אחר הצהריים טובים. אנחנו רגילים בתקופה האחרונה כשמישהו שואל אותנו מה נשמע, אז אנחנו עונים: מצפים לישועה שתהיה ברחמים. כי הישועה תהיה בכל מקרה, אבל השאלה הגדולה היא האם הישועה תהיה חלילה בדרך קשה או בדרך רחמים. כשמנסים לחשוב איך באמת אפשר לגרום לזה שזה יקרה ברחמים, אז יש לנו כלל שמופיע בכל חז"ל ומופיע אחר כך בספרים: שהקדוש ברוך הוא דרכו למדוד במידה כנגד מידה. במידה שאדם מודד, כך מודדים לו. זה דבר בסיסי וידוע בהנהגות ובמידות של הקדוש ברוך הוא. לכן, אנחנו מנסים לחשוב איפה המקומות בחיים שלנו שגם אנחנו בעצם מתמודדים עם השאלה הזאת – איך להתנהג עם אנשים שבסביבתנו. כאשר נקרא לזה ככה, אולי קצת בסגנון העממי, אפשר לקרוא לזה שהם לא כל כך באים לנו בטוב. זאת אומרת, אנחנו רגילים מאוד נוח לאדם כשהוא נמצא בסביבה שהיא דומה לו, סביבה מוכרת לו ומתנהגת ומתנהלת כמו שהוא אוהב, כמו שהוא רגיל וכמו שהוא יודע. אבל יש הרבה פעמים בחיים מצבים שאנחנו פתאום צריכים להתמודד מול משהו ששונה מאיתנו, ולפעמים אנחנו במצב הזה לא מצליחים להתעלות על עצמנו ובאמת להיות מסוגלים להכיל ולהתייחס בצורה המתאימה למציאות הזאת.
רגישות לגר אנחנו רואים בתורה בהרבה מאוד מקומות שהתורה מאוד מקפידה על הרגישות לאנשים שבאופן בסיסי נקודת המוצא שלהם היא חלשה יותר ביחס לסביבה שמולם. הדוגמה הכי בולטת היא הדוגמה של הגרים. התורה אומרת: "וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". שלושים ושש פעמים התורה חוזרת על העניין הזה של החובה לאהוב את הגר, לקרב אותו ולא לפגוע בו ולא ללחוץ אותו וכל מה שקשור לדבר הזה. יש הסבר מאוד מעניין של הכלי יקר. הכלי יקר מסביר את הפסוק שיוסף כשהוא נהיה מלך במצרים והעם ישראל ירד והגיע למצרים, אז יש פסוק שם שאומר: "ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו". מסביר למה הוא עשה את זה. הוא קח אנשים מצרים, לקח אחד מקריית שמונה שם אותו בתל אביב, לקח אחד ממצפה רמון שם אותו בקריית שמונה, לקח את כל האנשים והעביר אותם מצד לצד, ממקום למקום, מרבב את כל העם. אומר הכלי יקר: "כי כל מי שלא היה גר מימיו אינו מרגיש בצערו של הגר ואינו חס על נפש הגר, אבל מי שהיה בעצמו גר יודע בצערו של הגר". על כן העביר יוסף את העם לערים כדי שכולם יהיו גרים בארץ לא להם כדי שירגישו בצערו של הגר ולא יחרפו אותם לומר גרים אתם גולים אתם.
רגישות לחלשים מכאן ואילך אפשר לעבור את כל התורה. כל אלמנה ויתום לא תענו, כי אם ענה תענה אותו והיה אם יצעק אליי שמוע אשמע צעקתו. זה האדם המוחלש, זה האדם שאין לו את הגיבוי של אבא, אישה לבד אין לה את הגיבוי של בעל וכן הלאה. העני והאביון שכולם הרבה פעמים התורה חוזרת עליהם מפרשת השמיטה ולעלוות להם ולא במסרות וכו', ולא לפגוע בהם כי הם מוחלשים. נקודת מוצא שלהם יש כאלה מוחלשים כלכלית, יש כאלה מוחלשים בדברים חברתיים מפגמים כביכול כאלה ואחרים וישר נקודת המוצא שלהם זה שהם חסרי ביטחון. הם מרגישים פחות נעים, הם מרגישים פחות נוח כי הם לא הרגילים של החברה. הכי נוח והכי נעים והכי טוב זה להיות מהאנשים הרגילים בחברה שיש להם את החוזק שלהם ויש להם את הביטחון שלהם ואת היציבות שלהם. אבל התורה, תורתנו הקדושה, כל כך חסה וכל כך רגישה שתמיד הקדוש ברוך הוא אומר אני איתם. אני נמצא עם האנשים האלה. הקדוש ברוך הוא נמצא איתם בצורה ישירה: "ואת דכא ושפל רוח אשכון". שם אני נמצא עם האנשים האלה. האורח שמגיע לאיזשהו מקום, איזו הרגשה זה להיות זר, להגיע ברגעים הראשונים להיות זר באיזשהו מקום שאליו אתה מגיע. מי שמכיר את ההרגשה הזאת יודע שזה אחת הרגשות הקשות ביותר. הרגעים האלה עד שמישהו פתאום מכניס אותך, מישהו פתאום מתייחס אליך.
הכנסת אורחים תמיד מספר בהקשר הזה חוויה שאני לא יכול לשכוח אותה, למרות שכמעט ארבעים שנה עברו. מילואים הראשונים שעשיתי יצאתי מפלוגת הסדר, שם הכל כזה בביטחון, מכיר את כולם, כולם חברים, כולם באותו ראש, כולם באותו זה. התפזרנו לארבע קצוות תבל בפלוגות שריון שונות ומשונות. והגעתי למילואים הראשונים, זוכר בדיוק את הבסיס הזה וזה טל קציר שם על יד הכנרת. שם היה את ההתאספות הראשונית וכל החברה מי שמכיר את זה מילואים, אולי יש פה אלה שכבר התחילו כבר קצת לעשות מילואים, צ'פחות ואיזה כאב, אנשים פוגשים אחד את השני מה נשמע וכולם לא נגיד שמחים לעשות מילואים אבל שמחים לפגוש אחד את השני. ואני יושב מתחת לאיזה עץ, מסתכל ימינה ושמאלה ואומר וואלה מה אני עושה עכשיו? איך אני מתחיל להסתדר פה? לא מבין איפה פה ההפסנאות ואיפה פה מקבלים זה ואיפה מי נגד מי פה, מי המפקד, לאיפה הולכים, מה עושים. לא ידעתי את נפשי ממש, לא יודע מה אני עושה כזה וכולם כאלה בעניינים, כולם מכירים, הולכים אתה רואה אותם כבר חוזרים עם ציוד, זה בא עם נשק, זה בא עם מסגשנה, זה בא לא יודע איפה הולכים. ואז ניגש אליי היהודי הראשון הצדיק, לא שאחרים חלילה לא, אבל לא, פשוט אנשים לא שמים לב, לא אנשים מאוד נמצאים בתוך עצמם. יש איזו תכונה שצריך להתאמץ מאוד כדי לצאת ממנה, שהאדם רגיל יהיה בתוך עצמו ואדם הוא נמצא בתוך עצמו, הוא הגיע לשם, הוא דואג לעצמו, לזה, לציוד וכל מיני דברים. פה מגיע אחד, הוא אומר לי שלום אני קורים לי, לא זוכר כבר את השם, מי אתה? אני פה חייל חדש בפלוגה. אה, אם אתה רוצה אולי אני אעזור לך, אני אראה לך פה מי הממפאי, איפה השקיעה. כן, האמת כן, זה מאוד יעזור לי. שום דבר, הלך איתי באמת חמש דקות, אמר לי בוא תראה זה הממפאי, תגיד לו שלום, פה זה אני שקיעה, אומר לו לזה אבסנאי תביא לו ציוד, הוא חייל חדש, תביא את זה. זהו והלך. ומאותו רגע הרגשתי אחרת לגמרי. תוך שנייה, תוך חמש דקות הרגשתי מי אדם זר, לא שייך, לא מחובר, לא נעים לו, לא מבין מה קורה, לאדם שכבר הוא חלק מהסיפור. וככה זה קורה בהמון המון מצבים שאנחנו נמצאים בהם בחיים שלנו. המסביר לו אתה אומר לו: תשמע, אתה ילך פה ימינה, אחר כך שמאלה, עוד פעם שמאלה ושם תמצא. זה לא כזה מסובך, ומקסימום נתקעים אז שואלים עוד מישהו בדרך. הוא אמר להם דבר מדהים שהם לא שמו לב אליו. הם אומרים: לא שמתם לב, אבל האדם הזה ששאל אותי את הכתובת הוא קצת מגמגם. ואז הוא אומר: אמרתי לעצמי, אמר רבי חיים מוולוז'ין, אמרתי לעצמי עכשיו כמה אנשים בדרך הוא יצטרך לעצור ולשאול אותם את הכתובת הזאת שהוא מחפש. זה כנראה לפחות עוד שני אנשים כי הגיע לאיזה צומת ולא בדיוק ידע. הוא אומר: אמרתי עדיף לי ללכת איתו עכשיו עד הבית ולא לגרום לו את הקושי הזה. מי שיודע מה זה נגיד אדם מגמגם, כמה עוצמות וכמה כוחות הוא צריך להשקיע באי נעימות הזאת כביכול כלפי איך שאנשים רואים אותו. והוא ראה את זה והתלמידים לא ראו את זה. התלמידים אמרו: וואה, לא שמנו לב. הוא אומר: כן, אבל שמתי לב ולכן הלכתי איתו. זאת אומרת, יש מלא מצבים בחיים שפשוט אם אתה שקוע בעצמך אתה לא תראה את זה. אתה פשוט ממשיך כי אתה פשוט חי בעיקר רק את עצמך ואולי ממש את המעגל הקרוב אליך. אבל אם אתה מתחיל להתרחב ומתחיל להיות רגיש ולהרגיש, לראות, להסתכל מסביב ולהבין, להיכנס לראש של אותו גר, כן, של אותו אחד שהגיע עכשיו לבד לארץ. הוא פה עכשיו לבד לארץ. לא חייב להיות גר, יכול להיות שהוא עולה חדש, יכול להיות שהמשפחה עולה חדשה. זה אותו דבר, זה קשה. תנסה להיכנס לראש שלו, תנסה להבין מה הוא מרגיש. הוא חדש ביישוב שלך, חדש בישיבה, הוא ריח במקום, לא משנה איפה שאתה לא נמצא. איך הוא מרגיש עכשיו? ברגע שאתה תיכנס לראש שלו ותבין איך הוא מרגיש, אתה מיד תרצה להקל עליו את התחושה הזאת שבה הוא נמצא.
מידת הרחמים כל מה שאנחנו לא עושים את זה רק בגלל שאנחנו לא חושבם על איך מרגיש אותו אחד שאנחנו לא רואים אותו. לא רואים לעומק, רואים אותו חיצונית אבל לא רואים אותו פנימה, לא מבינים בעצם את מה שעובר עליו ואת כל מי שהוא ואת כל מה שהוא. ולכן אם נסגור במה שפתחנו: במידה שהאדם מודד כך מודדים לו. ואם אנחנו מבקשים מהקב"ה, ואני מקווה שאנחנו מבקשים שהגאולה תהיה ברחמים, אנחנו מבקשים שהקב"ה יירחם עלינו. זה בתנאי שגם אנחנו מרחמים על אחרים. אם אנחנו תמיד קשוחים לאחרים, תמיד כזה מבוצרים בזה שלנו ולא כל כך אכפת לנו ולא כל כך רגישים, אז למה שאנחנו נבקש מהקב"ה שהוא יפעל עלינו ברחמים? גם אנחנו לא כאלה מרחמים, גם אנחנו לא באמת כאלה רגישים. למה שהוא יהיה רגיש עלינו? אבל אם אנחנו כולנו, כל אחד עם עצמו ובכלל החברה תהיה מאוד רגישה לכל מיני סוגי קשיים כאלה ואחרם, כמו שאמרנו כל פעם זה בתחום אחר. יש את מישהו היציב והבטוח בעצמו ואת מישהו שהוא קצת פחות, שהוא טיפה יותר קשה לו בתחום כזה או אחר. ודווקא אז אנחנו נקרב אותו, נתייחס אליו, ניתן לו את כל ההרגשה הטובה והרגישות הזאת מבחינת מידת הרחמים. לא מבחינת שזה מישהו מסכן שצריך לרחם עליו אלא פשוט צריך לקרב, צריך לתת הרגשה טובה. זה הכל, זה הרגישות הזאת. אז בעזרת השם שהתקיים בנו בקרוב ממש, במידה שאנחנו נמדוד ככה הקב"ה ימדוד אותנו ואיתנו ויביא את הישועה ברחמים גדולים בקרוב ממש בעזרת השם.