אחר הצהריים טובים. אחת השאלות הגדולות שאנחנו נשאלים הרבה פעמים מהאנשים שהם פחות מכירים לעומק את עולם הישיבות, וגם בתוכנו אנשים שואלים את השאלה הזאת לפעמים את עצמם ולפעמים אחרים. זה קשור לאופן שבו עולם הישיבות בכללו עובד. נדבר על חלקת אלוקים הקטנה שלנו, וזה עובד בצורה שהיא שונה מאוד כמעט מכל מערכת אחרת שיש בעולם. אם ניקח מערכות דומות, מערכות לימודיות שצריכות להביא את הלומד בהם לתוצאה מסוימת, אז חייבים מה שנקרא מדדים, מדדי הצלחה. זה יכול להיות מבחנים, עבודות סימנריוניות קטנות או גדולות, צורות כאלה ואחרות של לבדוק את התוצאות, לבדוק האם הגענו למה שאנחנו צריכים להגיע. ממילא זה ייתן לנו הבנה האם באמת מה שאנחנו צריכים עשות קורה. והנה אנחנו באים במערכת של הישיבה וכאילו מדלגים ומבטרים על כל הסיפור הזה. זה הרבה פעמים נראה לפלא לאנשים שמסתכלים על זה מהצד או אפילו מבפנים ואומרים: תשמע, זה לא הגיוני, זה לא יכול להיות. משהו פה טעות. אתם חיים קצת באוויר, בנדמלי כזה. תהיו רציניים, תהיו כאלה שאפשר באמת לראות מה אתם עושים. ולכן אנחנו באמת צריכים לשאול את עצמנו את השאלה הזאת ולהבין על מה ולמה אנחנו בנויים בצורה הזאת. באמת נראה שתמון בדבר הזה יסוד מאוד בסיסי וגדול ומשמעותי. בשלוש מילים הגדרנו את זה גם בשיחה שכתבנו: אין כפייה ברוחניות. את המילים האלה אנחנו רוצים לנסות להבין למה ומה זה אומר מבחינתנו בחיים שלנו.
אין כפייה ברוחניות שורש הדברים נעוץ בהבדל בין מקום שבו לומדים דברים מעשיים שמובילים לדברים מעשיים, שהם מאוד מסוימים וקונקרטיים ואפשר להגדיר אותם בחומר לימודי מסוים שאותו צריך להספיק. יש בחינות בגרות, יש להם הגדרות וצריך לעמוד בזה כדי שמדינה תוכל להגיד: זה האדם הזה עבר אחד, שתיים, שלוש. מחר ירצה להתקבל לאוניברסיטה, נדע שהוא יודע את זה ואת זה. אחד עושה תואר במקצוע מסוים, צריך לדעת שהוא גמר את זה והוא באמת יודע להיות מהנדס מכונות. אנחנו לא יכולים לתת לו להיות מהנדס מכונות אם הוא לא יודע את מה שצריך. אם נאמר את המחנה המשותף של כל הדברים האלה, זה שעל ידי מבחנים או עבודות אתה יכול להגיע להישגים אבל לא להשגות. אתה יכול להגיע לידע אבל לא למודעות. כשמדובר על דברים מעשיים, צריך הישגים מסוימים, צריך להגיע אליהם ולהשיג אותם. אפשר למדוד אותם. כשצריך להגיע להישגות, זה באמת לא דבר נמדד. זה כמו ההבדל בין הנשמה לבין הגוף. את הגוף אפשר להגדיר ולמדוד, את הנשמה אי אפשר להגדיר ולמדוד. זה לא אומר שאין לנשמה השגות. השגות אלה מאוד מוחשיות. כל מי שעושה עבודה רוחנית יודע על עצמו ומרגיש על עצמו. יש לו גם מודעות, יש לו גם השגות, יש לו מלא דברים, אבל הם דברים שיסודם הוא פנימי. בסוף זה גם ידע חיצוני, בסוף זה גם מעשים, יש לזה השלכות וביטויים, אבל השורש הוא שורש רוחני. השורש הרוחני הזה, אם נצייר מבחן על העמוד היומי בזוהר, נשמע אחד שואל את השני: תגיד, מה אתה אומר? הזוהר הזה פרשת נוח הוא בחומר או לא בחומר? כאילו זה יהפוך להיות כאילו הזוהר הקדוש הוא בתוך זה, במיקוד הדף הזה הוא במיקוד או לא במיקוד. זה כמו לשאול על סוגיה בגמרא אם היא בחומר או לא. כל המציאות הרוחנית העליונה העמוקה הזאת שנמצאת בתוך כל לימוד התורה, לא רק בלימוד הזוהר, אלא גם בגמרא, היא לא חומר.
לימוד תורה והערך העצמי כל השמיניסטים מרגישים את זה בצורה כזאת או אחרת כשהם נבחנים על זה לבגרות. אני לא דן עכשיו את משרד החינוך או את הרמים העיקרים שמורים את הנפש בישיבה תיכונית. ככה זה המערכת, ככה היא עובדת, ולא יודע אם יש ברירה או אין ברירה. אבל באיזשהו מקום כזה כולם מרגישים איזה משהו כאילו לוקחים דבר ענק, דבר גדול, אפילו שעוד לא יודעים מה זה גמרא, ועוד לא יודעים את העומק שלה ואת הפנימיות שלה ואת כל הסברות שיש בה. אבל כאילו מרגישים איזה משהו, מה קחים את הגמרא עכשיו דף הזה כן, דף הזה לא, נבחן, לא נבחן. זה בעצם מוריד את כל המציאות הרוחנית העליונה האלוקית הזאת ומוריד אותה לתוך המציאות הגשמית. אני אומר שיהיה ברור, זה לא שאנחנו לא צריכים לעשות חזרות, וגם טוב היה ואנחנו מדי פעם מדברים על זה גם בצוות מפורסם בישיבה אצלנו. במשך השנים היה הרב נוח שכל שבוע יום חמישי, מי שלמד אצלו בכיתה, יום חמישי בשיעור, היה דף חזרה ובשיעור עברו על הדף חזרה. זה דבר מעולה ולעשות מבחנים לעצמנו ואפשר גם לבקש מהרבנים שיעשו לנו מבחנים. ה בסדר, זה נכלל בתוך ההשגות הרוחניות שאנחנו רוצים לזכור, אנחנו רוצים לדעת באמת.
הרצון וההצלחה אבל זה הכל נובע מהשאלה הזאת: האם אנחנו נמצאים בתוך עולם רוחני או שאנחנו נמצאים בתוך עולם גשמי? זה הביטוי שאומר הרמח"ל: אין כפייה ברוחניות. זאת אומרת, אתה נכפה לתפילה, יש מקומות, עוד פעם, לא דן אף אחד, בודקים מי בא לתפילה. האדם עומד בעבודת השם, עומד מול בוראו, צריך להוציא את כל הפנימיות שלו, את כל הרצון הפנימי שלו לשוחח עם רבנו של העולם, לבקש ממנו דברים גדולים. זה מכריח אותו לבוא. אתה יכול להכריח אותי להתפלל. שוב, אני לא דן אף אחד. בכל המוסדות יש להם את השיקולים החינוכיים שלהם איך ומה לעשות, זה לא פשוט. אבל באמת, באמת, שאתה חושב על זה, אתה אומר: בסוף אדם צריך להגיע להתפלל, הוא צריך לחצות, הוא צריך להביא את עצמו, הוא צריך לבוא לדבר הזה. אפשר לדבר אתו, אפשר לחשוב ביחד איך עושים את זה, אפשר להודד ולחזק, אבל בסוף יש נקודה של רצון פנימי. בדברים האחרים יש רצון, אין רצון. אתה בסוף רוצה להיות מהנדס, אתה רוצה להרוויח כסף, זה הדרך לעבור. סימן טבעי, גמרתי את המשימות, אני באמת יודע את מה שצריך. באמת צריך להכריח כביכול, צריך להכריח אותי על זה כי אחרת פשוט צריך את התוצאה והתוצאה קורית כשהכל עובד בצורה הזו. באמת אם הולכים ככה קצת יותר לעומק שהדבר הזה, אז יש יסוד גדול שנמצא ברב אשלג על בסיס הרמח"ל ודברים בערי. הרב אשלג דיבר המון על הנושא של הרצון. אני לא אכנס עכשיו לדיוק הדברים, אבל מדבר על נקודה עקרונית, הנושא של הרצון.
הרצון כמדד להצלחה הרב אשלג באחד המקומות, בכמה מקומות, מביא דוגמה מאוד יפה ומאוד פשוטה. אפילו יפה לקרוא את זה מלשונו כי זה קצר. הוא אומר על דרך משל ואומרנו שאדם אחד יש לו מקום לקבל סעודת ליטר לחם והשני אינו יכול לאכול יותר מחצי ליטרה לחם. באיזה מקום אנו מדברים? לא מגודלם של בני המאיים, זולת מגודל החשק והרצון לאכול. ואינך רואה שמידת מקום הקבלה של הלחם תלויה בשיעור הרצון והחשק של האכילה. ואין צריך לומר ברוחניות אשר הרצון של קבלת השפע הוא המקום של קבלת השפע והשפע נמדד במידת הרצון. הוא אומר אפילו בעניין של אוכל, שזה לכאורה דבר גשמי, אבל גם בזה איך אתה יכול להגיד על אחד: תשמע, בא לי כמו שהוא אומר ליטרה לחם, לא יודע מה זה ליטרה, כן, בא לי לאכול כיכר לחם שלם, שווארמה עם לחמניה שלמה. שאני אומר: לא, לא נפיק לי חצי לחמניה. מאיפה נובע ההבדל? הוא אומר רבי אשלג, זה לא בגלל שהמעיים שלו גדולות יותר או קטנות יותר. השאלה היא כמה הוא רוצה. הוא כרגע רוצה, הוא כרגע יש לו תאוון גדול אז יש לו מקום להרבה. אחד יש לו כרגע לא יודע, יש לו קצת מצב רוח, הוא עכשיו יש לו פחות חק, הו לא יודע, אחר כך רוצה לעשות איזה ספורט, אז הוא לא מתאים. יש לו איזה סיבה שהוא לא רוצה עכשיו סעודה גדולה, אז הוא עכשיו רוחן פחות. הכל מתחיל בעצם מנקודת הרצון הפנימי. עכשיו הוא אומר קל וחומר זה הדברים גשמיים. אתה עוד יכול בדברים רוחניים זה ברור שההצלחה, סוד ההצלחה, אין כפייה ברוחניות. ההצלחה בישיבה, ההצלחה האישית של כל אחד בכל העבודה הרוחנית שעושה, היא פשוט ממש יכול לעשות לעצמו מדידה. כאילו מדידה כי זה מדידה מסוג אחר, אבל ייתן ציון לרצון שלו ויראה שבהתאם לזה ככה גם השפע שהוא מקבל. זאת אומרת, אם יש תאוון גדול, אם יש רצון גדול, אז ממילא מה שאדם יכניס לתוכו יהיה בכמות מדהימה ונפלאה. אגב, זה מאוד מזכיר מה שהזכרנו קודם. זה מאוד מזכיר את הגמרא המפורסמת שהגמרא אומרת למה חרב את המקדש וקשור למה שעברנו תקופה אחרונה, תקופת שלושת השבועות. אז מי האיש החכם ויבן את זאת, דר זה נשאל הנביאים לחכמים וכולי, ובסוף מה הייתה התשובה? בנדרים ודווקא א' התשובה הייתה שלא ברחו בתורה תחילה. פרשים רבים מנסים להבין את הגמרא הזאת. הרוב הפירושים הולכים לכיוון מאוד בסיסי. למה הם לא ברחו? כי לא מברכים על הכשר מצווה. על הכשר מצווה לא מברכים. עכשיו הם תפסו את הלימוד תורה כהכשר לקיום של התורה. למה אני לומד? בשביל לעשות. אז אני לא מברך על לימוד תורה כי הלימוד תורה אין לו ערך בפני עצמו אלא הוא רק משרת משהו אחר. אני צריך לדעת להניח תפילים, אני אלמד הלכות תפילים. אני צריך לדעת ברכות, אני אלמד הלכות ברכות. אבל אין ערך לתורה מצד עצמה. זאת אומרת, זה בדיוק ההבדל בין משהו מעשי. אם יש משהו מעשי אפשר למדוד אותו באמת. נגיד בחינות לרבנות, לא שחלילה כל מי שלומד לרבנות הוא לא לומד לשמה, אבל בחינות לרבנות הן בעצם אומרות: אתה צריך להיות רב, רב יישוב, צריך לדעת הלכות בת, שרות, נידה. רב עיר, הוא צריך גם לדעת מקוואות. עוד כמה דברים, כל דבר יש תוצאות. אתה חייב לדעת את זה, אז כשישאלו אותך שאלות בהלכה, אתה צריך לדעת אותם. אתה יכול להיבחן על זה וזה מדיד. אנחנו לא אומרים שלום וברכים ברכת התורה על לימוד רבנות. למה? כי ברור לנו שמי שהולך להיות רב, מי שלומד רבנות, זה רק פשוט שהמדינה רוצה. הרי איך היה פעם בעם ישראל? לא היו תעודות. אדם היה לומד בישיבה, גודל בתורה, ואז הרב שלו היה נותן לו מה שנקרא סמיכה. הרב שלו היה אומר: אני יודע שאתה יודע. היה גם מדבר איתו בלימוד, נותן לו סמיכה, כלומר הוא למד לשם שמיים הרבה שנים ובסוף התוצאה הייתה שהוא ידע. מי שלומד לרבנות באמת רוצה ללמוד את התורה לעומק, עם כל הפנימיות והמשמעות שלה. בסוף, כדי להיות רב, גם צריך תעוד, אז הוא גם עושה מבחנים ולכן הוא מברך ברכת התורה.
הרצון והלימוד אבל זה רק מזכיר שאתה יכול להיבחן על משהו שהוא ספציפי ומסוים, אבל כל התורה כולה היא בוודאי לא לאיזה מטרה מסוימת. גם לימוד הלכה שאתה לומד הוא לא רק בשביל לדעת לקיים, אלא אתה לומד כדי להבין את דבר השם שמדבר אליך. ולמה צריך לדבר את הברכה הזאת? זה היה רק לקיום העשיר. אני לא יודע מה מברכים, זהו, אבל אני שואל למה, ואני מברר לעומק ומנסה להבין את המשמעות. זה כבר הדבר שעליו מברכים, כי זה עומד בפני עצמו. בהקשר הזה של הרצון, אז באמת השאלה הגדולה ביותר שיש פה זה מה עושים עם זה, איך עובדים על זה, איך מפתחים את זה. כי הרצון הוא באמת דבר שצריך לעבוד כדי לבנות אותו. הוא דבר גם מאוד אישי. נגיד בניגוד לדברים שאמרנו, אם יש לך מבחנים למשהו מסוים, אז כולם באותו חומר, כולם לומדים ביחד, גם אפשר להעביר בקלות. היום בכלל שים בחינת אחד לשני, בינה מלאכותית אתה לוחץ, הוא בכלל עושה לך את העבודה. אבל ברצון האישי ובהשגות האישיות ובמודעות העצמית, זה הכל מודעות עצמית. לא יכול להעביר למישהו רצון, זה לא ניתן להעברה. זה משהו שכל כולו הוא של האדם. יכול לראות את החבר שלו ולקבל חיזוק מזה, ויגיד: שמע, איך הוא מצליח, איך הוא קם כל בוקר, איך הוא מתמיד, יאללה גם אני אנסה. אבל בסוף זה שלי, בסוף אני צריך לעשות את זה בעצמי.
הרב קוק על הרצון אז באמת איך הדבר הזה עובד? איך הדבר הזה ככה יכול לעבוד? אז הרב קוק בכמה דברים. דבר ראשון, משהו שלפני ממש לא הרבה שנים מתחדש לי, משהו שלא שמתי לב אליו כל השנים. דבר מדהים, פסקה באורות התשובה שהרב קוק כותב ככה. זה נמצא בפרק ח' פסקה י"ד, והוא אומר כך: שנייה אחת, רגע, כן, אין לשער פרק ח' פסקה י"ד שאומר את הצער של חיסרון הרצון לטובה ולקדושה ואין החוכמה עולה אלא כפי ברכ הרצון שבה וההבנות הן מעכבים בעד הרצון שלא יתעלה וצריך לשוב בתשובה כדי לברר את הרצון כדי שתתעלה החוכמה כראוי. בייחוד צריך לשוב מהעברות שבין אדם לחברו וראש לכל מהגזל שהוא מעכב את עילוי הרצון וצריך להתחזק בזה מאוד ולקוות לתשועת השם ולזכות בשלמות. זה דבר מדהים. באופן כללי הוא אומר ההבנות קודם כל הן פוגעות ברצון. דבר בסיסי, כלומר כל חטא שאדם עושה באיזשהו מקום מוריד אותו, מחליש לו את הרצון. אבל במיוחד הוא אומר, הוא לא מסביר את עצמו, צריך לחשוב על זה. עברות שבין אדם לחברו באופן מיוחד הן מחלישות את הרצון מאוד, והוא אומר במיוחד הגזל. יודעים שגזל לפעמים חושבים שזה לא שייך לבית ספרנו, כאילו גזל נראה איזה חד וחוטף לך איזה משהו באמצע החיים, אבל זה לא בדיוק ככה. יש כל מיני גזלות קטנות כאלה שאנחנו לפעמים לא מרגישים אותן. לוקחים למישהו איזה משחת שיניים ולא מחזירים או לא שואלים, וגזל שינה וכל מיני דברים כאילו קטנים כאלה שצריך מאוד להיזהר מהם. אבל בכלל באדם לחברו משהו שכנראה מאוד בסיסי בקומת הרצון הבסיסי של האדם.
בניית הרצון ולכן אומר הרב קוק, זה דבר ראשון. דבר שני בערך רצון במידות ראייה. דבר ראשון בערך ראות האלף אומר הרב, צריך שיתגדל הרצון בכלל בכוחו השלם ואחר כך מפתחים אותו בקודש. בדרך החינוך הרגיל צריך להיות הגדלת הרצון והגברתו. שימו לב, אומר הרב, דבר ראשון תבנה את הרצון שלך לא דווקא לקודש. לא דווקא לקודש. נגיד שאתה החלטת שזה לא טוב לך לאכול בכל ארוחה חמש פרוסות לחם, אתה החלטת שאתה אוכל ארבע. החלטת. זה נכון שאתה תאכל ארבע אם תצליח לאכול ארבע פרוסות ולא חמש כי לא יודע כי זה יותר בריא ואתה רוצה להיות יותר זה. אז בנית הצלחת לשלוט על עצמך ולבנות את כוח הרצון הבסיסי. החלטת ששלוש פעמים בשבוע אתה עושה ריצה פעמיים בשבוע. עשית את זה שבועיים, בשבוע השלישי אמרת אה אין לי כוח עכשיו חם עוד מעט יהיה קר אה עכשיו לשים בקדש פה להתחיל לרוץ אה אה יאללה נו. אם אתה עובד על זה, אתה אומר לא זה נכון לי פעמיים בשבוע ואני החלטתי לעמוד בזה. אם אתה עומד בזה, אתה שולט על עצמך, אתה לא נותן לא משנה לעייפות, לעצלות, לרעב, לא יודע למה לשלוט עליך. אתה שולט עליו. אתה החלטת עשית איזה בדיקה כזאת בפלאפון, אתה החלטת שאתה לא עובר ביום את ה איקס שעות בפלאפון. החלטת כי שמת לב פעם פתאום בסוף היום לא יודע איך זה הצטבר שעה פה חצי שעה שם ועוד שעה שם ופתאום נטרקת על איזה סדרה פתאום בום, אתה מצאת את עצמך עם איזה ארבע שעות, חמש שעות אמר מה אני השתגעתי? לא אני מוריד איקס זמן אבל זה קשה כי לא, אני שולט עד כדי כך אני יכול להגיע למצב של שליטה שאני נגיד אומר לעצמי לא על כל איזה רטט שיש לי בכיס קודם כל אולי אני בכלל מחליט שהוא לא בכיס, אולי אני בכלל מחליט שהוא בחדר זה בכלל שליטה מדהימה אני מחליט שבינתיים אני לא יכול את זה אני מחליט שאני לא כל איזה משהו, אני פעם בשעה אני מסתכל מה קורה שם, לא משנה אבל אני שולט וזה דברים של חול, כלומר זה דברים רגילים, זה דברים שהם לא קשורים לקודש. גם אנשים רגילים בעולם היום שהם לא אפילו אנשים דתיים מחפשים את הדרך איך לשלוט על אם זה הפלאפון או המחשב או כל מה שזה לא יהיה הם רוצים להיות בני חורים ולהצליח לשלוט על הזמן שלהם כדי לעשות עם הזמן שלהם את מה שהם רוצים ולא את מה שהמציאות פשוט מביאה להם. ואם אדם לא מצליח בזה אז פשוט הוא נכנע, הוא נכנע למציאות. ולכן אומר הרב קוק דבר ראשון זה שהתגדל הרצון בכוחו השלם בכלל לפני הצד של הקודש. תוך כדי זה במקביל או אחרי זה כל אחד יחליט איך הוא עושה את זה הרצון שלו מתחיל בור חשם לגדול ולהתפתח.
תורה ורצון ואז אומר לו הרב קוק בסדר בשלב הראשון תפתח אותו בצורה כללית בין לחול בין לקודש. בשלב השני אתה כמובן לוקח אותו לקודש. וככה הוא אומר בפסקה ב' בכלל ברתי עץ ההרה, ברתי לו תורה תבלין כלול הוא גם כן תוכן זה שהרצון משתכלל בתארתו כי אם על ידי השפעתה של תורה ואם אנו רואים מראש שמיים בלא תורה, נדע שהרצון שלו איננו תקיף על כן תיקון שלו בעולם הוא חלש ולפי כוחה של תורה מתגדל אומץ הרצון. עכשיו הרב קוק נותן לך כלי ביד הוא אומר שמע ככה זה עובד בעולם התורה יש לה כוח לבנות רצון. תגיד רגע אבל אין לי רצון לתורה אז תשלוט, אז כמו שאתה שולט על המספר הפרוסות שאתה אוכל ועל המספר הריצות שאתה אוכל ככה גם תשלוט על מספר השעות שאתה לומד למרות שבהתחלה זה אולי לא כל כך עם חשק כלומר לא יהיה עם רצון גדול אלא זה יהיה בבחינת הרצון של חול זה יהיה בבחינת השליטה אני שולט כי אני יודע שזה נכון אני יודע שאם אני אעשה אחד שתיים שלוש זה יבנה לי את הרצון זאת אומרת זה יביא את החשק הרי מה זה הרצון הרצון האמיתי זה רצון שבאמת הוא חדווה הוא כבר ממש שמחה כן אתה לא צריך כבר להכריח את עצמך לבוא לתפילה אתה רוצה לבוא לתפילה אתה מחכה לתפילה אתה אוהב את התפילה חסר לך אתה רוצה את זה אתה אוהב את הלימוד אתה רוצה אותו לא צריך כבר אבל קשה להגיע לזה בלי זה לכן אומר הרב קוק יש פה כל מיני כלים עבירות באדם לחברו עבירות אבונות בכלל באדם לחברו בפרט לבנות את הרצון בחול לקחת את הכוח של התורה ולהתמש בו כאילו כ כביכול כאמצעי כן כמובן שזה לא אמצעי אבל כן אבל בין היתר בראתי לו יוצאה רב בראתי לו תורה תבלין ואתה אומר אם זה התבלין תשמע אם אמרו לי שזה מה ש זה מה שעושה את האוכל טוב זה מה שעובד אז אני לוקח את הכלי הזה ואני עובד איתו מה שיקרה בצורה ודאית מה שיקרה זה ש תוך זמן מסוים באמת ייבנה התאבון הפנימי הזה כמו שהוא אומר לליטרה לחם אתה תרצה לבלוע הרבה יהיה לך חשק לזה זה ישמח אותך אתה ממש תהיה מחובר לזה ותבין שאתה רוצה את זה וזה כמובן הדב באמת סופו של דבר הדבר השלם נסיים במשנה בעבוד אומרת עשה רצונו כרצונך שבעצם המשמעות היא שבסופו של דבר נכוון את הרצון שלנו מול הרצון האלוקי. זאת אומרת בוא תשאל את עצמך מה הקב". הוא רוצה שיקרה פה בעולם אני רוצה לרצות את אותו הדבר אני רוצה לרצות את מה שהוא רוצה. הוא רוצה שיהיה בעולם טוב, הוא רוצה שיהיה בעולם הרבה הרבה הרבה חסד, הרבה ישרות הרבה צדק הרבה הרבה הרבה רוחניות הרבה עלייה של עם ישראל התקדמות של עם ישראל שליטה של עם ישראל ברכה כל מיני דברים מה הקב". הוא רוצה בוא תשאל את עצמך גם על פי מה שאתה רואה בתורה בספרים בנגלה ובנסתר אתה רואה מה הקב". הוא רוצה אתה אומר אני רוצה להגיע למצב שאני רוצה את מה שהוא רוצה וככה זה מתחיל לאט לאט מהי הרצון של החול מי יכולת השליטה התורה ועד בסופו של דבר באמת רצון פנימי גדול שממש כל הזמן דוחף אותך וזה כבר קורה בצורה מאוד פנימית מאוד עמוקה ולכן אם אני חוזר לתחילת השיחה למי ששואל אותנו רגע מה זה אצלכם אין מבחנים ואיך אתם בונים מערכת כזאת שבכלל מה אתם יודעים מה קורה פה עם האנשים הם בכלל מתקדמים הם בכלל קורה להם משהו אז התשובה היא ברוחניות אין כפייה ואתה רוצה לראות מה קורה עם האנשים בוא תפגוש את הבחור תראה איך הוא נכנס לישיבה תראה איך הוא בסוף שיעור א' תראה איך הוא בסוף שיעור ב' תראה איך הוא בסוף ד' תראה איך הוא בסוף א' תראה אותו בעוד עשרים שנה ותגיד לי אם אתה צריך אם אתה צריך מבחנים הסטודנט לזה לא יודע כמה הוא זוכר עם מה שהוא למד באוניברסיטה בגיל עשרים ושתיים בנוסחאות אבל פה הוא זוכר הכל הוא מסכם חשוב לו לזכור אז הוא מסכם יש לו קלאסר הוא חוזר הוא חי את מה שהוא לומד הוא הגיע להשגות הוא הגיע למודעות זהו זה כבר אתה לא יכול לקחת את זה ממנו זה לא משהו שהוא למד וזה נעלם זה לא בחומר או לא בחומר זה ברוח זה בנשמה זה ברצון זה ממלא אותו זה כל חייו עד יומו האחרון ולכן גם זה ילך איתו גם אחרי שהוא יצא מהישיבה נוסע הביתה בין הזמנים צבא גומר את הישיבה הולך לחיים זה לא משנה זה הרצון הוא חלק ממנו זה לא היה משהו שהוא היה פה עשה מבחנים גמור מבחנים פתאום וואלה מי עכשיו יגרום לי ללמוד מי עכשיו יבחן אותי? מי עכשיו? אז הכל יורד אבל אם זה הכל פנימי אם זה הכל מגיע מהרצון הפנימי זה לא הולך לשום מקום זה הולך איתנו לאורך ימים ושנים טובות בעזרת השם לטובה ולברכה
