אחר הצהריים טובים לכולם. בציבוריות הישראלית ויותר מכך ברחוב הישראלי, חגיגות יום ירושלים זקוקות להנשמה, להחייאה מחדש. אולי גם קצת אצלנו לרבים נדמה שיום העצמאות זה היום ויום ירושלים הוא תוספת חשובה לתהליך שיבת ציון. לכן אנחנו נבקש בשיחה הזו, בעזרת השם, לחמם קצת את המנועים של הנפש והנשמה לקראת הרוממות הנשגבת של יום ירושלים, חג שחרורה ואיחודה של בירתנו הנצחית ההיסטורית. חשוב מאוד להתבונן בצורה אמיתית ועמוקה על הקשר בין יום העצמאות ליום ירושלים. בחרתי דווקא דברים שכתב הרמק הקדוש, מגדולי מקובלי צפת לפני כ-450 שנה, רבי משה קורדוברו. אז הוא מביא שם את סוד לידת התינוק. אנשים חושבים שכשתינוק נולד, אז מה בעצם קודם למה? לכאורה כלפי חוץ נרה שהגוף קודם. קודם כל מופיע הגוף של התינוק ואז התינוק נהיה ילד, רואים בו איזה ניצוצות של רוח, ואז הוא מגיע בר מצווה ואז הוא גדל עוד ואז הנשמה מופיעה בקרבו. זה נראה כאילו שבסדר לידת האדם הגוף קודם. אומר הרמק שהאמת העמוקה היא בדיוק הפוכה. הנשמה היא קודמת ללידת הגוף. היא ראשית התהליך. מתעורר רצון אלוקי להוריד נשמה חדשה לעולם, להוריד נשמה למילוי שליחות וייעוד שאף נשמה אחרת לא יכולה. ומאחר והגיע הזמן של הנשמה לרדת לעולם, טוב, נשמה לא יכולה להסתובב פה על שתי רגליים שהיא כבולה רוחנית. לכן ה' מתקן לה לבושים, הוא מלביש אותה בנפש, מלביש אותה ברוח, מלביש אותה בגוף כדי שתוכל להופיע את עצמה.
הקשר בין יום העצמאות ליום ירושלים זאת האמת. אותו דבר בדיוק יש להסתכל על היחס בין יום העצמאות לבין יום ירושלים. בחיצוניות נראה כאילו שעם ישראל נולד ביום העצמאות ויום ירושלים הוא תוספת על הלידה הזו. אבל האמת היא הפוכה. כמו שהרב קוק כותב באורות התחייה, שהופעת הגאולה הבאה לפנינו היא בתוכיותה של כנסת ישראל, היא מתרחשת במעמקים. זאת אומרת שהכוח האמיתי שדחף את שיבת ציון ואת החלוצים ואת הכיסופים בני אלפי השנים לשוב לציון היה הכוח הרוחני של ירושלים. ירושלים היא הכוח הדוחף את תהליכי השיבה והחלוציות של ציון ואת תהליכי העצמאות ויום העצמאות. והמסר הזה הוא מסר מאוד חשוב. כמו שנדבר עוד מעט, שבעצם הלב של ימי התקומה הוא יום ירושלים. לא רק שהוא התכלית של התקומה, אלא באמת הוא הכוח הדוחף את עם ישראל לרצות בכלל לחזור לציון, ליישב אותה, לבנות אותה, להילחם למענה. יום ירושלים הוא הלב של ימי התחייה, הוא לא תוספת על גביהם. איפה אפשר להרגיש את היסוד הזה, את העיקרון הרוחני הזה? איפה אפשר לראות אותו? אז חשבתי איפה אפשר לראות אותו. אפשר לראות אותו בכל מינ מקומות. אפשר לראות אותו בדיבור הטבעי של המון יהודים לאורך כל שנות הגלות שתמיד התחילו וסיימו ואמרו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". זאת אומרת, הלב והשאיפה ומקור הכוח והתכלית של כל השיבה שחלמו עליה כל הדורות הייתה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". זה ברמה הכי פשוטה.
המאבק על ירושלים כשאנחנו מסתכלים על המאבק של האסלאם על ירושלים, אפשר לראות את זה מאוד נוקב. שמעתי פעם רעיון ברדיו שהמראיין התפלא איך יכול להיות שתיקח אפילו ערבי חילוני שלא מקפיד על שום דבר של האסלאם, שותה יין ומתגלח ולא יודע מה, לא שם ברמדאן, איך יכול להיות שהערבי חילוני מצוי מן השוק מוכן למסור את הנפש למות למען אל-אקצא, למען ירושלים, למען הר הבית? ואילו יהודים רבים חושבים שהר הבית זה המקור לבעיות שלנו עם העולם, ומי שעולה לשם הוא בעייתי ובגללו יש בעיות ואין שלום ולא יודע כל מיני סיפורים. איך יכל להיות שהערבי חילוני מבין את מה שאפילו לפעמים המנהיגים שלנו לא מבינים, שבעצם לב ושורש המאבק זה לא יהודה ושומרון וזה לא המעטפת וזה לא סיפורים. האסלאם מבין טוב מאוד שהלב זה ירושלים. לכן לפני שעם ישראל עלה ולפני שעם ישראל ביסס את ההתיישבות בארץ באזור 1920, כשהמצב פה היה די על הפנים מבחינה התיישבותית, המופתי של ירושלים הוציא בלי להתבלבל מסמך רשמי שירושלים באמת הייתה המקום, הר הבית ובית המקדש של היהודים ימי מלכות שלמה. וזה מסמך שממש עד היום האסלאם לא יודע איך לאכול אותו שהם הודו בדבר הזה. אבל הר הבית היה כולו כמשונים לפני שעם ישראל עלה. אפשר לראות את הצילומים לפני 100 שנה ויותר, רואים עשבים בגובה מטר וחצי כל הרצפה של הר הבית. מה זה מלמד? אדם שהוא לא צריך להיות חכם גדול שלא דרכו שם. מתי התחילו להילחם עליה? כאשר הבינו שהסיפור הציוני הוא אמיתי ואכן זה הולך להתרחש. אפשר לראות את זה גם בתולדות האסלאם, סיפורי מוחמד, אבל לא ניכנס עד כדי כך. שם הכי פשוט, יש צעיף שמוכרים אותו ברוב היהודי המתחדש, כלומר המוסלמי, צעיף בעשרה שקלים. קצה אחד של הצעיף יש ציור של מסגד אל-אקצא, קצה שני של הצעיף יש ציור של כל ארץ ישראל, כדי ללמד שהמושל בהר נמשול בארץ כולה. זאת התבונה האינסטינקטיבית של אחרון הישמעאלים, הבנה באמת שיש להעריך אותה. הכנעות המטורפת על כל תזוזת פה של יהודי בהר הבית, כמו שאתם מכירים, אז זה הדבר אחד. רואים שהם בעצמם מרגישים שירושלים זה הלב של כל הסיפור.
השיר ירושלים של זהב אחת הדוגמאות היותר אהובות עליי זה כמובן השיר "ירושלים של זהב". חלק מכירים, חלק לא. טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, מבקש מנעמי שמר לכתוב שיר בכבודה של ירושלים החצויה באותם ימים. הר הבית לא בידינו באותם ימים, לא בתל מימבר, הזיתים והכותל והעיר העתיקה והעיר חצויה, הוא בליבה חומה. מבקש ממנו לכתוב שיר לכבוד פסטיבל הזמר והפזמון בשנת תשכ"ז, יום העצמאות, ה' באייר 1967. ובאמת נעמי שמר כותבת את השיר המופלא שככה תמיד מתרגשים ממנו, אבל גם שיר עצוב. העיר שבויה בחלומה, העיר אשר בדד יושבת, הוא בליבה חומה. יבשו בורות המים כי קרשו קרקע ואין פוקדת הר הבית בעיר העתיקה. ובמערות אשר בסלע מייללות רוחות ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו. ובמקביל ממש באותם ימים, הזעקה הידועה של הרב צבי יהודה בישיבת מרכז הרב, שצעק את הצעקה הידועה: "איפה ירושלים שלנו? איפה חברון שלנו? שכחנו אותם". ובאמת שלושה שבועות לאחר שני האירועים הללו פורצת מלחמת ששת הימים, והצנחנים בבכי והתרגשות מוצאים את עצמם שרים את השיר "ירושלים של זהב", כשהידיים הרועדות שלהם מונחות על אבני הכותל. ואז הוסיפה נעמי שמר את הבית האחרון של היר שמשלים ומחזיר אותנו אל הישועה: "חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר. שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה. ובמערות אשר בסלע אלפי שמשות זורחות. נשוב נרד אל ים המלח בדרך יריחו". השיר שהפך למעין המנון לאומי, היה אפילו דיון על זה בכנסת אולי להחליף את ההמנון. כלומר, הייתה ממש תחושה טבעית מתפרצת מליבה של האומה שהגיע הזמן לחזור אל הלב, כי באמת ירושלים היא הכוח הדוחף את כל מהלכי התחייה, כמו שאמרנו, את כל מהלכי התחייה של ישיבת ציון. מתוכו צעקה אמונית וכל הדבר הוא אומר זה היה במישור הלאומי. הרגע הזה לפני המוות עורר איזה קול רדום ופתאום התחלנו למצוא חזרה של יהודי מהחילוניות לעבר היהדות, לעבר התשובה. מהמאה התשע עשרה עד מלחמת ששת הימים מצאנו כמעט רק תנועה מהעולם הדתי לעולם החילוני. ולכן, מלחמת ששת הימים התחילה תהליך הפוך שפתאום אתה רואה יהודים חוזרים מהעולם הישראלי לעבר העולם המסורתי האמוני. כלומר, משהו קרה שם, משהו טלטל והכל שייך אל חזרת הלב מפעולתו שהוא תכלית הגאולה. כמו שאמרנו, זה הכוח הדוחה הנשמה או במקרה הזה שדוחפת את התינוק היא ירושלים שדוחפת את עם ישראל לרצות להיגאל ולבנות את עצמו בארצו.
השפעת מלחמת יום כיפור באה מלחמת יום כיפור לא הרבה אחרי ושברה גם את התפיסה האחרונה של המקלט הבטוח שעוד מתם היה לייחס בה מתוך תחושת הכוחי ועוצם ידי של מלחמת ששת הימים. מלחמת יום כיפור הוכיחה לחברה הישראלית שבעצם מקלט בטוח כאן לא יהיה, זה לא יהיה בקלות, אולי זה לא יהיה בכלל. ומעטה ועלה נפתחה דרך לבירור הרבה יותר עמוק שאם לא בנו לכאן בשביל להקים מקלט בטוח לעם היהודי או לפתור את בעיית האנטישמיות, כי לא זו ולא זו נפטרה, אז כנראה צריכה להיות סיבה הרבה יותר עמוקה לשיבה הישראלית שקשורה לתנ"ך, קשורה לדברים הרבה יותר עמוקים.
תפקיד הערבים בתהליך הגאולה הערבים במובן הזה הם שחקן מכריע במגרש משום שהם הזרז האלוקי הגאוני ביותר לדבר אלינו את שפת האמונה של אלה ועכבר ושל ירושלים ושל כל מה שלפעמים אנחנו שוכחים. הערבים כנראה נרחרו לידי ההשגחה כדי להזכיר לנו כל פעם שיש סבב בעזה. אני אומר עכשיו מכיוון אחר לגמרי, תיד תשמע רעיונות של מחבלי חמאס וג'יהאד בכלי תקשורת זרים. זה רץ, בוואטסאפים גם הפעם זה רץ. שאלו אותם, כאילו מה נסגר איתכם, לא לימדו אתכם לראות אתם זורקים אבנים כבר לא יודע מה, מי ישמע אלו אתם כבר זורקים אבנים כאילו מה, למה אתם לא קולעים? יריתם איזה 1400, 1500 טילים פה מרכזי אוכלוסייה, לא כזה קשה מה קרה, שליש נפל בכלל בעזה ומה עם השאר אחד פה, אחד שם מה קורה? אז ידוע, זה כמה פעמים ראיתי כתבות על זה שהמחבלים אומרים מה אנחנו יורים, אבל האלוקים, הוא מזיז לנו את הטילים. ככה הם אומרים, הוא מזיז, אתה עורר לפה, זה הולך לפה, הם לא יודעים להסביר את זה. אז מה יהיה? אז הם אומרים אנחנו מחכים שאלוקי היהודי נכעס עלינו. תראו איזה תבונה מוסלמית מטורפת, אנחנו מחכים שאלוקי ישראל נכעס עלינו. הם יודעים את האמת, הם יודעים זה השורש של הכל, הם מחכים לזה. זה לא יקרה אבל זה רק מחזיר אותנו.
התגובה למלחמת ששת ימים ניגשו לרב צבי יהודה אחרי מלחמת ששת הימים וסיפרו לו בכעס גדול שמשה דיין הוראה להוריד את הדגל מעל הר הבית ולמסור את המפתחות לוואקס לישמאלים. אמרו לא יכול להיות עד שאיר הבית, כל הדובר צרכו כל דמייכנו זועקים מן האדמה. הרב צבי יהודה לא התרגש אמרנו זה שכל של בעלי בתים. זאת אומרת, סך הכל ההנהגה היא בבואה למצב של העם ובאמת באותם ימים עם ישראל עוד לא היה באמת בירושלים במשמעות הנשמתית של המושג. ידוע גם לא היו תוכניות מראש לכבוש את ירושלים. ההשגחה העליונה כפתה עלינו את כיבוש ירושלים על ידי שנתנה בליבו של מלך ירדן להצטרף למלחמה ולמלא זה לא היינו יושבים היום בהמון המון מקומות שאנחנו נהנים מהם בהרחבי ארצנו.
הלכות בית המקדש חנן פורץ שהיה צנחן גאה חזר מורעל מהמערכה על הרב צבי יהודה ואמר לו נו כבוד הרב ידו ידינו מה לומדים עכשיו בבית המדרש? הלכות בית הבחירה, הלכות בית המקדש. אבל סיוטה בוא נרגע לאט לאט, עדיין אנחנו בשלב של הלכות מלאכים ומלחמותיהם. את התהליך אמנם התחיל הנשמה נזרקה בתינוק שהיא הגורם הדוחף מלכתחילה את כל התהליך כמו שאמרנו, אבל כדי שהנשמה תפעם במתבגר הזה שנקראת האומה הישראלית למאז ועד עתה יש צורך בהנשמה, יש צורך בפעולה, יש צורך בהתארות הדלתתא כמו שהאגרה אמר. וכשם שמסירות נפש בשלבים הראשונים יצרה מציאות של הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אז גם מסירות נפש בשלב השני של ההתבגרות הרוחנית של העם ישראל מסירות נפש שם תמשיך ותייצר עוד גלים גלים בעזרת השם של התעוררות אל השלבים הנשגבים הבאים שממתינים לנו ממש בפתח.
יום ירושלים ומשמעותו אבל בשביל זה יש צורך אז לצאת מן ההדישות גם אנחנו כאנשי בית המדרש להבין בכלל מה המשמעות של היום הענק הזה יום ירושלים. לא רק בגלל הניסים והנפלאות אלא בגלל שסוף סף בורא עולם גילה לנו במציאות חיינו את המקור את הסיבה הדוחפת את כל תהליכי ישיבת ציון. התכלית של הכל והמיצוי של הכל ונקודת ההתחלה והסיום של הכל זה יום ירושלים. מבלי להעמיד בערכו של יום העצמאות אז התינוק נולד אבל התינוק הזה נולד לשם משהו. ביום הזה אנחנו בוחרים להיות שותפים עם ההשגחה האלוקית בהמשכת המסע שהחברה ישראל צועדת ומאחורי ירושלים ועד עתה אל השלבים המתגברים והולכים של הישועה הרוחנית בעזרת השם שכל אחד יזכה להרגיש שליח של האמת הגדולה הזאת יקובל אורות וכוחות בליבו לפעול מכוח תחושת השליחות הזאת את מה שהוא יכול על פי כישרונו בכל מקום שאליו הוא מגיע להרגיש ניחים של האמת הגדולה הזאת שנזכה בעזרת השם להשלמת הישועה והנחמה.
