חרוצים הוריים טובים. יש תחושה של תסכול שחוזרת מדי פעם אצל לא מעט אנשים. לאחרונה, עם הפסקת האש שיש עם איראן, נראה לי שיש תחושה כללית בעם ישראל, בעיקר בקשר שלנו עם ארה"ב, שאנחנו לא לגמרי עצמאים ויכולים להחליט על הפעולות שלנו. גם בלי זה, יכול להיות שבצורה כזאת או אחרת היינו נקלעים לאותה סיטואציה. מרגישים שיש מהלך גדול ומדהים, כמו ההתלהבות הגדולה שהייתה בימים הראשונים של מה שנקרא "שעגת הארי". המטוסים שלנו עושים כבשלהם, הולכים וחוזרים, ובאמת נראה שכסחים אותם בצורה מסיבית יחד עם ארה"ב. זה נראה כאילו העסק עובד והם קורסים, ויש שם מהפכה והם הולכים לאכול חומוס בטהרן. ואז זה איכשהו יורד ומרגישים כאילו חזרנו אחורה, לאותה נקודה, אבל עם תסכול.
מלחמת ששת הימים זו הפעם הראשונה שהרגשנו את זה, לא אתם ולא אני, למרות שחייתי באותו זמן, אבל כילד בטח לא הבנתי את מה שהבנתי אחרי. במלחמת ששת הימים, בעוצמות עוד יותר גדולות של האירועים שקרו, באמת היה מהפך שאפשר לדמיין אותו. הפחד הזה שפשוט המדינה עומדת לפני קריסה וממש לפני אובדן, ואז הצלה מטורפת, מאה שמונים מעלות, פשוט מהפך אדיר. ניצחון שכידוע לא לומדים אותו. שמעתי פעם הרצאה של היסטוריון צבאי שלא לומדים את מלחמת ששת הימים בבתי ספר צבאיים בעולם, כי זה לא נכנס בשום קטגוריה שאפשר להסביר אותה.
החזרת המפתח לוואקף ידוע שבהיסטוריה, שער הבית, המפתח, משה דיין החזיר אותו לוואקף שש עשרה שעות אחרי שהעיר נכבשה. בחברון, הם התכוונו לעשות בריחה המונית של כל העיר. הם חיו בפחד, נכנסו לפחד מטורף, היו בטוחים שאנחנו נחזיר להם על מעורעות. שוב אותו הדבר, הגיעה ממשלת ישראל, דיין המשנה, ובקושי הרב גורן הצליח להשאיר את מערת המכפלה. בקושי גם את זה הוא רצה לתת להם, הרב גורן נאבק איתו והשאיר לנו את מערת המכפלה.
החסדים והניסים מה עושים בתחושה הזאת? לפעמים זה ממש מפיל אותך, אתה נכנס לחצי ייאוש כזה, כאילו מה יהיה פה? כל הזמן זה יהיה ככה? מה לא נתקדם? לאיפה זה הולך? חשבתי לשתף בכמה נקודות פשוטות של מחשבה. דבר ראשון, נראה לי הכי חשוב, זה לא לשכוח את החסדים ואת הניסים ואת האירועים הגדולים שהיו. הם לא הולכים לשום מקום. האינסטינקט שלנו הוא להסתכל על ההווה ולהתבאס מהמצב העכשווי. לכן, חשוב לזכור את הגבורה של עם ישראל ואת עשיית הדשמיה האלוקית בכל דור לפי העניין שלו. גם בדור שלנו, בשנתיים האחרונות, אנחנו חווים דברים מדהימים.
הודיה על הניסים קודם כל, להודות על הניסים. כל יום בתפילה, שלוש פעמים ביום, מודים אנחנו לך. להתכוון בין היתר על הדברים האלה. הדבר השני, אוקיי, אנחנו מודים ושמחים, אבל עדיין תחושת התסכול מפאפת בנו. מה קורה פה? למה? שואלים את הקב"ה מה אתה רוצה? מה המהלך שלך פה בעניין הזה? ואז אנחנו נזכרים במהלך שאנחנו כבר מכירים אותו מהיסטוריה מאוד קדומה. המהלך הוא שהקב"ה לפעמים נותן רוח גדולה, מעיף אותך למעלה, למשהו שהוא מעל הגודל האמיתי שלך. יציאת מצרים, הקב"ה עשה אתכם על כנפי נשרים. זה בסוף היה תסכול, כן? משה רבנו בסוף עומד מול העם ואומר להם: מה תגידו? אתם לא רואים מה הקב"ה עשה לכם? אתם עוד פעם מתלוננים? עוד פעם עם המים? עוד פעם עם הבשר? ולמה ככה ולמה ככה? אתם לא רואים את הגודל האלוקי? עברו שלושה ימים ואתם כבר מתלוננים. כל עוד אתם לא תהיו אתם בעצמכם ולא יחד עם עם ישראל, לא תגיעו למקום הזה של ההזדהות עם הרעיונות האלוקיים. זה לא רק הר הבית. הר הבית זה שם קוד לקדושה, לרוח הקודש, לשמחה ברמות אחרות לגמרי. נסו לדמיין מה הולך שם עם השירה של הלוויים, עם הקורבנות, עם העלייה לרגל שכולם עולים. איזו התרוממות רוח, איזו התלהבות. אבל בשביל זה צריך בכלל לרצות את זה. יכול להיות שמישהו אומר: "לא יודע, אני לא חסר לי כזו שמחה. אפילו כשלומדים בישיבה ובריקודים של שבת, אני מעדיף לשבת ולהמשיך לדבר עם החברים. אני לא צריך לשמוח, צריך לרקוד, מה יש לרקוד, מה יש לשמוח? חיים חיים בסדר." אז מה, עכשיו יביאו לך שמחת בית השואבה, שאתה פתאום תשאב שם רוח הקודש ותהיה באורות? לא יודע, לא חסר לי האורות האלה. אז אם לא חסר, אז למה שאני אקבל אותה? זאת אומרת, זה באמת משהו שאנחנו צריכים לחשוב עם עצמנו. מה באמת הדבר הזה אומר? נגיד הסיפור הזה עכשיו, אנחנו בימים האלה של ששת הימים, מה זה אומר הדבר הזה? עצם העניין הזה הוא באמת פשוט מעורר אותנו. אני תמיד אומר, אמרתי את זה גם היום, יש בציבור אפשר לומר, נקרא לזה הציבור התורני אמוני לאומי ציוני. יש כאלה שמשקיעים בעלייה להר הבית, עולים כל חודש, כל שבוע, ובאמת הם אומרים שצריך לאחוז שם, להגיד שזה שלנו. זה סימן טוב, זה סימן שאנשים מחפשים קדושה, מחפשים טהרה, מחפשים מדרגה יותר גבוהה, וזה יפה.
הקשר להר הבית יש מחלוקות, איפה יעלות לאר, איפה מותר, איפה אסור. אנחנו אומרים בישיבה הרבה פעמים שזה לא שאנחנו לא אכפת לנו מהר הבית, אנחנו פשוט מבינים שאם עם ישראל בערי השדה ואשדות וכדומה לא יהיה מחובר לערכים של היהדות, לירושלים, לעם ישראל, להיסטוריה שלו ולתורה, אז מי בכלל חושב על הר הבית? כלשהי לכותל מגיעים בטיולים שנתיים וגם מזה מפחדים. השליחות שלנו היא להביא את הר הבית לעם ישראל דרך החיים המשותפים שלנו פה, שאנחנו מנסים לקרב ולעשות מה שאפשר. אבל שזה יהיה בוער, שזה יהיה משהו שאנחנו לא רגועים. חיים בתחושה שאין חיסרון, חיים בתחושה כמו לקחת את התסכול הזה. דיברנו על התסכול הזה, אז התסכול הזה צריך לקחת אותו לא להתבייש ולהגיד, נו יאללה, עוד פעם, למה לא גומרים כבר? יאללה, שיתנו בראש ויגמרו כבר עם האירנים האלה, די. אלא להבין למה זה קורה, למה אנחנו תמיד עולים ואז יורדים חזרה. כנראה צריך עוצמות של עם ישראל, צריך גבורה של עם ישראל. אם עם ישראל כולו היה מוכן עד הסוף, הוא אומר לארה"ב גם תודה רבה, זה בסדר, בוא נראה איך ביחד. אבל לא משנה איך הקב"ה מוביל את זה, אבל שזה בוער, אנחנו לא חיים ככה את היום יום שלנו ולא מנסים לחשוב איך אפשר להתקדם בצורה אישית משמעותית, איך אפשר לעלות עוד קומות. נדבר עכשיו על פנימיות התורה, שהר הבית הוא ודאי אחד הביטויים שלו זה באמת להגיע פנימה. פנימה זה לא רק להגיע לקודש הקודשים פיזית, אלא להגיע פנימה גם בתורה. ואז גם על זה לחשוב, איפה אני אמצא במקום הזה, קודם כל אני עם עצמי, ואחר כך אני גם אנסה לראות מה אני יכול, איפה אני יכול אולי גם להשפיע בזה, לדבר, לחזק. יש שם המון תחומים שבהם אנחנו יכולים לקחת את התסכול הזה ובאמת ללכת איתו למקומות טובים ומשמעותיים.
הכרת הטוב והודיה אז באמת בעזרת השם, ככל שאף נודה הרבה אחרת, אחרת הקב"ה אומר: "תשמעו, אתם כפויי טובה, למה שאני אביא לכם כל מיני מתנות כאלה? גם המתנות שאני מביא, אתם לא כזה עפים עליהם, אתם לא כזה מודים עליהם. למה שאני כביכול אביא לכם עוד?" אז קודם כל, באמת כל הזמן כמו שאמרנו, כל יום ובטח בימים ובטח ביום עצמו של הזה, לצאת מהגדר של ההודיה והשמחה. ודבר שני, כמו שאמרנו, שהכאב הזה, התסכול הזה שלפעמים מרגישים אותו והוא באמת ממש צובט כזה לפנים, למה זה כל פעם? זה לנסות להבין באמת באמת למה. סוף הקב"ה הוא משגח פה על הכל, זה לא ביבי ולא זה ולא שמאל ולא ימין ולא בחירות. בסדר, זה ככה העולם מתנהל. לב מלאכים ושרים ביד השם. מי שכל היום עושים סקרים, מבלבלים במוח, מוציאים על זה מלא כספים ואנשים מבזבזים על זה זמן כל פעם, ואם איזה כותרת אחרת, וואו, הוא קיבל ככה, הוא קיבל ככה. חבל על הזמן, בואו נגיע ליום של הבחירות, אם נעשה עבודה פנימית גדולה אמיתית, בסופו של דבר היא גם משפיעה גם מבחינה מעשית. כי כשרואים אותך, כשמישהו ככה… אני יכול לסיים לספר, נסיים באיזה אנקדוטה, שתי אנקדוטות שיצא לי לאחרונה. אחד, קודם כל אם ראיתם פה לאחרונה, יש פה איזה יהודי שמגיע מדי פעם, הוא חסיד בעלז, יושב שם. זהו, מדי פעם מגיע ככה לכמה שעות. ושאלתי אותו, נכנס אליי כמה דקות היה לי לדבר איתו. הוא אמר: "תשמע, אני הציבור שלכם, אני צריך להבין אותו לעומק. לא יודע, אני רואה אתכם גם נלחמים, גם בתורה. אני מעניין אותי מה שקורה, איזה תורה יש פה, איזה זה. מה זה? תבוא פעם, נשב, נדבר, נלמד." לא יודע, לא ראיתי אותו מאז אם הוא בא עוד פעם. סתם מעניין, כאילו יהודים מאיפה זה מגיע? מגיע מזה שאתם יושבים פה ולומדים, וכשצריך להילחם הולכים להילחם, וכשחוזרים מהמלחמה אז יושבים בהתמדה ולומדים. ואז הוא אומר, יש פה איזה משהו גדול.
השפעת הציבור סיפור אחר שקשור לאותו עניין מכיוון אחר לגמרי. היה לי פה איזה מפגש עם אנשים שרצו לברר משהו על הישיבה, קשור למישהו מהמשפחה שלהם. לא משנה, דיברנו ככה על כל מה שהיינו צריכים לדבר, ובסוף השיחה היהודי אומר לי ככה מעניין: "תשמע, איתך את האמת, סתם לא קשור למה שדיברנו, אבל אני כל השנים מצביע ש"ס, כאילו אני ש"ס, הרב עובדיה יוסף, אני מצביע ש"ס, אני לא זה. אבל עכשיו אחרי המלחמה האחרונה, וואלה, ראיתי את החבר'ה שלכם, את הציבור הזה. ראיתי בעצם איך הוא ככה נמצא חזק בתורה ואיך הוא חזק נלחם וכמה אנשים נהרגו וכמה אנשים מסורים ועושים מילואים וכל זה. נראה לי פעם הבאה שיהיה, נראה לי עכשיו אני אומר, בסדר, תעזבו את הבחירות, מי שרוצה להצביע ש"ס חושב שזה יביא טוב לעם ישראל שיצביע. אבל נגיד בהנחה שאתה רוצה שאתה חושב שזה אולי יותר טוב לפלגה שהיא אולי יותר לאומית, יותר מתגייסת, יותר זה, אז המציאות כאילו אנשים רואים, רואים את המציאות, רואים שוב, רואים אתכם, רואים את האנשים, רואים את העוצמה שלהם. ולאט לאט אני אומר לך שגם מי שמוטרד מהמאזכרים, הדבר הכי טוב של לעשות זה פשוט להתגדל בעוצמה גדולה ומשמעותית באמת בתורה. ואם צריך צבא אז בצבא, ובכל החסד שעושים, בכל ההתנדבויות, כל דבר שעושים לטובת עם ישראל. בסוף משהו שהוא אמיתי וגדול והוא יוצא החוצה, בסוף הוא משפיע גם על אנשים אחרים. בסוף עם ישראל גדל מזה. תעזבו את הבחירות, זה סתם ככה בשביל אנקדוטה, אבל העיקר הוא שעם ישראל גדל מזה. ואז הקב"ה אומר: "אם ככה, אז פעם הבאה כבר אני נותן לכם, וזה יישאר כבר, זה לא ילך לשום מקום, זה יישאר פה, כי אתם אנחנו ראויים. בעזרת השם נהיה ראויים שיהיה לטובה ולברכה."
