הוא עשה איתנו פה ואנחנו ככה עוברים לסדר היום אז אנחנו פה בהשדות וכידוע לא במקרה ולא בטעות וחלק מהעניין זה לחבר את הציבור לכל מיני ערכים של התורה הגואלת של התורה הציונית ואחד מהדברים זה יום ירושלים ככה גם יום העצמאות שמי שהיה פה ראה את הציבור הגדול שמגיע לפה וצריך להבין שבחורי הישיבה הם הלב הם הנשמה של לזה הציבור מגיע זאת אומרת הוא מגיע לישיבה בתוך הישיבה יש לו גם מתנפחים לילדים שלו כי יש ילדים קטנים ויש לו ריקודים ויש לו לא יודע אוכל אבל אנחנו מזמינים אותם להיות חלק מאיתנו ולכן ברור שאנחנו נמצאים פה אנחנו נמצאים פה בתפילה חגיגית עוצמתית משמעותית אחר כך בריקודים משמעותיים ורציניים אחר כך אנחנו נכנסים לסעודת מצווה ושם אנחנו ממשיכים ללמוד ולדבר על ירושלים ואנחנו מזמינים מהציבור מי שרוצה להצטרף אלינו אז להרגיש את האחריות להרגיש את הדבר הזה אני לא, לפעמים ככה אני שומע אני יכול להבין את זה אבל צריך להתגבר על זה לא יודע כאילו איבדנו את עצמנו כאילו פתאום הישיבה היא לא שלנו פתאום הגיעו לפה עוד 200 אנשים רגע מה אולי אני אסע בכלל אולי אני אסע זה כבר לא שלי לא זה שלך זה שלנו זה התפקיד שלנו זה האחריות שלנו הם באים אלינו הם באים כי זה ישיבה הם באים כי הם רוצים לראות אתכם רוצים לשמוח איתכם רוצים לרקוד איתכם להרגיש את האווירה הזו להרגיש את האווירה המרוממת של יום ירושלים ולא להעביר עוד איזה ערב ככה כמו ערב של יום חול רגיל אלא ערב אחר זה רק דוגמה קטנה לאותה אחריות שאנחנו מדברים עליה לגדול בראש הזה לגדול בראש הגדול הזה בהרגשת האחריות הזאת העוצמתית והגדלה הזאת בעזת השם שנזכה לטובה ולברכה
