שלום לכולם, הרב גוזריאלי ביקש ממני לשתף קצת מחשבות שהיו לי, אז אני מנצל את ההזדמנות הזאת לדבר פה עם כולם. אני אפתח בתחושה הפשוטה שלי, שאני מניח שמלווה את כולם, שהמלחמה לא נגמרה. אנחנו עדיין בתוך המלחמה, יש עוד לחימה בעזה ויש עוד המון חטופים שנמצאים בפנים. זה צריך להטריד אותנו באופן יומיומי. אני חושב שזה צריך להשפיע על האופן שבו נראה היום יום שלנו, גם בשוטף בישיבה וגם עכשיו לקראת פורים. כל פעם שקורה אירוע כזה, צריך לשאול את עצמנו מה נעשה ומה נבחר. אני חושב שבאופן כללי הדבר הזה צריך לשבת לנו במודעות ואיך זה משפיע עלינו. רציתי לשתף בכמה מחשבות, דברים אולי פשוטים, אבל בכל זאת אולי לעשות בהם קצת סדר. הדבר הראשון שעלה לי כשניסיתי לחשוב זה נושא האחריות והאשמה. מתחילת המלחמה, בשלב די מוקדם, עלתה השאלה הגדולה מי השם במחדל הזה של האירועים, מי צריך לקחת אחריות ומי צריך אולי לסיים את תפקידו. אני אגיד שאני חושב שבעצם להבנתי יש פה שאלה כפולה. שאלה אחת שהיא השאלה הבסיסית היא לא מי השם, אלא מה הייתה תפיסת העולם המוטעת שבסופו של דבר הובילה אותנו למחדל הזה. השאלה השנייה צריכה להיות כמובן מי האנשים שהובילו אותנו אל תפיסת העולם הזאת.
תפיסת העולם הישראלית אני אגיד שאת השאלה השנייה של מי האנשים היא פחות מעסיקה אותי, כי אני לא ועדת החקירה ואני אשאיר את זה להם. כן נראה לי חשוב להגיד ביושר שיש איזושהי ציפייה שאנשים יקחו אחריות. זאת אומרת, אחריות היא דבר מאוד כבד. מישהו שיש לו אחריות על דברים, זה בא לידי ביטוי גם בהצלחות וגם בכשלונות. נראה לי ציפייה של כולנו ממנהיגים גדולים היא את היכולת לקום ולהגיד "הייתה החלטה שלי ואני עומד מאחוריה ואני מוכן לשאת בתוצאות גם כשהתוצאות הן קטסטרופליות". אני לא נראה לי שאנחנו כרגע ביחס של המנהיגות באופן כללי, נראה לי שאנחנו עוד לא מספיק שם והיה ראוי שיהיה ככה. אבל יותר מטרידה אותי השאלה הראשונה שאני מרגיש שגם יש לנו יותר מה לעשות איתה, וגם באיזשהו מקום אולי יותר משמעותית לנו: מה הייתה תפיסת העולם שאולי הובילה בסופו של דבר לדבר הזה? מה שנראה לי שלפחות חלק מתפיסת העולם היה מטבע לשון שהפך להיות מאוד מוכר של "שקט יענה בשקט". המשפט הזה, אם תעשו חיפוש באינטרנט, תראו הרבה מאוד פוליטיקאים ואנשי צבא שאמרו אותו באופן כללי על כל הסבבים האלה, כל ההתייחסות באופן כללי אל מול עזה.
הבנת השקט והעשייה הסיפור הזה של "שקט יענה בשקט" מבטא את תפיסת העולם הישראלית והעולם הערבי באופן כללי, שאומרת קצת התעייפנו ואנחנו רוצים שקט. שקט שבסוף מאפשר לנו איזושהי יציבות, זה ללכת לעבודה בבוקר, שתהיה לנו מזכורת יפה, שיהיה לנו בית ורכב ונוכל לטוס לחו"ל ויהיה לנו מסלול חיים נורמלי. אני חושב שבמערבית בכלל, אבל נראה לי כל מי שטיפה חושב על הספור הזה, שקט הוא לא תפיסת עולם נכון. הוא לא ערך אלא אמצעי כדי לעשות הרבה דברים טובים. אני חושב שהעזתים באופן כללי, חמאס והעזתים בכלל, בניגוד אלינו, לא כל כך מאמינים במשפט הזה של "שקט יענה בשקט". ראינו את זה, אבל אני חושב שמה שהם קצת ככה אפשר להבין שהם אמרו לעצמם ואולי גם לנו קצת, ששקט מאפשר עשייה. אנחנו נתנו הרבה מאוד זמנים של שקט ומה שגילינו עכשיו שהשקט הזה אפשר הרבה מאוד עשייה. אמנם עשייה רעה, עשייה של מוות, של מאות קילומטרים של מנהרות תת-קרקעיות שחמאס משקיע בו את הזמן ואת הכסף, אין סוף טענים ואימונים על פשיטות ליישובים ישראלים, חינוך לטרור. הם לא הפסיקו, אבל כל הדברים האלה משותף לכולם. אני חושב שההבנה שלהם הייתה ששקט הוא זמן שבו עושים. השקט כשלעצמו הוא לא עניין, אם אנחנו נקשרנו להם להיות בשקט זה אפשר להם לעשות.
הבנת תפיסת העולם המערבית אז אני חושב בעיניים המערביות, שאנחנו חלק מהעולם המערבי בהקשר הזה, מאוד קשה לנו להבין אנשים שמאמינים במשהו ומוכנים לשלם עליו מחיר. אני חושב שבאופן כללי, שוב אני אדבר קצת בהכללות גסות, אבל נראה לי שבכל זאת הדברים בגדול הם נכונים. התפיסה המערבית מדברת על זה שמה שמעניין את האנשים בעולם בסוף זה כסף ותנאים, תנאי מחייה. ואם זה מה שמעניין את האנשים, אז זאת השפה שבה מדברים. כאילו אפשר לדבר על אידיאולוגיה, אבל באמת באמת בסוף כולם שקרנים ואף אחד לא מאמין בכלום וכל אחד מחפש את המרחבים הכלכליים שלו. אנחנו אפילו לפעמים אומרים את זה בעצמנו נגיד על החמאס שאנחנו נכנסים ורואים שכונות כל מיני שכונות פאר בעזה. אנחנו אומרים הנה סיפרתם סיפורים, באמת מעניין אתכם הכסף שלכם ותנאי המחייה שלכם. עכשיו יש בזה כנראה גם אמת, אבל אני חושב שזה לא נכון. זאת אומרת, אנחנו טעינו לחשוב שאם נכניס לעזה מזוודות של כסף וניתן לפועלים לעבוד בארץ ונאפשר שם המון המון דברים, אז ההתנהלות שלהם תשתנה. אבל גילינו שזה לא נכון. כשאנחנו נגיד במדינת ישראל קוצר השירות הצבאי ודיברנו על צבא קטן וחכם, ואני לא יודע, אנשים אולי התיכוניסטים שהעדיפו כל מיני יחידות סייבר על פני תפקידי שדה שלא נותנים לנו עתיד מי יודע מה. באופן כללי אנשים, אני לא יודע, אנשים במדינה שעשו רילוקיישן ועברו לחו"ל והטריעו אותנו הרבה מאוד דברים כאלו. העזתים השיגו דברים אחרים והם הכשירו המון המון מחבלים שפגשנו אותם, אנחנו פוגשים אותם עדיין. יאמר לזכותם, אני אגיד את זה ככה, שיש להם הרבה מאוד סבלנות ואמונה בצדקת הדרך שלהם. הם לא מבקשים שקט, זה לא מה שהם מבקשים. כל מי שקצת היה בעזה ומי שטיפה מבין כמות הכסף שנשפכה על עזה בשנים האחרונות היא מטורפת בכל קנה מידה. ואחד הדברים שהפתיעו כמעט כל מי שסתובב בעזה היה שהיא נראית הרבה יותר טוב ממה שדמיינו. זאת אומרת, הפוטנציאל שם הוא מאוד מאוד גדול. כמות הבתים עם בריכות על הים, כמות הבתים שהייתי מוכן לגור בהם שם הייתה מאוד מאוד גדולה. עזה נראית הרבה יותר טוב ממה שדמיינו, זה לא איזה מקום של פחונים. ולמרות כל זאת, אני אומר, הם כאילו לא בחרו להתעסק בתנאים שלהם אלא לפעול לטובת מה שמאמינים בו. הם מאמינים ושואפים למשהו והם הולכים אליו. הם מוכנים לעבוד קשה ולשלם מחירים על הדבר הזה. הדבר הראשון והבסיסי ביותר, שורש של כל הדברים פה, הוא שבזמן של שקט אנחנו צריכים להיות בעבודה. ישיבה היא זמן של שקט, זאת אומרת שאין הרבה דאגות. בסוף, כל אחד פה עכשיו אין לו משפחה לפרנס, לא ילדים ולא חינוך. רוב האנשים אין כמעט דאגות על הראש. זו אחת התקופות הכי שקטות שיהיו לכם בחיים. השאלה היא אם השקט הזה מרדים אותנו או שאנחנו עובדים פה בכנות. אני אגיד שאני לא בטוח שאנחנו לא נרדמים מהשקט. יש הרבה דיונים עכשיו על הסיפור של השירות הצבאי ועל ההסדר וכולי. אני אגיד באופן אישי שאני מאוד מאמין ברעיון של ישיבות ההסדר, שאומר שאנחנו לוקחים אחריות גם על עולם הרוח של עם ישראל וגם על העולם החומרי, על ההיבטים הביטחוניים. השילוב הזה של ביטחון ותורה וא חשוב. אבל, מה זה אמירות מאוד פשוטות? למה לא כולם משתכנעים? אני רואה טענות חרדיות ויש כמה סרטונים שמסתובבים עכשיו כי השאלה הזאת מאוד מתעוררת. אני רואה אותם ואני ממש מרגיש מובך מהטענות. אני אומר, לא יכול להיות שאתה מאמין למה שאתה אומר. במחילה, טענות מאוד חלשות למה לא להתגייס.
האתגר מול הפחד אני חושב שהסיבה המרכזית, ככה נראה לי, היא איך אנחנו נראים. האם עכשיו כשיגיע לכאן מישהו לסדר בוקר חרדי או חילוני ויבוא לבית מדרש ויבוא להסתכל לראות מה קורה פה, האם הוא יגיד לעצמו: "וואו, האמת בסדר. יש פה אנשים שבונים את עולם הרוח של עם ישראל, זה חשוב." ויכולים שהם יהיו פה חלק מזמן השירות הצבאי שלהם. וכן להפוך, יגיע לכאן בחור חרדי ויגיד: "וואו, אני מבין איך אפשר לעשות גם וגם." או שמחשבות אחרות. נראה לי כל אחד יכול לשאול את עצמו להסתכל איך זה נראה. נראה לי שיש לנו מה להתדם בדבר הזה. כשאנחנו נראה יותר טוב, גם הדבר הזה באמת ישכנע יותר את מי שסביבנו. כי אמיתי, הדברים נראים לי אמת. יש פה וודאי שיש פה אמת. השאלה היא אם האמת היא לא תמיד קלה ולא תמיד אנחנו מצליחים ליישם אותה. נקודה נוספת שאני חושב שהיא חשובה זה ההבנה נגד מה אנחנו נלחמים. אנחנו נלחמים נגד ארגון טרור. טרור באופן פשוט זה פחד. לחמאס אין יכולת לכבוש את מדינת ישראל, זה לא הסיפור שלו. מה הוא יכול לעשות? הוא יכול להפחיד אותנו. בהקשר הזה אני חושב שזה משהו שגם נוגע פה לכולנו. היכולת וההבנה שאסור לנו להיכנע לפחד. מותר לפחד, אסור לתת לפחד לנהל אותנו. יש המון ניסיונות של חמאס לייצר לחץ פסיכולוגי וכל הסרטונים שנשלחים. מהסרטונים של השביל אוקטובר ודרך הסרטונים של חטופים ודברים כאלו, אני מציע לכם ואני אומר קודם כל, היכולת שלנו לא לראות הסרטונים היא חלק גדול מהמאבק שלנו. אם אתה ל רואה את זה וזה לא מחליש אותך ולא מלחיץ אותך, אז האדם חזק יותר ואדם שמתעסק בדברים טובים ומאמין, אז בסוף הוא ינצח. כי באמת האתגר מול החמאס הוא לא האתגר הפיזי, הוא כמו האתגר הרוחני יותר, האתגר הזה של הפחד.
המשמעות של ארץ ישראל מעבר לזה, אני חושב שאנחנו צריכים כולנו להמשיך לחיות את חיינו בלי פחד, להסתובב בכל מקום גם כשיש מלחמה, להיות מוכנים לחיות בכל מרחב. אני אגיד שלבת שלי צריכה להיות מסיבת סידור עכשיו. יש דיון סוער בוואטסאפ, היא אומרת לא מוכנה לנסוע לירושלים לעשות מסיבת סידור בירושלים כי יש מלחמה. אני אגיד שראיתי את זה בוואטסאפ, זה כאב לי מאוד. אני מרגיש כאילו אלה המקומות שאנחנו מפסידים. אם אנחנו לא מוכנים לנסוע לירושלים כי יש פיגוע או משהו כזה, אני אומר עיר הבירה שלנו, אז אנחנו שם מפסידים. וזה גם מתחיל פה. אני אומר, יש טילים על השדות, הישיבה יש לה ממדים בלי עין הרע יותר מכל בית אחר פה. נראה לי בעיר אין שום סיבה שכאילו כל אחד ברמה הפרטית שלו, אני אומר אם יש משהו כזה אז הוא מגיע לישיבה כי יש ממדים ומסתדרים וזה בסדר. ואנחנו לא מפחדים. הניצחון הזה, אני חושב הניצחונות הקטנים האלו הם יאפשרו לנו את הניצחון הגדול. זה חלק מה שאנחנו יכולים לעשות פה בעורף, זה לא לפחד. זה מתחיל פה, זה ממשיך אחרי זה גם בשדה הקרב. אנשים מפחדים בכל מקום. אני אומר לפחד שוב, לפחד זה בסדר, זה לגיטימי. השאלה היא לא אם אני מפחד, השאלה היא אם הפחד מנהל אותי. מה אני עושה כשאני מפחד. זה מתחיל לומר, זה נגמר בקצב שזה כשיורים עליך וזה, ואתה מבין למה אתה פה. אבל זה מתחיל בדברים הקטנים של איפה אני מוכן להסתובב, איפה אני מוכן לגור, מה אני מוכן לעשות. ושוב, אם אני מבין שיש מקומות שקשה להיות בהם, אז אני מוכן להיות בהם כי אני לא מפחד. נקודה אולי אחרונה, אני אגיד שבבתים בעזה אחד הדברים המעניינים, אין ספרים. אין כמעט ספרים. הספר היחיד בעזה מהו? קוראן. יש רק קוראן. חוץ מזה אין כלום. מישהו אמר לי יפה שאנחנו עם הספר, הם עם הספל. יש מלא מלא ספרים קטנים בכל הבתים. אבל למרות שאין ספרים, שני הדברים שיש, אחד אמרתי כבר, כל התמונות של הר הבית כמעט בכל בית, ובהרבה מאוד מקומות מפה של ארץ ישראל, מפה שלמה של ארץ ישראל עם כיתוב בערבית של כל המקומות. מפות מדויקות, מפות יפות כאלו בהרבה מאוד מקומות, בטח בכל הבתי ספר. הם כאילו מי שהיה בתי ספר אז רואה ממש כאילו בהרבה מאוד מקומות, כמעט בכל מקום. אני חושב שהעזתים מבינים על מה הם נלחמים בלי הרבה דיוני עומק. זאת אומרת, אחת הסיבות אולי שהם הצליחו זה שהם היה להם ברור כאילו מה הסיפור, מה בעומק הסיפור של המאבק בלי להגיד הרבה מאוד מילים. יש להם, הם ציירו איזה שוחץ, הם מבינים אותו. ואני מרגיש שאנחנו צריכים עוד לברר לעצמנו את הדברים, להבין מה המשמעות של ארץ ישראל בשבילנו, עד כמה אנחנו מכירים אותה. ביקשתי עכשיו שתתלו פה בכיתות, אולי בעזרת השם נתלה פה גם בכיתות מפה של ארץ ישראל, סתם פשוט שאנשים ידעו איפה זה. אני אם אני שואל אנשים, אין לי מושג ממנה ומשמאלם. עם ההיכרות הזאת היא באה גם האהבה. כוזרי אומר נכון שירושלים לא תיבנה עד שסייפו אליה תכלית בני ישראל, תכלית הכוסף. כאילו אנחנו לבנות הרצון הזה זה משהו שאני חושב שהוא מאוד מאוד יכול לעזור לנו לייצר את העמוד שדרה הלאומי שלנו ביחס לדבר הזה.
אהבה לארץ ישראל אני אגיד אולי ככה לסיום, שאני חושב שלפעמים ככה אני מרגיש על הרבה דיונים אחרונים גם על הגיוס וגם על ארץ ישראל. אני חושב שלפעמים מרוב מילים ופסקאות אנחנו איבדנו קצת את הרגש הפשוט שלנו. ואולי בזה אנחנו קצת צריכים לקחת משהו גם כן מהעזתים, שבלי הרבה מילים הם מבינים לאן הם הולכים. ונראה לי להגיד בצורה פשוטה באמת, אני אגיד ככה מהלב שלי, אני מאוד מאוד אוהב את ארץ ישראל. ואני חושב שכשאוהבים לא צריך מילים, לא צריך מקורות שמוכיחים את זה. כאילו בסוף אני אומר כשאוהבים פשוט אוהבים. והדבר הזה אני חושב שצריך להרגיש כל אחד עם עצמו אהבה ביחס לדבר הזה. אם צריך את העזרה ואת הקבעים של עוד מילים, בסדר, ניתן אותם וניתן עוד מילים ומשמעות וכולי. אבל אני חושב שכאילו רוצים לראות שכל המלא לזה שאנחנו כל כך עסוקים בתוכו, בטח בעולם של ישיבה, שכל הסכנות שאנחנו סביבנו והמון המון ספרים, אנחנו לא מאבדים את הרגש הפשוט, התחושה הפשוטה שאנחנו אוהבים את המקום הזה, אנחנו אוהבים את העם הזה, אנחנו אוהבים את הארץ הזאת, ובשביל הדברים אנחנו מוכנים לתת הרבה מאוד. בעזרת השם שהדברים יקרו בחסד ולא בדין, אבל שיגלו המון המון אהבה. שיהיה יום טוב לכולם.
