צהריים טובים לכולם. רבי שמעון בר יוחאי ובנו יוצאים מהמערה לאחר שנות התבודדות והתעלות. נשמתם וגופם בוערים באש תורת הסוד והאלוקות, והם לא מצליחים לקבל את המציאות של עובדי ה' תמימים וישרים שמתפרנסים מיגיע כפם. יחד עם זאת, לימוד התורה שלהם מסתכם בקביעת עיתים, וההקפדה הפנימית הזאת צורפת. לכן יוצאת בת קול בגערה חמורה ביותר: "וכי להחריב עולמי יצאתם? חיזרו אל המערה!" כעבור שנה נוספת של התעלות, רבי שמעון מצליח להגיע למדרגה של הקודש שמתגלה בתוך החול, להצליח לראות את המדרגה העליונה של יהודים פשוטים ותמימים עובדי ה'. מצד אחד הם מחוזים בעולם הטבע, במלאכת העולם, ויחד עם זאת מחוברים באמונה פשוטה ובאהבת ה'.
הסיפור והמשמעות שלו הסיפור הזה הוא בלי ספק אחד הסיפורים המכוננים בתולדות היהדות, משום שהוא נושא בתוכו כמה רעיונות מאוד נשגבים בתפיסת העולם היהודי. בדרך כלל לוקחים את זה למקום של התאחדות הקודש והחול, תורה ועבודה, אבל אני רוצה לקחת את הסיפור דווקא למקום אחר שבדרך כלל לא לוקחים אותו לשם, אבל זה גם מאוד חשוב. כיוון העבודה המוסרית והרוחנית היומיומית של עובד ה', בפרט של לומדי תורה. בעזרת ה', הסיפור חושף בפנינו איזשהו מימד פסיכו-רוחני או דפוס מחשבה והתנהגות אנושי. כשבן אדם עובר תהליך משמעותי של התקדמות בכל תחום שהוא, אוטומטית מתעוררת סכנה או נטייה שהוא יאבד את הקשר למדרגות הטבעיות הקודמות שהן הבסיס להתקדמותו. ככל שהוא ירחק מן הטבע, כי הרי עכשיו הוא מתקדם, הוא עלול להיפגע מבחינה מוסרית או מבחינה רוחנית או מבחינת הקשר שלו עם הציבור הישראלי. אני מדבר על התקדמות בכל תחום, מהתקמות שקשורה למעמד חברתי שהולך ועולה ברבות הימים והתפקידים הציבוריים, או מעמד כלכלי גובר והולך של איל הון ואנשי עושר וכבוד. על התקדמות רוחנית משמעותית, על רכישת השכלה משמעותית. כל התקדמות משמעותית שמוציאה את האדם מהמדרגה הקודמת ומשווה לו עמדה אנושית נעלה יותר. הסיפור הזה מקיף מישורי חיים שונים שאני מבקש להדגים אותם בכמה דוגמאות שאת רובם חוויתי על עצמי, ודווקא בגלל זה הרגשתי שזה קריטי למסור את זה אליכם.
התקדמות בגיל ובחיים נפתח במישור של הגיל. התקדמות הגיל שלנו במהלך החיים – ילדות, בחרות, בגרות. מציאות החיים שלנו מראה, אם תסתכלו סביב, שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו נהיים יותר ויותר מה שנקרא מבוגרים. יש לצערנו מחנה משותף להרבה מבוגרים, לא לכולם. אף הכללה היא לא נכונה, אבל העולם המבוגר מתאפיין בדרך כלל ביותר רצינות, כובד ראש, חמור סבר, מתהלך ככה מאוד שקול ואחראי. לא רשה לעצמו לעשות משחקי ילדות. לפעמים זה בא עם ציניות, לפעמים זה בא עם פסימיות שלועגת לאופטימיים. "אה, אתה עוד תתפכח כשתגדל תבין, כשתגדל אתה תבין את העולם שזה לא כמו שאתה חושב". הרב קוק אומר: העולם מחזר אחרי חוכמות, הבנות וידיעות מחודדות, וסוף כל סוף עיקר נקודת החיים סובבת על העתיד, על החינוך של הדור. החינוך וטיפול בילדים בקטנים, ואופק שכלם הלא הוא כל כך קהה עד שכל המון הרחבות של המדעים ושל ההתעמקות שלנו אליהם לא ייגש. יש פער גדול מאוד בין ילדים שהם לא משכילים, הם לא יומנו תפיסה שכלית של מבוגר, אבל המבוגר הוא חי בעולם אחר. כל הראייה שלו של כל דבר היא שונה בתכלית מראייה של ילד. איך מגשרים על הדבר הזה? איפה נמצאת יותר אמת, בעולם הבוגר והמתוחכם או בעולם הילדותי והסכל התמים? הרב קוק אומר: אל תתבלבלו. אולי צריכים לנו לדעת מזה שבאמת לא חוכמה וידיעה רבה היא המאשרת אותנו ועושה אותנו למאושרים, אלא התום של הילדות. זה אושרנו כשאנו מקושרים אל החינוך הילדותי בצורת תרבותנו. הקשר הזה לבדו הוא כבר עושה בנו רושם של התקשרות עם הילדות, עם תמימותה, ואיזה זרם של תמימות עובר גם כן עלינו ומזדלב בקרבנו להפיג על ידו את זועמת ההרמומיות שנמסכה בנו מבגרותנו. אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם ביותו איש, גם בזקנותו. אשרי מי שנעשה כבן שנה בלוח ביותו כבר עמוס במסע של שנים רבות.
החיבור לטבעיות ולפשטות אדם צריך להיות כמה שיותר לעד ילדים כדי שלא יאבד את הטבעיות הזאת, את האופטימיות האמונית, את התקווה שהיום החדש בוודאי יביא בחייכו משהו חדש, גם אם ביום האתמול היה כל כך אחרת. האמון באנשים, האמון בתכונות מדהימות שעולם הילדות מחייב. גם כל המבוגרים שלפעמים ככה מתבלבלים, כמה שיותר תהיו מאחים הקטנים שלכם, התבוננו בהם. הם לא מטרד, זה משהו ששווה ללמוד אותו, להתבונן בו. פעם אחת סידרתי את הארון בגדים, הבת שלי צעירה על ידי ציור, ותוך כדי שהיא מציירת היא אמרה לעצמה ולי: "אבא, למה אתה לא מחייך?" ואני בלב אמרתי כמבוגר: מה אני אמור לענות לה? מה זה קשור? אני מסדר את הארון, אני לא מחייך כל פעם. תשובה של מבוגרים. אבל אמרתי: הרב קוק ביקש ממני להיכנס לעולם של הילדות. ואני אמרתי לה: את צודקת. אם ככה את מרגישה, סימן שאני לא מחייך מספיק בבית. את לא היית אומרת את זה סתם. את צודקת, אני מקבל על עצמי לחייך בבית יותר. בעצם, למה לא? אמרתי לה: יש לך תפקיד נוסף בביתנו, להזכיר לי לחייך. ומה אז? כל דבר שאני עושה, אמרתי: אבא, אתה לא מחייך. אז אני מחייך. יש משהו בתמימות שיש לזה באמת הרבה ככה מופעים. זה נקודה ראשונה. כשאתה מתבגר, זה בא עם סל של תכונות שנובעות כאילו מהשכלה, מהבנה אחרת של העולם וכו', אבל אתה בוחר להיות תמים. ובערך כלל בחברה הבוגרת, תמים הוא שם קוד לטמבל, פרייר. הוא תמים, אפשר לעשות עליו סיבוב. אבל זה לא נכון. יעקב אבינו היה תמים, אבל כידוע הוא לא היה פרייר. יעקב אבינו היה פרייר? לא. הוא ידע להסתדר. אם הוא רמאי, אני אחיו, אני אסתדר איתו. יעקב לא היה פרייר, אבל התורה אומרת שהוא היה תמים. ויש אומרים שיעקב הוא התמים האחרון, לא כאמירה פסימית, אלא כי יעקב בחר בתמימות. הוא בחר את התמימות של נאיבי. הוא בחר להיות תמים עם השם, ולכן הוא גם היה מפתח תמימות. זה בחירה, זה לא משהו ילדותי, זה משהו שאתה בוחר להישאר בו במפגש שלך עם המציאות ועם בני אדם, גם אם כבר השכלת ורכשת המון ניסיון.
החיבור לרשבי ולמסורת אבא שלי נוסע למירון כל שנה מאז שאני ילד. אני זוכר נוסעים למירון מאחרי פסח, לוקחים אוהלים, תנור, מקררים, ספות, מזרונים, מאמיסים על מסעית עד אחרי ל"ג בעומר. ככה שנים, באים אליהם לפעמים כמה אוהלים חוברים, עושים דברים, מערכים אנשים באוהל, משהו מטורף. בגיל 60, 70, 80, איך אתה עושה את זה? איך? הייתי שואל אותו הרבה פעמים: סבא, איך אתה עושה את זה? זה קשה ככה להיות איזה חודש באופן הזה. אז תמיד הוא היה עונה לי את אותה תשובה. הוא היה עונה לי: "אני חושב שחיים ארוכים מבוגרים, מה נעשה?" מה נעשה? מה זה מה נעשה? הייתי קצת לוהג לזה בליבי. מה? הרי יש לך בחירה, אתה פועל מתוך מודעות. מה זה מה נעשה? אין לך ברירה ולכן אתה נוסע? אתה רוצה את זה או לא רוצה את זה? מה זה מחלה? מה זה מה נעשה? איך חשבתי? עד שקצת התבגרתי ולמדתי לראות את זה בעין אחרת. אמרתי: מה נעשה? זה בעצם יש איזה כוח סבולי בנפש שקושר רבים והקדושים של הדורות הקודמים, שקושר אותם לרשבי. זה לא משהו שמתחיל מהשכל, זה מתחיל מהנשמה הישראלית. אם זה היה מתחיל מהשכל, אז הוא לא היה נוסע, כי יש לו ככה הרבה סיבות למה לא. הטבעיות הסבולה שמאירה בליבו של היהודי הפשוט היא סודם של האנשים הפשוטים. היזהר האדם שמתעלה ודווקא הוא צריך להיזהר, התלמיד חכם. כי אם אתה תלך לשוק מחנה יהודה ותגיד למישהו "בוא נסדר לך איזה גברבר", הוא יורק לך על הפרצוף ושובר עליך אבטיח. תגיד לי, יפי, אתה לא תוכל לעמוד אחרי ההצעה הזאת על ידו. אבל אם תבוא לאיזה מישהו משכיל או לאיזה בן תורה ותאמר "זה לא ראוי, זה אסור, זה לא נכון, לא כך בנוי המשפחה", הדברים מגיעים מהשכל. דווקא האדם שקרוב אל הטבע, ההגנה הטבעית המוסרית הפשוטה בועטת בקרבה אוטומטית, אתה לא יכול לעצור אותו. זה מה שהרב קוק אומר: דווקא מי שמתגדל מאבד את המגע עם היסוד הפשוט והטבעי ולכן הוא צריך להיזהר. לכן דווקא תלמיד חכם על יצא מבוסם לשוק. ובמובן הזה, המשכילים אנשי הקודש מושלמים על ידי הטבעיות הפשוטה של האנשים הטבעיים. כמו שאמרתי מקודם, הרב אלישע רצה להיות רק ליד האנשים הפשוטים בכל מקום. ולכן יש הרבה מקומות. כל זה היה תחום נוסף שבו ההתקדמות הרוחנית או החברתית או השכלתית עלולה לבוא על חשבון השמירה של היסוד האנושי הפשוט, או במישור האמוני או במישור המוסרי. כשאדם מתגדל חשוב לראות ולהבין שאנשי התורה, אנשי בית המדרש, ואת האישיות שלהם על ידי האנשים הפשוטים שהטבעיות מאירה בהם, צריך להתמלא באהבה למקום הקדוש של כל אחד, של כל יהודי.
דגש על ההווה אולי עוד דוגמה אחת זה במישור של הזמן. רבי נחמן אומר במספר שתיים עצה מאוד גדולה וקדושה וחשובה: אין לאדם בעולמו כי אם את אותו היום ואותה השעה שהוא עומד בו. כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. שלא ישים לנגד עיניו כי אם את אותו היום ואותה השעה. כי כשרוצים להיכנס בעבודת ה' נדמה לאדם שהוא מסע כבד, אי אפשר לו לשות מסע כבד כזה. אבל כשיחשוב שאין לו אלא רק אותו היום, זו עצה כללית מדהימה. יש לנו כל כך הרבה תוכניות רוחניות, או בחיים עצמם לימודיות לפעמים, ורוב התוכניות אתה מאבד את היכולת לחיות את הרגע הזה ולהיות שלב, להיות שמח בו, לקבל אותו באהבה גמורה ובמתינות וביישוב הדעת. ובאמת, העבודה שנוטלת עליך היא רק ליום הזה, כי אין לך מושג מה יהיה מחר. ולא רק בגלל זה, את הכוחות של יום המחר אין לך עכשיו. אז למה אתה מטריח את עצמך לחשוש מהעתיד? הרי הכוחות שאמורים להיות לך בעתיד הם יגיעו כשהעתיד יגיע. כי מי שברא יום ברא פרנסתו. לכן אומר רבי נחמן, להתמקד בהווה. אז אנשי השכל והמציבי המטרות למיניהם בכודש ובכל, הם כל הזמן נמצאים בעתיד. חושבים, אומר רבי נחמן, בוא, בוא תחזור אל הפשטות, חיה את הרגע כאילו אין עתיד, כאילו אין מחר, ואז הרגע יהיה שלם, יהיה עם כל הכוחות, המחשבה, הלב, הרגש. אתה תתחבר למה שאתה עושה ולא תמיד תהיה מתוסכל מזה שיש עוד 100 ספרים ללמוד ועוד 200 מטרות להשיג. ואתה תהיה מסוגל לחיות באהבה ובכיף כמו אדם פשוט.
האיזון בין התקדמות לפשטות כמשל הדייג הידוע שאותו השיר הציע לו: מה אתה פה דג שתיים? בוא תפרוס רשתות, תקנה אוניות, הכל בשביל לסוף לחזור ולדוג. אז האיזון אפשר לרוץ פה על המון דוגמאות. זה נושא שהוא מאוד קרוב לליבי, אבל אמרו לי שיחה כללית לא קרובה. אז אני אומר, יש המון דוגמאות בדבר הזה. כל אחד יכול להתבונן בעצמו באיזה דברים בחיים שלו הוא מתקדם, אבל לפעמים מאבד את המגע ואת הפשטות ואת היסוד של השמחה והחיבור אל הפשטות או לאנשים הפשוטים. באופן שמחייב אותי גם כאשר אני מתקדם, למשל הרועה שגם כשהתקדם מאוד היה לו את הסג של הרועים שהוא כבר היה עשיר גדול, אבל לא נכנס פעם ביום לשים את התרמיל על הגב להיזכר. יש סיפורים הרבה בדבר הזה. גם במישור של אפילו הדבר הזה אפילו חודר לתזונה. אנשים לפעמים לרוב שהתרגלו למזון מלאכותי, מזון מעובד, לא מצליחים להתענג על מזון כפי שהוא בטבע. היום קשה לאנשים להתענג על איזה גמבה טובה, על איזה קולורבי, על איזה גזר. בטח שלא טעים לך, היוות את תחושתם על ידי כל מיני הרכבות. אז אתה לא מסוגל להתענג מהיסוד הטבעי. כלומר, הדבר הזה הוא נכון בכל התחומים מהחומר ועד לעולמות הרוח.
החיבור לטבע ולפשטות עכשיו את כל הדבר הזה לסיום אומרים חז"ל שאתה יכול להרצות בזה מבחינה אמונית, מוסרית, פסיכולוגית. אבל חז"ל שידעו במשפט להגיד הכל במספר אחד, הגמרא בברכות אמר רב הבר שמואל: אחרי כל אכילתך איכל מלח ואחרי כל שתייתך שתי מים ואין אתה מזון. משפט כל כך יפה של חז"ל. מה זה רק עניין בריאותי לפנינו? מה זה ספר רפואי ההגמרא? אז הרב קוק אומר מצד אחד ודאי שאדם צריך להמציא דברים חדשים ולקבוש את העום ולרדות בטבע ולהמציא טכנולוגיה ושיטות חדשות לטיפול ולהתקדם בתורה וברוח ובעומק ובדעת ובמה שאתם לא רוצים. נכון, זה טוב, אני לא אגיד לך לזה. אבל לזכור תמיד להתקרב אל עצם הטבע כפי שהרב כותב כאן ולהרגיל עצמו להיות חי עם הטבע, עם הטבעיות, ולא ישכח את המקור הראשי לכל ההרכבות. הרב כותב בהמשך שהחינוך הזה הוא טוב גם לבריאות הגוף, גם לבריאות הנפש, גם לבריאות הרוח, גם למבנה חברתי נכון. כי צוהריו קוק אף על דברי חז"ל פה. אז זאת ההזמנה שלנו אליכם ואל עצמנו מתוך הסיפור הזה בגמרא שבדרך כלל באמת לוקחים אותו למקומות של קודש וכל דברים שהם חשובים, קריטיים, נכשי עצמם. אבל ניסינו לתרגם את הסיפור למקום של היכולת שלנו מצד אחד לגדול בכל תחומי החיים והדעת וההתעלות האנושית, ויחד עם זאת תמיד לשמר את הזיקה והחיבור אל היסוד הפשוט והטבעי של כל דבר. זה מאבני היסוד של ישיבת נווה דה קלים כידוע. אנחנו מאוד מאמינים בדבר הזה וחולמים לתווך לכם את הערך הנשגב הזה. שנזכה בעזרת ה' לחיות אותו ולקיים אותו בצורה שלמה.
