ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד

שיחה כללית | לשמוח בדרך בלי לחכות לתוצאות | הרב גבריאלי

מהירות:
הורדת השיעור

תקציר השיעור

התמלולים נעשים ע״י בינה מלכותית ויתכנו טעויות בטקסט.

שיחה כללית | לשמוח בדרך בלי לחכות לתוצאות | הרב גבריאלי
הפסוק הראשון מדגיש שעושר מהיר לא מחזיק מעמד ומעודד עבודה עקבית ואיטית. הפסוק השני מציע להתמקד בתהליך וליהנות מהרגע עצמו, ולא רק מהתוצאה. המסר המרכזי הוא לשלב בין עבודה יומיומית לחוויית הרגע להשגת הישגים משמעותיים.

תמלול השיעור

אחר הצהריים טובים. אני רוצה היום, ברשותכם, ללמוד שני פסוקים בספר משלי שבעזרתם אפשר אולי להבין ולקבל איזו דרך בחיים, בכלל ובעבודת השם בלימוד תורה בפרט. אז כתוב כך: פרק י', פסוק י"א: "הון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה". פסוק הבא: "תוחלת ממושכה מחלה לב ועץ חיים תאווה באה". אם מסתכלים על שני הפסוקים האלה בפשט, הם נראים סותרים. למה? כי בוא נלמד אותם רגע בצד הכי פשוט שלהם. הפסוק הראשון אומר "הון מהבל ימעט", כלומר עושר שבא לאדם מהבל, זאת אומרת מהבל בא לו מכלום, בא לו בלי עבודה. דוגמה לדבר: אדם שזוכה בלוטו. ידוע הדבר שרוב האנשים שזוכים בסכומים גדולים של כסף, הכסף לא נשאר להם. זה דבר ידוע. אם הוא נשאר להם, זה בגלל שהם המשיכו לעבוד רגיל, הם המשיכו לחיות רגיל ולא התייחסו לזה שפתאום נפל להם איזשהו משהו. פשוט הם המשיכו לחיות רגיל, אבל כל מי שלא המשיך לחיות רגיל, אז לא נשאר לו כלום מהכסף.

הון מהבל וקובץ על יד נראה שהדבר הזה הוא כמובן נכון. כל ספר משלי, כידוע, מדבר על דברים כביכול של החיים, אבל רומז גם לדברים הרוחניים. אז גם מבחינה רוחנית, משהו שבא מהבל, איזה הון שבא מהבל, זאת אומרת איזו מין התרוממות רוחנית כזאת פתאומית, כזאת וואו, פתאום בא לאדם איזה מין הברקה כזאת שהוא מתלהב ומחליט להיות ככה. זה הון מהבל, זה לא יחזיק. הדבר הזה הוא לא יחזיק. צריך לעשות עבודה קשה. המשך של הפסוק הוא "וקובץ על יד ירבה". מה זה קובץ על יד? לאט לאט, קובץ על יד, אוסף עוד קצת. כך הוניה גם עשיר בממון וגם עשיר ברוח. זה הפשט של הפסוק הראשון. צד שני, לכאורה הפסוק השני אומר "תוחלת ממושכה מחלת לב". זאת אומרת, אם אתה עכשיו הולך לדרך ארוכה, תוחלת ממושכה זה מחלת לב, "ועץ חיים תאווה באה". מתי תצליח? כשהתאווה באה. תאווה זה בדרך כלל דבר שהוא מיידי. זה מה שאני רוצה, אני רוצה עכשיו ואני משיג אותו עכשיו וזה בא מיד. זה עץ חיים תאווה באה, לעומת איזו תוחלת ממושכה, איזו מין דרך ארוכה כזאת שאני עושה מחלת לב. זה לכאורה סותר את הפסוק הראשון. פסוק הראשון דווקא אמר שדברים לא באים מהר, דברים באים ליד. פה אתה אומר עץ חיים תאווה באה. אז מה קורה פה בפסוקים האלה ואיך הם למעשה ממשיכים ומשלימים אחד את השני?

תוחלת ממושכה ועץ חיים אז אם כן, אם נדבר רגע קצת על הפסוק הראשון ונבין אותו טוב, אז ממילא אולי מתוך כך נוכל להבין גם את הפסוק השני וממילא את המשמעויות של הדברים לחיים שלנו. אז באמת הון מהבל ימעט, כמו שאמרנו, אם זה בענייני כספים, אז דבר שאדם לא עמל עליו, לא עבד עליו, אז הוא מתייחס אליו פחות ברצינות. זה לא חלק ממנו ולכן בפועל מה שקורה זה ידוע. אנשים שפתאום נפל עליהם משהו, הם מרגישים שיש להם המון ואז הם מוציאים פה, הם מוציאים שם ופתאום הם נשארים בלי כלום. אדם שעבד על המון שלו וזה לא בא לו מהבל אלא זה בא מעבודה קשה, קובץ על יד, התפרנס, חסך שם בצד ועוד קצת ועוד קצת, אז זה חלק ממנו ובגלל שזה חלק ממנו אז הוא גם שומר על זה ויש בזה ברכה וזה בסופו של דבר הוא נהיה מזה באמת אדם שיש לו. מבחינה רוחנית אותו דבר. יש לפעמים איזה ניסיונות לבנות את עצמנו ככה בפיקים כאלה, במין אירועים אירועים כאלה גדולים ומשמעותיים. זוכר פעם לפני הרבה שנים, בישיבת מעלות, עוד היה איזה בחור שככה ראיתי אותו לפעמים כן, לפעמים לא, בא הולך, לא הבנתי מה קורה איתו. שאלתי אותו, לקחתי אותו גם לשיחה אישית. היה לו, תגיד מה העניינים, איך אתה, כאילו מה קורה? אומר לי תשמע רב, תן לך דוגמה. השבוע איפה הייתי? יום שני נסעתי לקבר הא"י בצפת. אמרתי אני חייב שם איזה טבילה, חייב שם איזה התעוררות. זה ממש משהו שחיזק אותי ונתן לי. חזרתי, הייתי עייף וזה פה ושם, עד שהתרוששתי וזה כבר הגיע יום שלישי. ביום רביעי נסעתי לרבי אלעזר בבאר שבע, רבי אלעזר אבו חצירה. זה מעשה שהיה, לא זה. אמרתי חייב לעבוד הצדיק ולקבל ברכות וזה. נסעתי כמה שעות רכבת, חיכיתי בתור, הגעתי, חזתי, יצאתי, וואי הייתי גמור כל היום. אז יום חמישי עד שהתאפסתי מכל. בקיצור, סתם דוגמה ככה נחמדה, כאילו האדם רוצה ככה להיבנות מאיזה זה ופעם איזה טבילה פה רוצה איזה זה שם. בסוף השוטף אין לו שום דבר והכל כזה זה והוא חושב שהוא ייבנה מכל מיני חוויות כאלה.

חיים ברגע קצת להבדיל, אבל לא לגמרי, יש בישיבות. אנחנו מדברים על זה הרבה פעמים. יש הרבה בישיבות שנבנים מהאווירה. כאילו אדם הולך, אנחנו מתקלים פה מדי פעם, באים אורחים שמיניסטים וזה. הוא אומר תשיבה נחמדה, בסדר, הכל בסדר, חבר טובים וזה, אבל לא כל כך מתאים לי. למה? אין פה אווירה, אין פה, לא יודע, אני מחפש אש. בית מדרש, אני נכנס, אני רוצה לראות אנשים צועקים אש וזה. זה עושה לי זה, איך שאני מרגיש את האווירה הזאת, זה זה ישר, זה מדליק אותי. אני נכנס פנימה וגם כן מתלהב ושמח ולומד והכל. ואז תמיד השיחה היא כמובן נסובה על זה שבסדר, היום יש לך אווירה, מחר גם יש אווירה כי אתה בישיבה, ומחר בחורתיים אתה בבית, ועוד שלושה ימים אתה בצבא, ועוד ארבעה ימים אתה בכלל בחיים. כבר אין ישיבה ואין את כל האש הזה מסביב. ומה קורה אז? מה מדליק אותך אז? תצטרך שידליק אותך משהו מבפנים. תצטרך שיהיה לך דרייב פנימי שלך אמיתי, לא משהו שמגיע מבחוץ. עכשיו אווירה בישיבה זה דבר מצוין, אבל אווירה צריכה להיות אוסף של כל האנשים שכל אחד עושה את המקסימום שלו בצורה אמיתית. ולפעמים יש הבדלים בין אנשים. יש אופי כזה ויש אופי אחר. אחד צועק, אחד שקט, אחד צריך קצב כזה, אחד קצב אחר. אבל בסך הכל יש אווירה טובה כי אנשים כולם עובדים, אנשים כולם מנצלים. אם באמת אנשים לא עובדים ואנשים מזלזלים, אבל פשוט לא רציניים ולא עובדים, אז כל אחד כזה שהוא לא עושה את העבודה הוא פוגע בעצמו קודם כל, והוא גם פוגע בכלל כי הוא גורם לזה שלא כל מי שאמור להיות עושה את המקסימום מצידו. ולכן ממילא זה לא מספיק חזק. אבל החזק הוא לא שיהיה איזה הצגה, זה לא שיהיה איזה וואו. זה למרות שאני עכשיו רגע, זה בדיוק, אני לא יודע, לא מתאים לי עכשיו ליצור. מתאים לי עכשיו קצת שקט, מתאים לי ללמוד פה בתוך החדר. אפילו לפעמים מדי פעם אפילו מתאים לי ללמוד בכיתה. אנחנו לא ממליצים את זה כי אנחנו רוצים את הבית מדרש, אבל לפעמים בצורה אמיתית אדם הוא צריך שקט עכשיו. אז האם הוא צריך להישאר פה עכשיו כי צריך אווירה, או שאם הוא צריך עכשו שקט אז שיאמד בשקט כי זה בסוף האמת שלו וזה מה שטוב לו וזה מה שבסוף טוב. אבל לא נכנס לסוגיה הזאת, סוגיה ידועה. אני רק אומר קצת על אותו משקל: הון מהבל ימעט. מה שבא מכל מיני דברים שהם קצת חיצוניים, מהירים, זה לא משיג בסוף. קובץ על יד ירבה. מה שבא לאט לאט בעבודה סיזיפית יומיומית, זה עובד. ואז בא הפסוק השני ובעצם אומר דבר אחר, אבל בעומק הדברים הם קשורים. מה זה תוחלת ממושכה? אני מזכיר את הפסוק, הפסוק הוא "תוחלת ממושכה מחלה לב". תוחלת ממושכה זה מישהו שמחכה להגיע ליעד מסוים. הוא כל הזמן מחכה לתוצאה. יש את זה בגמרא בברכות. הגמרא אומרת את זה לגבי תפילה, כן? מי שמתפלל ומעיין בה. מה זאת אומרת מעיין בה? אחד הפירושים זה גמרא מדברת על זה, לא חשוב. אחד הפירושים מעיין בה הכוונה היא שהוא מחכה שתתגשם תפילתו. ואם זה בלימוד, אז הוא יש לו עכשיו איזה מטרה, הוא עכשיו רוצה לסיים את המסכת. כל הזמן הוא בלחץ לסיים, כל הזמן הוא בלחץ לסיים. הוא עכשיו עובד על זה משהו, הוא כל שניה הוא בודק את עצמו אם הוא כבר. הוא עובד על זה מידה, הוא רוצה לא לחוס יותר. הוא התחיל לעבוד על מידת הכעס וכל יום הוא קם והוא בטוח שמהיום הוא לא כועס יותר. למה? כי הוא החליט לא לחוס והוא קרא באיזה ספר לא לחוס. ועכשיו חכה שמחר מחרתיים כבר זה יצליח לו. אומר שלמה המלך זה מחלת לב. למה? כי אתה לא חי את הרגע, אתה כל הזמן רק חי את העתיד, כל הזמן מחכה שיקרה משהו מסוים שאליו אתה רוצה להגיע. מה קורה לכל הדרך בינתיים? כל הדרך בינתיים זה מחלת לב. וואי, זה פסע, עוד לא הגעתי, עוד לא הצלחתי, וואי, עוד לא גמרתי.

לחיות את הרגע מכירים את יש וורט חסידי כזה שאומר יש פסוק אחר במשלי אומר "לב חכם לימינו, לב כסיל לשמאלו". החכם, נכון, אתה באמצע הגמרא עכשיו, חכם מסתכל ימינה על הדפים שהוא כבר למד. הכסיל הוא מסכל שמאלה על הדפים שהוא עוד לא למד. כלומר, כל מה שהוא לא, הוא לא נהנה, הוא לא נהנה בכלל עם מה שהוא לומד כי הוא כל הזמן רק בלחץ מתי הוא יגמור. אז כל מה שקורה בינתיים לא קורה כלום כי הכל מחכה לתוצאה. עכשיו אם זה תוצאה רוצה לסיים הסכם זה עוד תוצאה שעוד בסדר, יום אחד נגיע אליה. אבל גם כשנגיע אליה השאלה היא מה יהיה עם כל מה שלמדנו, אם בכלל זה שלנו, אם זה חלק מאיתנו או לא. ויש דברים שבכלל אתה לא יודע מתי התוצאה תגיע. יש דברים שהם באמת ארוכים. אדם עובד על מידה, כשאדם עובד על תפילה, זה דברים ארוכים. זה שינויים בנפש. זה לפעמים יש איזה ממש איזה עניין פנימי כזה של צריך ככה רוצה לברר איזה נושא, לוקח לו זמן. אי אפשר כל שניה לבדוק מתי זה הגיע. למשל למה דבר דומה, אני תמיד אומר, הרב קוק אומר בעולת ראייה על תפילה, הוא אומר את זה, שאומר את זה על פי דרכו, אני אומר את זה במילים שלנו. מי שמכיר את הילדים כשהם קטנים, הם רוצים לראות שהם גבהו. אז הם כל יום חוזרים מהבית ספר, הוא עושה כזה סימן על הקיר עם עיפרון בגובה שלו. וכל יום שהוא חוזר מהבית ספר, כיתה א', הוא נעמד ליד הסימן הזה והוא מחכה לראות אם הוא גבה קצת. אבל הוא מתבייס כי כל יום הוא מסתכל בזה והוא רואה שהוא נשאר באותו גובה. ואז אבא או אמא שלו אומרים לו, תשמע, יש לנו רעיון בשבילך. חצי שנה אל תמדוד ואחרי חצי שנה תמדוד או שנה. ואז הוא שומע עליהם ואז אחרי שנה הוא בא ובטח הוא רואה שמכנסיים שלו כבר לא מגיעים עד למטה, הוא צריך כבר לקנות מכנסיים אחרים או שהוא באמת רואה שהסימן כבר באמת, אבל הוא בדע כל יום. אומר הרב קוק, הגדילה הטבעית של האדם אי אפשר למדוד אותה כל יום. זה לא משהו שקורה כל רגע, זה משהו שיש תהליך ארוך, טבעי. הוא עושה את מה שצריך, כן, הוא אוכל, ישן וכולי, ואז הוא גבה. זה מה שזה קורה. אז תוחלת ממושכה תאוות לב ועץ חיים תאווה באה. מה זה עץ חיים תאווה באה? אם תחיה את הרגע כל יום, זה הכוונה תאווה באה. תאווה באה תחיה את הרגע, תחיה את הדרך, לא את התוצאה אלא את מה שאתה עושה. תהנה ממה שאתה עושה כי באמת מה שאתה עושה הוא המטרה. זה לא שיש איזה מטרה וכל הדרך זה אמצעי ורק לחכות. זה בדיוק הפוך. כל רגע ברגע הוא מטרה בפני עצמה. בסוף זה גם מגיע. פתאום האדם גדל, פתאום זה קורה, פתאום הוא באמת השתנה, פתאום הוא באמת יודע, פתאום הוא באמת מתפלל, פתאום הוא עבד על המידה. זה קורה, אבל זה מתחיל מהפוך. גם הוא אומר עץ חיים תאווה באה. למה עץ? העבודה, רוב העבודה זה על העץ. הפירות כבר לא שאני כזה חקלאי גדול, אבל זה ברור. נוטעים את העץ, משקים, מזבלים, מטפחים, זומרים, מלא מלא עבודות בעץ ובסוף גדל הפרי. עכשיו מי שכל הזמן רק יחשוב כאילו על הפרי ויזניח את העץ, אז בסוף לא יהיה עץ ולא פרי. אז מה הדרך? הדרך זה עץ. עץ זה חיים. עץ חיים זה החיים עצמם. החיים עצמם זה העבודה, זה היום יום, זה התאווה של כל יום, תאווה באה. כן, כל יום כאילו להבדיל כמו האדם שמתאהב למשהו עכשיו רוצה אותו כרגע. כן, תרצה את הרגע, תשמח ברגע, תאהב את הרגע. יש תורה מאוד ידועה תורה ערב של רבי נחמן על הפסוק "היום אם בקולו תשמעו". אומר רבי נחמן זה כלל גדול בעבודת השם שלא ישים מנגד עיניו כי אם אותו היום. הן בעסק פרנסה צריך שלא יחשוב מיום לחברו כמובן בספרים. לכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותה השעה. כי כשרוצים להיכנס בעבודת השם נדמה לאדם כאילו הוא מסע כבד ואי אפשר לו לשם מסע כבד כזה. אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום לא יהיה לו מסע כלל. וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום שיאמר מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכוח כראוי ולך יוצא בזה בשאר העבודות. מכירים את זה, אתה אומר באם קבל איזו החלטה וזה באמת שמע, מי מחר, אם מחר חבל על הזמן, אם מחר למה מחר ולא עכשיו? כי יש איזה מין נטייה כזאת לדחות לזה והתוצאה. אומר רבי נחמן כשאתה הולך את דרך ארוכה שמכיר את זה בטיולים, מדריך טיולים טוב, אז הוא לא אומר תקשיבו אתם רואים שם את הנקודה הדוברת עשרים קילומטר לשם אנחנו מגיעים היום. המחצים האנשים ירדו לו מהזה. הוא אומר תקשיבו יש איזה טיול היום קצת ארוך אבל תקשיבו היד הבא אתם רואים שם את הער הזה שם יהיה ארוחת בוקר. הוא אומר בסדר, אדם הולך יודע יש לו עכשיו שתי קילומטר, הוא הולך שתי קילומטר מבסוט, מגיע לשם, אומר לו יפה, מעולה, עכשיו יש לנו עוד שני קילומטר. אז הוא הולך עוד שני קילומטר, הוא הולך את הקטע הזה, הוא לא כל הזמן חושב מתי זה ייגמר, מתי אני אגיע לשם. נהנה מהטיול, הוא נהנה מכל רגע. בסוף הוא אומר וואו הלכתי עשרים קילומטר איזה כיף היה, היה מאתגר, היה כיף. אומר רבי נחמן תייה את הרגע בצד החיובי. כן, ברור שיש דיבורים אחרים על עתיד ולמה נצח לא מפחד בדרך ארוכה. זה דיבורים אחרים שהם גם יכולים, אבל פה אנחנו מדברים על הצד הפשוט היום יומי. תחייה את היום, מה המשימה היום, תחייה את הרגע, מה שאתה עושה עכשיו הוא מטרה לעצמו. אתה עכשיו עובד על איזה מידה, כן, אתה עכשיו עובד עליה. בעצם העובדה שאתה עובד עליה, בעצם העובדה שאתה יודע שאתה עכשיו נמצא בתוך תהליך משמעותי ועמוק עם עצמך, לא משנה מתי יהיו התוצאות, תוצאות יגיעו. וכל מי שמכיר את זה יודע שזה מה שקורה. כאילו ביום אחד פתאום אתה קם בבוקר בעבודה על מידות נגיד זה ממש ככה. אתה יכול לעבוד תקופה ארוכה ואתה לא עם יד על הסטופר. אתה עושה את העבודה ונהנה בעצם מהעבודה, בעצם העובדה שאתה עסוק בה בדבר הזה. אתה שמח שהיא אכפת לך במידת הכעס שלך, אתה שמח שאתה עובד עליה ותוך כדי שאתה עובד עליה כבר קורים לך כל מיי דברים בעצם העבודה. למרות שעוד מדי פעם אתה גם לא מצליח, לא משנה, אתה יודע שאתה בעניין, אתה בכיוון, ואתה ביום אחד פתאום אחרי כמה חודשים, חצי שנה, אולי שנה אפילו אחרי העבודה מאומצת, יום אחד הגעת לניסיון הזה ופתאום הנה לא פעם הייתי בכזאת סיטואציה הייתי כועס, פתאום כמו הילד הזה בסוף כיתה א', הוא פתאום רואה שהוא גבה, פתאום זה קרה, התוצאה הגיעה כבר בצורה טבעית, אבל לא מזה שכל שניה הוא בודק שהוא מגיע אז זה לא מגיע. וזה קשור לפסוק הראשון, לכן הדברים באמת בעומק זה בעצם הולך ביחד. כי ברגע שלא עובדים על התוצאות אלא שמחים בדרך והדרך עצמה היא גם אמצעי, אבל בעצם היא כבר הופכת להיות מטרה בפני עצמה, זה עצמו מאוד מאוד מחובר להון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה. כי מי שעושה את העבודה העתית היום יומית הזאת, הוא בעצם שמח בעצם העבודה. הוא לא מחכה לאיזה וואו, הוא לא מחכה לאיזה חוויה, הוא לא מחכה לאיזושהי תוצאה מסוימת גדולה, אלא הוא שמח בתהליך ביום יום וזה מה שבסוף זה מה שבונה אותו בצורה מאוד מאוד חזקה. ובאמת נראה שהדבר הזה הוא עבודה, כי בטבענו אנחנו מחפשים תוצאות, בעיקר היום בעולם שהוא עולם. מאוד עולם מאוד מדיד ומאוד וזה כמובן בדברים מסוימים זה טוב שהוא מדיד והוא לא כזה נמרח. בסוף ברור שיש דברים שבהם צריך תוצאות כי זה מסוג לא מדובר על עבודה רוחנית פנימית. חייל יגיד, "טוב אני חי את הרגע לאט לאט", בסדר, הוא צריך להיות חייל מוכשר בעוד שישה חודשים, שבעה חודשים, צריך להיות חייל קרבי. אז עושים איתו עבודה, גם לא עושים את זה ברגע אחד אלא עושים את זה בתהליך. אבל ודאי בדברים רוחניים, במידות, בתפילה וגם בלימוד תורה צריך מאוד מאוד להיזהר. מצד אחד זה טוב להציב מטרות, זה מצוין להציב מטרות, כי אחרת זה יכול להיות בעיה לצד השני שאנחנו אנשים בלי שאיפות. אדם שאין לו שאיפה לסיים את המסכת זו שאיפה מעולה, אבל הוא צריך להיזהר מדבר אחד – שהשאיפה הזאת לא תגרום לכך שהוא לא נהנה משום רגע מהלימוד. הוא גם לא מצליח להביא, לא נשאר לו שום דבר מהלימוד עצמו כי הוא כל הזמן רק מחכה מתי הוא יגמור. לב כסילי שמאלו כל הזמן מסתכל, "נו, נו, מתי אני אגמור?" אותו דבר בדברים האחרים.

שאיפות ומטרות בחיים ולכן ברור שצריך להיות לנו שאיפות. אין חיים בלי מטרות, אין חיים בלי שאיפות. אבל גם פה האדם הזה כנראה רוצה להיות עשיר. זה לא בסדר, זה לא משהו שלילי להיות עשיר, ובטח לא שלילי להיות עשיר בתורה ובכל הדברים האחרים הרוחניים. אבל השאלה היא איך עושים את זה. מי ששומע פה לשלמה המלך מבין שהדרך היא בצורה אמיתית עם עצמו, באמת לעשות עבודה שהיא הכי הכי טובה מבחינתו, הכי מקסימלית מבחינתו, אבל רגועה. שהיא באמת יום יום הוא חי את הרגע, הוא חי את היום. יש משהו שהוא רוצה לברר אותו, אז הוא נתקע עליו ומברר אותו ועוסק בו, ולא אומר, "טוב טוב לא נורא בערך בוא נמשיך הלאה כי חבל, חכה לנו כבר הנושא הבא, הפרק הבא, הספר הבא." לא, יש משהו חשוב, תעסוק בו, תברר אותו, תהיה שם, תהיה בתוך התהליך, תהיה לגמרי בפנים. ואם תהיה לגמרי בפנים, אז בסוף תרוויח את שני הדברים. גם בכל הדרך אתה נמצא בה באמת והיא חלק ממך ואתה ממש שמח בה. זה כמו תאווה כל יום, זה תאווה כל יום. יש כזה שיר "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב", אפשר להגיד לקום היום בבוקר כאילו להיות כל רגע עם שיר חדש בלב. כל יום, כמו שרבי נחמן אומר, כל יום זה עולם בפני עצמו. מבחינה הזאת אין מחר, תסתכל על היום, בוא תראה איך אתה ממצא את היום הזה בצורה הכי טובה. ובסוף מה שקורה באמת, מה שקורה זה שסופו של הימים פתאום אדם יום אחד קם והוא באמת ובאמת הוא מלא בדברים שמגיעים באופן הזה. בעזרת השם שנזכה לעבוד בצורה נכונה, בריאה, טובה ויעילה בעזרת השם לטובה ולברכה.

שיעורים מאותו נושא

הרב קוק השפיע על הציונות הדתית עם גישה המשלבת תורה ומציאות, והסביר תהליכים היסטוריים כתהליכים רוחניים. הוא הדגיש את החשיבות של חיבור בין רוח ומעשה, במיוחד בבניית הארץ לאחר הגלות. כתיבתו בארץ הייתה בהירה יותר, והוא ראה בלימוד תורתו כלי להבנת המציאות הנוכחית.
המשנה בפרקי אבות מדגישה את החשיבות של דרישת שלום כהכרה בחלקנו במערכת חברתית משותפת. היא מציעה להיות זנב לאריות ולא ראש לשואלים, בהתאם למצב ולשלב בחיים, כדי למצוא את המקום הנכון במערכת. שתי ההדרכות משקפות את הצורך בהבנה ותפקוד נכון בתוך החברה.
הקושי להתחבר לאבלות על חורבן בית המקדש נובע מהשפע המודרני והצורך בחיבור עמוק לחסרון לאומי וקוסמופוליטי. החורבן השפיע על העולם כולו, כולל התפתחות הפילוסופיה היוונית והנצרות, ושינה את הקשר עם האלוהות. יום כיפור מדגיש את הקדושה שאבדה, והצורך בתפילות ותיקונים כדי לחזק את הקשר עם הקדושה ולהזכיר את הצורך בבניית המקדש.
חודש תמוז מזוהה עם חוש הראייה, והמרגלים שפגמו בו ראו את ארץ ישראל בצורה שלילית. התיקון הוא להסתכל על המציאות בצורה אובייקטיבית וחיובית, תוך שמירה על קדושת העיניים. תמוז נחשב לחודש של דין, והמעבר לאב מסמן תחילת הרחמים לקראת אלול.

נשמח לשמוע מכם על חוויית השימוש באתר החדש.

אם נתקלתם במשהו שלא עובד כמו שצריך, שגיאה, קישור שבור, בעיית תצוגה, או שיש לכם הצעה לשיפור – כתבו לנו כאן ונבדוק את זה בהקדם.

Facebook
WhatsApp
Telegram

טקסטים

לפרטים נוספים