אחר הצהריים טובים. אחד הדברים המרכזיים בלימוד תורה שלנו בישיבה הוא כמובן לימוד הגמרא. לא רק מרכזיים אצלנו, אלא כפי שמיד נראה, מרכזיים לעם ישראל לאורך כל הדורות. באופן טבעי יש לנו כל מיני שאלות מנקודת מבטנו, לפעמים במודע, לפעמים בתת מודע, כלפי הלימוד הזה. כי כל שאר הדברים הם די ברורים. לומד מוסר יודע בדיוק מה זה עושה לו, מה זה פועל עליו ביום יום. אותו דבר בלימוד אמונה, זה מורגש מאוד, זה נצרך, זה הכרחי. אותו דבר לימוד הלכה, נצרך ביום יום. אם לא היום אז מחר או מחרתיים. תנ"ך הוא אומר מה זה אבן היסוד של האומה שלנו. תרצו, זה ההיסטוריה, זה הבסיס הבסיסי ביותר של מה קרה ולמה קרה ואיך קרה. אנחנו מגיעים ללימוד של הגמרא, ודווקא הוא תפס נתח משמעותי. כמו שאנחנו יודעים, סדר בוקר אנחנו עושים מאמצים גדולים בישיבה תמיד, וגם עכשיו בשבועות האחרונים, כדי להסביר לכולם מהתחלה כבר מישהו א' להבין את המרכזיות של הסדר הזה, את המרכזיות של הלימוד הזה. זה ממשיך אחרי הצהריים בלימוד פקיעות, שהוא צריך להיות לפחות כשעתיים, אין שעה וחצי לשעתיים. ודווקא בלימוד הזה שהוא מרכזי, לפעמים ככה מנקר לנו אי שם בפנים מה בדיוק אנחנו עושים פה, מה בדיוק הסיפור. דברים, אירועים שחלקם הגדול לא נוגע בנו, לא קשור אלינו ביום יום. חלקם של הדברים ממש לא רלוונטיים כביכול, לא ברור שהם בכלל קרו פעם. אם הם קרו פעם, הם ודאי לא יקרו היום בצורת החיים שלנו החדשה והמודרנית. ולכן באמת הדבר הזה צריך לעסוק בו.
לימוד הגמרא והמשמעות שלו מה שנגיד פה זה יהיה ממש רק ככה גירוי להצעה, לבקשה לכל אחד עם עצמו, חברותא, חברים, קבוצה, שיעור, באמת להעמיק בזה ולעסוק בזה ולנסות להבין את זה לעומק. אני ברשותכם ככה קצת בשביל לגוון, אני רוצה להשתמש פקטי לשאול את הרב שלומי לפני זה, אבל חזקה שהוא יסכים. לפני כמה שנים הייתה איזו ישיבה תיכונית שהיא ביקשה מכמה רבנים בישיבות הסדר שהם ייתנו להם תשובה למה ללמוד גמרא. ואחד מהרבנים האלה זכינו שהוא מישיבתנו, והרב שלומי כדרכו עשה את זה בצורה של שאלות ותשובות, כאילו כאשר השואל הוא אותו שמיניסט והעונה הוא רבינה. בסדר, רבינה הוא עכשיו נמצא פה כאן לפנינו בבית המדרש. ולרגל הוצאתו של רב המחר תלמוד בבלי, רצינו לשוחח עם מי שנחשב לאחד ממעצבו, אחד הבכירים שבהם, הלא הוא רבינה. שואל השמיניסט: האם מבט לאחור אתה חושב שהוצאת הספר הייתה הצלחה? האם היה פה פריצת דרך? רבינה עונה לו: אני כמובן רק לוקח כמה קטעים מרכזיים שרוצה אחר כך לבקש את המקור. עונה לו רבינה לשמיניסט החמוד הזה: בעניין זה צריך לומר דבר מאוד ברור. אין שום ספר או תחום ביהדות שזכה לעיסוק כל כך אינטנסיבי. בתחרות בין הספרים והתחומים אין בכלל מאבק. העיסוק בתלמוד בבלי הוא תשעים אחוז מהעיסוק בתורה בכל הדורות. עוד כשבעה אחוז בקבלה, שני אחוז נושאים אחרים, ולא נעים אבל אחוז אחד במה שהכי מעניין אותנו ואותכם זה התנ"ך. זה כמובן מספרים לא בהכרח מדויקים, אבל תשובה הראשונה של רבינה זה שהעיסוק בגמרא לאורך כל הדורות הוא מדהים.
המשמעות ההיסטורית של הגמרא אומר לו השמיניסט: וואלה, זה אומר דרך שני, אבל מצד שני אולי צריך לתקן את זה. אולי כל הדורות בסדר, הם עסקו הרבה בגמרא, אבל אולי זה כבר לא רלוונטי, עבר זמנו. אז אומר רבינה: אני לא אומר שצריך לקדש כל דבר שהיה, אבל אתה חייב להבין שהתנהגותו של עם ישראל זו תורה שצריכה לימוד. כלומר, אם מצביעים ברגליים על משהו זה קודם כל אומר המון. אי אפשר לבטל את זה ולהגיד טוב אולי זה טעות. אלף תשע מאות שנה, אלף שמונה מאות שנה אנשים שיגעו על זה, מסרו את הנפש הזה, השקיעו בזה המון. אפשר רק להוכיח כמה מאות ואלפי ספרים נכתבו כפירוש וכביאור והעמקה בעניין הזה. אי אפשר להתייחס לזה ככה כאיזה משהו. זה צריך להבין מה הסיפור. טוב, אז שואל השמיניסט את רבינה: יש לך הסבר לעבודה הזאת? אומר לו רבינה: אני חושב שכן. אז הוא מחזיר שאלה: מה לדעתך מאפיין את התלמוד לעומת כל מה שהיה לפחות עד אליו? עונה לו הבחור: כתיבה של מסע ומתן, שאלות ותשובות, תמיהות, עליות וירידות. אומר לו רבינה: אתה תותח. באמת תסתכלו על הגמרא. ספרים אחרים הם מסודרים כאלה. אתה פותח רמב"ם, שאלה, פרק, נושא, שאלה, זה בירור, הכל מאוד מאוד מסודר. אתה מגיע לגמרא, משהו בלגן, משהו כזה חי, משהו כזה זורם, משהו באמת משהו דינמי מאוד מעניין. תכף נראה מה זה אומר.
הגמרא כפרוטוקול של לימוד ממשיך בינה ואומר: עכשיו אני רוצה שתבין שיש פה משהו עמוק. תראה, חכמים שקדמו לי חילקו את ההיסטוריה לשלוש תקופות: אלפיים תוהו, אלפיים תורה, אלפיים משיח. אלפיים תורה מתחילות באברהם אבינו ומסתיימות בדמותו של הרב זלצל. אומר לו השמיניסט: מה הרב קוק? רבינה: הכל בסדר, כאילו אלפיים שנה אברהם אבינו. עונה לו רבינה צוחק: הוא אומר תקשיב, בכל דור יש דמות שמחמת גדלותה קוראים אותה הרב בלי שם. היום זה הרב קוק, פעם זה היה רבי אבא שבכל מקום קראו לו רב. וא גיבור העל של התלמוד, אנחנו כל המוראי בבל, אומר רבינה: סמוכים על שולחנו, בביתו שרתה השכינה. הוא בא מארץ ישראל והעביר את השכינה לבבל והוא נפטר בשנת דלת אלפים. רב לא סתם קוראים לו רב, זה כמו הרב. הוא נפטר בדיוק בארבעת אלפים. אומר לו השמיניסט: וואו, מה בדיוק בסוף אלפיים שנות תורה? אומר לו רבינה: נכון, ומאז מתחילות אלפיי שנות משיח. מעניין מה זה אומר הדבר הזה. אומר לו השמיניסט: רגע, אני מבין מזה שהמקרא, התנ"ך והמשנה זה שייך לאלפיים תורה, והתלמוד זה כבר אלפיים משיח? אומר לו רבינה: בול, קלטת בול, בדיוק. כלומר, אברהם אבינו התחילו אלפיים שנות תורה. התחיל אברהם אבינו, כידוע אברהם אבינו היה בן ארבעים ושמונה באלפיים שהעולם בין אלפיים. תבדקו, אברהם אבינו היה בן ארבעים ושמונה ואז הוא מגלה את בורו כמו שהרמב"ם אומר גיל ארבעים ומשם מתחילה הדרך של העם ישראל. יציאת מצרים, קבלת תורה, בית ראשון, נבואה. בינתיים הדברים עוד לא נכתבים, ואז בית שני מגיע הרבי וכותב את המשנה. כל זה באלפיים שנות תורה, ורב נפטר בשנת ארבעת אלפים שנגמרים אלפיים שנות תורה ואז מתחיל אלפיים שנות משיח. אז אומר לו הבחור: מה זה אומר? אומר לו רבינה: תראה, תורה מרמז על השפע האלוקי שבא מלמעלה, מנחיתים עליך האורות, השגות, אמיתות עם דרך נבואה, עם דרך המשנה. אתה פשוט שומע, אבל אתה לא באמת מבין את זה, בכלל לא שואלים אותך, אתה לא צעד בעניין. ופתאום אלפיים תורה נגמרות. ואז אומר השמיניסט: ואז מה? ואז בא המשיח, הלא אז הימקנו שורשים בבל. אומר לו רבינה: תמתין, משיח זה מצב נפשי שבו התורה הופכת להיות דם מדמנו ובשר מבשרנו. זה מצב שהאור האלוקי הופך להיות מובנה בתוך המציאות. אין נתק בין האמת ובין החיים. החיים נגעלים כי האמת היא בתוכם.
הגמרא כמשקפת את נשמת ישראל וואו, מסביר רבינה לשמיניסט הזה, אומר לו: אתה שומע? כשמתחילים אלפיים משיח יש שינוי בתורה. השינוי בתורה הוא שפתאום התורה הזאת הופכת להיות משהו חי, משהו שכל אחד יכול להגיד מה הוא חושב עליו. מה אחת הראיות הגדולות לדבר הזה? נוסיף פה קצת דברים ככה בין לבין. אחת הראיות הגדולות לדבר הזה זה שזה נכתב בספר. כלומר, דברים שהם בעל פה הם שייכים רק ליחידים, כי בסוף כשאתה מעביר משהו בעל פה רק מתי מעט יכולים לזכור כל כך הרבה דברים בעל פה ולהעביר אותם הלאה מדור לדור. אבל ברגע שנכתב בספר, אז זה נכתב כאילו כבר זה התחיל במשנה להיכתב, אבל עדיין המשנה היא באמת חומר גלם כזה. ואז מגיעה הגמרה, כשמגיעה הגמרה ורב אשי ורבינה כותבים את הגמרה, חותמים את הש"ס, מה שקורה אז שבתי המדרשות מתמלאים באנשים שהם מתחילים לדון על מה שכתוב במשנה, בתורה ובכל המערכת הגדולה הזאת. ולאחר מכן זה מגיע לכל עם ישראל, כי ברגע שדבר נכתב הוא כבר נהיה שייך לכל אחד ואחד. כל עוד זה בעל פה זה אצל גדולים, אצל יחידים. ברגע שזה נכתב זה מגיע לכל בית. מה שאנחנו רואים היום זה רק הולך ומעמיק. אז זה נקרא פעם משיח, כלומר יש פה התקדמות עצומה בתורה שהתורה מתחברת לכל אחד וגם הופכת להיות האמת האלוקית הגדולה הזאת של התנ"ך של המשנה, הופכת מתחברת עם החיים, עם חיי העולם וזה הופך להיות משהו מאוד מאוד גדול. אז אומר הבחור: רבינה, אתה עולה גבוה מדי, תסביר לי קצת יותר לאט. אז מסביר לו רבינה: תבין, בתלמוד עם ישראל שואל מה התאמה, מה השנה, מניין אלו הדברים ויש דיון. התלמוד אינו ספר, הוא צילום של עם ישראל לומד תורה ומעין תפילה של עם ישראל: רבנו של עולם, תעזור לנו להבין אותך מתוך בקשה ענקית זו. עם ישראל מקשיב לראשונה לתורה. התלמוד זה פרוטוקול של הבית מדרש. בכוונה הוא כתוב ככה. הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו למה גמרא, למה לא סידרת את זה קצת יותר טוב, למה לא עשיתם קצת סימני פיסוק, קצת סדר בדברים. אבל זה בכוונה, זה לקחת לצלם את הבית מדרש, לנסות להיכנס לראש של הבית מדרש. תחזור כמה שנים אחורה, כנסה להיכנס להבאי, לרבה, לרבינה, לרבה, שיתכנסה להיכנס לראש איך זה זרם שם, איך זה היה שם. אחד בא אמר משהו, השני אמר נכון, היום בדרך לבית מדרש ועוד ראיתי איזה מישהו בגינה שלו עובד, אז אמרתי לו משהו, ואז הגיע מישהו אחר ואומר כן ואני אמרתי לו משהו אחר, ואז השלישי אומר רגע אבל זה קצת סותר מאיזה בריתה שאני זוכר והעסק חי, העסק דינמי. אומר לו הבחור: מה הדיון כל כך חשוב? למה הם באמת צריכים כל כך הרבה לדון? אומר לו רבינה: הדיון בדבר השם וההשוואה אל הלב, כלומר התהליך אותו אנחנו חווים בסוגיה מבטאת השלבים השונים של הופעת האמת האלוקית בשטח, במציאות. פעם ראיתי איזה משל מופיע בספר מיטב הארץ של השיעורים בתורת ארץ ישראל. שלמה הדבר דומה? הדבר דומה לקבוצת אנשים שאמרו לעצמם, חשבו לעצמם, נגיד פעם שלא היה מטוס, לא היה מטוסים, והם חשבו לעצמם: אנחנו רוצים, חשבנו לזה רעיון נפלא שכל העולם יהיה מיוחד ויהיה דרך להגיע ממקום למקום וככה העולם יתקדם, יהיה משהו מאוד מאוד גדול בעולם. אמרו: וואו, זה רעיון מדהים, אבל איך מיישמים אותו? אז בא מישהו אמר: טוב, צריך לקרוא למאנדסים להדריכלים, אלה שמבינים בעניינים. קראו למאנדסי מכונות, מאנדסי חשמל, מאנדסי זה, והם הגו את הרעיון איך לעשות מטוס. עבדו עמלו איך לעשות מה לעשות, בסוף הצליחו לייצר מטוס. ואז עלה הטייס על המטוס והקח את האנשים ונסע והביא אותם לאיפה שצריך בעולם. למה הדבר דומה? התורה בנויה בגדול גדול גדול ממש בנויה משלושה חלקים: החלק הקבלי האמוני הפנימי, הגמרה וההלכה. החלק הראשון, הקבלה, זה השורש של הכל. אנחנו רוצים מטוס, חשבנו שמאוד חשוב שיהיה עולם שבעולם יהיה כל מיני רעיונות גדולים איך אדם יחיה ואיך משפחת יחיה ואיך יהיו דיני כל היחסים הממוניי והכלכליים, איך בן אדם לחברו, בן אדם, איך העולם יבנה. אמרו: אבל מה נעשה עכשיו? עכשיו מביאים את הדריכלים והמהנדסים. מי זה? זה התנאים והמוראים. הם עכשיו יוצקים תוכן לכל הרעיון הזה וזה מלא מלא פרטים, מלא מלא מחשבות איך לעשות ומה לעשות והכל בדיוק מאוד מאוד גדול. בסוף שורה התחתונה יש הלכה למעשה. בסוף עם כל זה יוצא גם מטוס שמביא את האנשים לאיזשהו מקום. אבל יש פה בדרך יש פה מהלכים שלמים עם המון המון עומק ורעיונות. אם תרצו פעם גם שמעתי איזה משל ככה, מי שרוצה ככה מעולם הספורט. אז אני זוכר שהיינו ילדים גיל ארבע עשרה והתענייננו בכדורגל וכאלה, אז היה כזה בעיתון ספורט היה ככה מי בשל את השער, מי בשל את השער. זה היה עניין, כאילו עניין גדול איך ההוא בלם הזה הרים לה הוא שהכניס לה הוא בין שתיים וזה בסוף ההוא שתקע את הגול. זה לפעמים לא החוכמה הגדולה, צריך להיות כבר פספסן גדול שיביא אחד את הכדור שבע מטר מהשאר ולא תתקע אותו בפנים באמת. אז אל תהיה סכן כדורגל, בוא. אבל מה החוכמה? החוכמה היא כל המהלכים. אז זה רק מראה והעולם התעניין בזה. זה שכל זה שטויות ואבלים לא משנה, נשים את זה בצד. אבל זה שהעולם התעניין בזה זה סימן שכאילו באמת מעניין את המציאות לא רק השורה התחתונה, מעניין את המציאות כל המערכת. זוכר שהייתי בשריון שבוע עוד פעם מישהו אמר לי: הוא לא קרבי, הוא בשריון. כמעט הרגתי אותו. הוא לא קרבי, הוא בשריון. הוא תומך לחימה, הוא בשריון. תגיד, השתגעת? כאילו לא מישהו מהישיבה. בקיצור, זוכר בשריון בבית ספר למקצועות אז דימדו אותנו את כל המבנה של הטנק, את המנוע ואת כל המערכת הזה. אז הייתי חכמולוג קצת, שאלתי את המפקד שם: תגיד, זה לא מיותר כל זה? בוא תגיד לנו איך נוחצים, איפה יורים, תכל'ס זה מה שאנחנו צריכים לדעת. הוא אומר: לא, אתה לא הבנת. כאילו אם אתה נמצא בכלי אתה חייב להבין את כל המערכת של הכלי, אתה צריך להבין איך היא בנויה, אתה צריך להבין מה קורה פה, איך בנוי את זה. לא בכל אתה תשתמש בצורה פרקטית, אבל זה לא משנה, יש פה מערכת. סתם, זה מעניין בכל המישורים. אז זה הגמרא.
הגמרא כמשקפת את נשמת ישראל ועכשיו אנחנו מגיעים לדובדבן שבקצפת. אז אומר השמיניסט: מה אתה רוצה להגיד לי שבכל שלב בדיון תמונה נקודת אמת? אומר לו רבינה: נכון, אבל יש פה משהו נוסף. אומר לו השמיניסט: טוב, זריז. אומר לו רבינה: ראיתי ברב מחר אחד שכתבו עלינו משהו אמיתי. אומר לו השמיניסט: מה יש לכם מתחרה? אומר לו: סוג של. מי זה? אומר לו רבינה: ספר הזוהר. מה באמת? מה כתוב שם? אומר לו: שם כתוב כל דברי התנאים והמוראים על סודות התורה סדרום. אז אומר לו השמיניסט: מה כלומר מה? אומר לו רבינה: הדיונים בגמרא אינם מקריים. בעצם הגמרא מספרת על המפגש שנשמת ישראל עם האמת האלוקית. המפגש הזה יוצר את הדיון ולכן בכל דברי הגמרא רימוזים סודות התורה. כלומר, הזכיר לכולנו את דברי הזוהר הנוספים שאומרים שהתורה זה נשמה וגוף. נשמה זה כל החלק כמו שאמרנו הרעיוני הרוחני המופשט שיוזם כל מיני הוגה כל מיני רעיונות בעולם והגוף זה כל התוכן של הפרטים שנמצאים בתוך הירידה של הרעיונות הגדולים האלה ליצירת מטוס וכל זה מיוסד על סודות התורה. כלומר, זה קשור לזה, זה לא בנפרד. זה דברים גשמיים שהם מלובשים על הדברים הרוחניים. לכן אין סוגיה שלא מנובשת על תוכן מאוד פנימי ועמוק. רב קוק אומר בהוראת התורה שהדבר הזה לפעמים רואים אותו ממש בחוש בהרבה פרטים של הסוגיה. כלומר, אתה ממש זוכה ככה להבין את הרעיון הפנימי ואז אתה ממש רואה איך זה מסביר ממש מחלוקות של המוריים ומחלוקות של ראשונים יסודות רוחניים שממש מסבירים את כל הסוגיה. לפעמים אתה רואה את זה בחלק מהפרטים ולפעמים אומר הרב אתה לא רואה את זה בכלל. אבל מה אתה יודע? אתה יודע שזה ככה. כלומר, יש לך אמון, יש לך אמון מאוד מאוד גדול בדברים כי אתה יודע, אתה מאמין בזה ואתה מברר את זה ואתה לומד את זה ואתה מבין שבכל פרט יש עומק גדול רק לא תמיד אתה מגלה אותו כי זה הרבה עבודה. אבל זה שם. עצם הידיעה שזה שם היא יוצרת, היא בעצמה כבר עושה את רוב העניין. אתה נוגע בבגדים של המלך, ככה אומר עתניה, עתניה פרק ד' נדמה לי אומר כשאתה לומד גמרא אתה נוגע בבגדים של המלך. המלך עצמו זה כמובן הדבר היותר פנימי עוד יותר עמוק, אבל הבגדים של המלך הם חלק מהמלך, הם מנובשים על המלך. לכן כשאתה נוגע בבגדים של המלך אתה נוגע במשהו מאוד מאוד עמוק. מלך אתה אומר נגעתי במלך כי אתה יודע שנגעת ברעיונות האלה. לפעמים אתה רואה איך נגעת ולפעמים לא, אבל אין לך סיכוי באמת להיכנס פנימה אם לא תעשה את העבודה, אם לא תלמד, אם לא תשאל שאלות, אם לא תנסה להבין, אם לא תיכנס לשיעור אחר שיעור כדי לדלות מתוך השיעור משהו שעוזר לך להבין את העניין. ספרים שכותבים לאט לאט נכתבים דברים, ברוך השם בדורנו, אז הדבר הזה ממש מעמיק מאוד את העניין. ואז אומר לו רבינה ככה, איזה וורט מאוד יפה כזה. אנחנו יודעים שהגמרא שואלת הרבה פעמים "מהי טעמה?" טעמי המקרא כתוב באריז"ל שטעמי המקרא זה הדבר הכי פנימי בכל התורה. דווקא בגלל זה זה לא כתוב בספר תורה עצמו. בספר תורה עצמו יש את האותיות ואת התגים על האותיות, אבל יש מעבר לזה את הניקוד שהוא לא כתוב ויש טעמי המקרא. טעמי המקרא זה לא איזה נגינה כזאת כדי שלא יהיה משעמם בקריאת התורה ויהיה קצת מוזיקלי. טעמי המקרא הם בנויים על פי הקבלה וכל אחד מהם רומז לאחת הספירות. הם עושים את הנשמה של הקריאה. הרי אפשר לקרוא את אותו פסוק בסימן שאלה או בסימן קריאה וזה יהיה אחרת לגמרי. הטעמי המקרא הם הטעמים, זה מלשון טעם, זה נותן טעם כמו שיש בהלכה נותן טעם, זה מה שעושה את האוכל טעים. אז גם בגמרא כשהגמרא אומרת "מהי טעמה?" הגמרא מחפשת את הטעם, מחפשת את הסיבות הפנימיות לדברים.
הבנת התורה והגמרא עכשיו אני רואה שהבנת אותי טוב. אז זוהר והתלמוד הם שני צדדים של המטבע שעניינה הקשבה הפנימית לתורה, אל האלוקות. אומר לו השמינית תודה רבינה, שלום ניפגש במראטון תעזור לנו. אז אם כן, באמת המערכת הזאת של ההבנה של איך התורה בנויה, פעם תורה, פעם תורה, פעם משיח, מה קרה במשך השנים, למה עם ישראל כל כך התמסר לתורה בכלל ולגמרא בפרט. הדבר הזה כשאתה מעמיק בו עם המקורות גם הפנימיים וגם עם ההבנה שזה נכתב, וגם עם ההבנה הזאת של הדיון החי הזה בבית המדרש, כל הדברים האלה באמת אמורים ליצור אצלנו רצון עז מאוד ומוטיבציה גבוהה להשקיע בדבר הזה ולהתמסר לדבר הזה. וצריך להגיד עוד משהו. הרבה פעמים המחסום הראשוני הוא העיקרי, וכשעוברים אותו כבר עוברים חצי מהדרך בערך. המחסום הראשוני כידוע הוא פשוט השפה, שזה עוד נושא שלא ניכנס אליו. השפה הארמית זה עוד חלק מהעניין פה, מהעומק שיש פה. זה השפה, זה הסגנון שהוא באמת לא מפוסק ולא מסודר והוא מאוד מאתגר בגלל זה. כל הדבר הזה יוצר הרבה פעמים מחסום של פשוט של אי הבנה בסיסית של הדברים, שזה מוריד את הרוח ואת המוטיבציה כי אתה נתקע עוד לפני שבכלל נכנסת לתוכן.
התגברות על מחסומים בלימוד אם יש שבכלל נכנסת באמת לעניין עצמו, אתה כבר תקוע ואין לך כוח לעבור את המחסום הזה. ופה צריך להבין שחייבים אבל חייבים לעבור את העבודה השחורה הזאת, חייבים לעבור את המשוכה הזאת. היא לא כל כך מסובכת, בעיקר היום יש כל כך הרבה כלים. מילים בארמית, סיפור של חמישים שישים מילים מרכזיות חוזרות כל הזמן. ברגע שאתה יודע אותן, אתה כבר העסק די פתוח לפניך. ואם לא, יש לך מילון על השולחן, יש לך איזה גמרא עם קצת מפרשים. חברים, זה לא בעיה לפתור את זה. העמל של להבין מה היה פה ולא מיד ללכת למפרשים אלא לעמול לבד, ככה אתה תקנה את הכלים. אם אתה תמיד ישר תלך לשאול, אז הפעם הבאה עוד פעם תיתקע. אבל אם אחרי פעמיים שלוש שחשבת על משהו שאלה ואז ראית שבעצם הוא תשובה, פעם הבאה אתה כבר תדע לבד שהוא תשובה כי אתה מכיר את הסגנון. הגמרא מתחילה להיות הבית שלך, אתה מתחיל לסחוט שם, אתה כבר זורם שם, זה כבר חלק מהמנשמת, חלק מההוויה שלך. זה פשוט כל אחד איפה שהוא נמצא, זה לא משנה באיזה שיעור. אפשר בישיבה להגיע גם לשיעור בוגר ועדיין לא לזרום, לא לחיות את הגמרא לגמרי. וזה קורה, זה לא צריך לקרות. אנחנו מתאמצים מאוד עכשיו עם שיעור א' שכבר בשיעור א' אנחנו נעבור את המחסום הזה. אבל לפעמים עוד זה עוד מתגלגל הלאה. אז לא משנה איפה אתה, רבי עקיבא התחיל בגיל ארבעים לעבור את המחסום הזה. ואז קודם כל יש סיפוק מאוד גדול, יש לך חוויית הצלחה.
חוויית הצלחה בלימוד אפשר לקחת דף גמרא, תעשו לעצמכם איזה בדיקה של אנסין, תתפסו איזה דף משום מקום ותראו איך הבנתם אותו. ואולי גם כישיבה אנחנו צריכים מדי פעם כשיעור ככה לעשות לעצמנו איזה תרגול כזה. ויש לך חוויית הצלחה בסיסית, הנה אני קודם כל יודע לפענח את הדבר הזה. עכשיו אני עובר כבר לחלק של התוכן ועכשיו אני נדרש למה שדיברנו עכשיו. רגע, אבל אוקיי, הבנתי, אבל למה צריך את כל הבירור הזה? למה צריך את כל החזרות האלה? למה צריך את כל הדברים? עכשיו אני עוגר בתוכי את כל האמון הזה שאני כמובן לומד עליו ונכתבים עליו היום ברוך השם דברים וספרים ומאמרים ויש בהחלט מאיפה. ובעל פה אפשר לדבר על זה גם בעל פה, לבוא לשאול, לא לוותר. חייבים לצאת מהישיבה אחרי כל אחד כמה שהוא נמצא בישיבה, חמש שנים הכי טוב ושלם. חייבים לצאת מהישיבה עם כלים, עם ידע ועם מוטיבציה, עם זה שהגמרא תחסר לך כל החיים. אתה תחפש כל יום לקבוע עיתים לתורה כמה שאפשר. אתה יכול דף יומי, אתה יכול עמוד יומי, ואתה יכול גם פשוט רבע שעה יומית ולא משנה כמה תתקדם בה, זה בכלל לא הנקודה. אבל אתה מחובר, אתה מחובר לצינור החיים הזה של עם ישראל שכולנו שייכים אליו, כולנו חיים אותו. אתמול סיימנו מסכת זבחים, מי שלומד דף יומי הבוקר התחלנו היום התחלנו מסכת מנחות. לא מאוחר להצטרף גם ללימוד דף יומי שהרב עומר החזיר פה את השיעור בבוקר לפני התפילה. זה גם טוב ככה לקום לתפילה בזמן וזה עוד איזה דרך להתחבר. מי שמתאים לו, לא מתאים לכל אחד ודאי דף יומי זה בכל זאת איזשהו מאמץ גדול. אבל באופן כללי כל העניין הזה של לימוד הגמרא בעזרת השם שנזכה חזק חזק ונתחזק.
