אנחנו מתקרבים לפורים, והנושא בעבודת השם שלנו עכשיו, במיוחד בחודש אדר, הוא השמחה. השמחה צריכה להיות כל השנה, ולכן חשוב להבין מהי השמחה ואיך מגיעים אליה בצורה הנכונה. הרמח"ל כותב שהשמחה היא עיקר גדול בעבודה, ומביא פסוקים שמדברים על השמחה בעבודת השם. הוא מסביר שהשמחה האמיתית היא כאשר לבו של האדם עלז על כך שהוא זוכה לעבוד את השם ולעסוק בתורתו ובמצוותיו.
שמחה בעבודת השם דוד המלך ראה את עם ישראל שמח בעת התנדבותם לבניין הבית, והתפלל שהשמחה הזאת תישאר לעולם. אנחנו אומרים בתפילה "שומרה זאת לעולם לייצר מחשבות לבב עמך". כלומר, השמחה היא בדיקה לאדם, ואם אדם מרגיש שהתפילה שלו טובה, זה סימן שהוא במקום טוב. השמחה קשורה לשלמות, וכשיש פער בין המצוי לרצוי, התפילה משלימה את הפער הזה. הרב קוק מסביר שהתפילה היא בדיקה גדולה לאדם, והיא מאפשרת לנו להתרומם מהמציאות של השוטף למציאות של עתיד, למציאות של איפה אנחנו רוצים להיות. השאיפה לשלמות היא שמביאה את השמחה, כי השלמות עצמה רחוקה מאוד מהמציאות שלנו.
הקשר בין תפילה לשמחה הרמחל אומר שהמקווה תמיד בשמחה, כי התקווה מחיה אותו. מי שאינו מקווה, מיד מת. התקווה היא שמביאה את השמחה, כי היא מאפשרת לאדם לראות את הטוב העתידי. הפסוק "הוא רואה אם דרך עוצב בי, הוא נכיני בדרך עולם" מבקש מהשם להוציא אותנו מהעצב על ידי הכוונה לדרך עולם, כלומר, להסתכלות ארוכת טווח. השמחה קשורה גם לנושא התשובה. הרב קוק אומר שמבלי מחשבת התשובה, האדם לא יכול למצוא מנוח. החוש המוסרי תובע מהאדם את השלמות, והשלמות המוסרית רחוקה מהאדם להגשימה בפועל. חוש המוסרי, שזה כמובן, מן הסתם כבר נמצא אצל כל אדם, שהוא רוצה להיות טוב, והוא רוצה גם שהעולם יהיה טוב. זה תובע מכל אדם, שרק צריך קצת לצאת מהחלילה, שאדם בכלל לא נמצא, לא רוצה את זה וכלל טוב, אז הוא באמת במקום בסיסי בכלל לא זה. אבל בצורה נורמלית, זה מה שהוא רוצה. השלמות המוסרית, כמה היא רחוקה, וכמה כוחו חלש לחבל מעשיו אל התואר הזה, של אידיאל הצדק הגמור. ואיך ישאף אל מה שאין ביכולתו כלל? זאת התשובה היא טבעית לאדם, והיא משלימתו. זה לא תמיד למחשוב, להיות פוגם, בצדק, לא מוסך, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא האריגה והחפץ הקבוע אל השלמות. זאת אומרת, אם אי אפשר להשיג את השלמות בפועל, בסדר, זאת המציאות, יש פער. אבל אם יש אריגה, אריגה וחפץ קבוע אל השלמות הזאת, זה משהו, כמו שאמר רמח"ל, המקווה הוא תמיד בשמחה, כיוון שהוא בעצם כבר נמצא שם, הוא מבחינת המחשבות שלו, מבחינת הרצון שלו, הוא נמצא שם, וכל החיים הוא בדרך לשם. וכיוון שהוא בדרך לשם, אז מהרבה בחינות, הוא כבר גם, הוא כבר נמצא שם, כי כל מה שהוא עושה, מקרב אותו לשם. גם אם הוא, כרגע יש לו איזו ירידה, אז הירידה היא בדרך לעלייה. זה יושב בחושך, עכשיו יש איזו תקופה, שיושב בחור, שלו זה אסתר פנים, הוא רוצה משהו גם בתקופה הזאת, הוא רוצה שנבנה, ייבנה אצלנו משהו, בתקופת החושך הזאת, בתקופת הירידה הזאת, אז גם היא חלק מהעלייה. אז גם בה, הוא יכול להמשיך להיות בשמחה, אם הוא מסתכל על זה ככה. כי הכל זה בדרך. ובכל דבר הוא לומד, מה לעשות, איך לתקן, ואיך להמשיך. אז מזה, הכל, כל הזמן, הוא עושה את זה בכיוון הזה. ואם ככה, אז באמת, כמו שהתפילה היא בדיקה גדולה לאדם, אז ככה גם השחה, היא בדיקה גדולה מאוד לאדם.
שמחה ותהליך צמיחה והיא, בעצם, מה שקורה בחודש אדר, זה יציאה מהכוח אל הפועל, של אותה שמחה תדירית, שלמעשה אנחנו חיים אותה כל השנה, אותה תקווה, אותה שאיפה להשלמות קבועה, שיש כל הזמן, וכל הזמן, מהלך השנה, היא ככה נמצאת קצת על אש קטנה, חיים את החיים היומיומיים, וחיים אותם, באמת, מתוך איזשהו, משתדלים, כן? מתוך איזשהו שלבת נפש, מתוך איזשהו רצון תמיד להתקדם, שזה עצמה נותן איזשהו, תמיד ככה, איזה אור פנימי, איזה משהו חיובי כזה, פנימי, מהלך תמידי של התקדמות, הוא ככה נמצא על אש קטנה. הפסוק אומר במשלי, הפסוק אומר, אור צדיקים ישמח, ונר רשעים ידעך. אז, מעניין לשים לב, שמה עומד מול ידעך, זה בעצם יצמח, אבל איך כתוב? ישמח. חוזר על הפסוק, אור צדיקים ישמח, ונר רשעים ידעך. אז צדיק, בסין בעצם מתחלפות, כי כשכתוב ידעך, אז המקביל הזה, מול הרשעים, שהנר שלהם כל הזמן דועך, ואין להם אור, אלא יש להם נר, ונר כל הזמן שהוא דולק, הוא לאט לאט יורד, הוא דועך, ואור, אור לא דועך. אור, אור מהיר, אור זה הפנימיות של הנר, נר, מצווה, ותורה אור, מעריך על זה הרבה, שהמצווה היא נר, זה משהו יותר לשעת אור, המצווה מגינה לשעתה, האור זה תורה, האור זה פנימיות, האור זה האור הפנימי של האדם, זה משהו שכל הזמן צומח, זה לא משהו שדועך, מול ידעך, זה בעצם יצמח, אבל הפסוק אומר ישמח, כי בעצם זה אותו דבר, אם אתה כל הזמן צומח, אז אתה כל הזמן שמח, כי זה בדיוק העניין, זה בדיוק הנקודה.
צמיחה ושמחה בחיים זאת אומרת, מתי, תמיד אומרים שכשאדם שהוא דורך במקום, זה ירידה, כי אם אתה דורך במקום, אם אתה לא צומח כל הזמן, זה התחלה של ירידה, וזה גם התחלה של עצבות, וזה גם התחלה של דעיכה. לפעמים לצערנו רואים את זה ככה באנשים, לפעמים אנשים מאוד מאוד פעילים בחיים שלהם, אז הם מגיעים לאיזה גיל שהם פורשים מה שנקרא, ולצערנו לפעמים הם דועכים, כי אם פתאום כל מה שמילא אותם זה איזה משהו, זה עשייה מסוימת שהם עשו, וזה מפסיק, והם מפסיקים לצמוח, הם מפסיקים להיות, אור חשב, היום יש אנשים, דבר מדהים, רואים אנשים במה שנקרא בפנסיה, אין לנו זמן, מה אתה עושה, אין זמן, הוא עושה מלא דברים, פתאום לומד דברים שלא היה לו זמן קודם, מתנדב, לומד, עושה ספורט, הולך לטיולים, בקיצור, עושה מלא דברים, ממשיך לצמוח, ודרך כלל הוא גם שמח, הוא גם צומח, וגם שמח, וזה הולך ביחד, כי למה הוא צומח, מבחינתו הוא בין 70, בין 80, הוא מתחיל את החיים, קדימה, יש לי עתיד, יש לי מלא דברים בתוכניות לעשות, לא שהוא אומר, עכשיו הוא מתחיל ככה, קופת חולים כל יומיים, אז זה, אבל בוא נדבר עלינו, הצעירים, זה הרבה, כשוב, מה קורה איתנו כשאנחנו צעירים, אנחנו כבר מגיל צעיר, כל הזמן צומחים, צומחים לא רק במה שיש לנו לעשות כרגע, שמה שימלא אותנו, זה לא רק המציאות של הרגע שאנחנו עסוקים בה, זה איזה מינוי פנימי, איזה אור פנימי, שתמיד יולווה אותנו.
הכנה לפורים כלומר, אם אנחנו בחורה ישיבה, אז מתי הבדיקה שלנו, דיברנו על זה בזמנו, לפני הסגר, שהיינו צריכים ללכת הביתה, אז שאנחנו לא אומרים, טוב, בישיבה יש סדר יום, אז יש מה שימלא אותי, אני מגיע הביתה, פתאום אני כלום, זה פתאום הכל מרוכן כזה, לא, אתה לא מרוכן, יש לך אור פנימי, יש לך שאיפות כל הזמן, יש לך תקוות כל הזמן, זה בסדר, אבל עכשיו בבית זה בצורה אחרת, מחר אתה בצבא, זה מתבטא בצורה אחרת, אבל אתה כל הזמן צומח, ואז אתה כל הזמן שמח. חודש אדר, כל הדבר הזה, יוצא מהכוח לפועל, בצורה יותר גדולה, כי כל מה שאירע פה, נתן ביטחון גדול לעם ישראל, באמת, בקרבת השם, במציאות השם בתוכנו, נתן איזה מין זריקת מרץ, לדבר הזה, וכל שנה האור הזה חוזר, וכמובן שבפורים עצמו, אז כל האור הפנימי הזה, הוא יוצא החוצה. ולכן גם צריך לראות, וזה פה, אחריות של כולנו, קודם כל, כל אחד על עצמו, שבאמת שם לב, שהוא לא עושה איזה משהו חיצוני כזה, זה לא שעכשיו, אדם בצורה, דרך זה שהוא, יכניס לתוכו איזה, זריקת אלכוהול, אז הוא עכשיו, פתאום, התחיל להיות שמח, אלא הוא שמח כל הזמן, והוא מרוצה כל הזמן, מהעבודה שהוא עושה, ותמיד יש לו שאיפה להוד, והוא באדינות שותה, והעבודה הזו, קצת, טיפה, משחררת את הגבולות, שכל הזמן אנחנו נמצאים ככה, בתוכה, מסומרים את עצמנו, ולא נותנים לעצמנו להשתחרר, הדבר הזה קצת מוציא את הדברים החיצוניים, ואז, מה יוצא מבפנים? כל האור הפנימי הזה, כל התקווה הפנימית הזאת, כל השאיפות, ולכן לפעמים אנשים בוכים, כי למה הם בוכים בפורים? מה קרה? זה יום שמח, ועכשיו הוא מוכשם לעצמו, לצעוק אותם בחוצה, אבל הוא מאוד שמח על זה, הוא אולי בוכה, אבל הוא מאוד שמח על הבכ, זה בכי של, זה בכי של, של געגוע, זה בכי של, של כמה אני רוצה להיות יותר, כמה אני רוצה להיות קרוב אל השם יותר, כמה אני רוצה למטורא יותר, כמה אני רוצה להתפלל יותר, כמה אני רוצה להיות אדם טוב יותר, ולא תמיד זה מצליח לי, טיפה שתיתי, וכל הטוב הפנימי הזה, זה מה שיוצא החוצה, ואז באמת, זאת שמחה אמיתית וגדולה, שבאמת משחררת את כל התקוות האלה, מוציאה אותם בחוצה, גם בשמחה, גם אולי גם בבכי, לא משנה, אבל זה מוציא את הכל בחוצה, גם בריקודים, והכל, ומאוד מאוד צריך, זה ממש, כידוע, כחוט הסערה, אם זה כך או כך, צריכה תחריות גדולה, גם על עצמנו, וגם מסביב, אם רואים מישהו, שהוא לא זה, אני, לצערי אחרי חיסון ראשון, אני לא יכול להיות שותף פה, אני מקווה, שבגזרת השם, שכולם יצאו שליליים, בכליקות, ונצליח פה, באמת, להגיע ליעד הזה, שכל כך מסובך, ולא פשוט להגיע אליו, וצריך לעשות את השמחה הזאת, גם קצת בהדינות, ובתוך המחנה, כי יש לנו פה, גם המשטרה, שכנה שלנו, שצריכים לראות, שהם, הם התחילו לשאול שאלות, מה מותר, מי מותר לכם, אסור לעשות מסיבות, זה ישיבה, זה קפסולה, צריך להסביר להם, עדיף, עדיף שלא כל כך ירגישו, מה קורה פה, ולצאת, אז אם אתם רואים, אנשים שמתחילים, הם קצת מסובבים, אז הם הולכים לכיוון הגדר, לכיוון המשטרה, אז בואו, תפסו תכניס אותם חזרה, ופחות לצד השני, תיקחו אותם, ולא לכיוון הזה, וגם בחיית השכנים, שלא יהיה חירוי השם, של כל הארץ, ככה, אסור לעשות מסיבות, פתאום פה עושים, שוב, לא כל אחד יודע, זה ישיבה, זה קפסולה, מה מותר, אז צריך לראות, שזה הכל באמת, בפנים, והכל ברגוע, יותר, ולכן, בערב, תמיד, נהגנו את זה, שבערב, אין בעצם, מצווה לשתות, כל המצווה היא ביום, גם האכילה, וגם השתיה, אז, ברוך השם, הישיבות, וזה, הסמכים, סמכה של ריקודים, וזה, והיינו טיפה, קצת, ככה, בשביל לתת, ככה, קצת חיזוק, סמכה, ולא להגזים, ואם אתם רואים, גם אחרים, שלצערנו, קצת, לא עומדים בזה, אז צריך להיות, להיות חדים, ולהיות, שליחים, למנה את כולכם, לשליחים, גם לעצמכם, וגם לאחרים, שאם מישהו ככה, אתם רואים, שמתחיל לעבד את זה, אז, אל תהיו צמחוני, תקחו אותו, כמו שצריך, האמיסו אותו, ותקחו אותו לחדרו, ושלא, שלא תקחו איזה חלילה, איזו מין אווירה כזאת, של הוללות, ושל ייצנות, ושל נחילה גם, של דברים פיזיים, לא נהימים, שאדם ככה מוציא את, מה שבתוכו, בצורה לא מכובדת, החוצה, אז, כל הדברים האלה, הם באחריות של כולנו, כל אחד על עצמו, ושל כולנו, על כל החבורה, עם עזרת השם, עולה אמיתית, פנימית, בבת השם, לטובה ולהתראות.
