טובים, כן, אז באופן טבעי כולנו מסתובבים בימים האחרונים עם רגשות מעורבים ותחושה מאוד מורכבת. באמת, לשתף קצת במחשבות בתוך העניין הזה, התחושה המורכבת היא כמובן ידועה. מצד אחד, אני חושב שצריך להרגיש שמחה, במיוחד כשמדובר על בנות. המחשבה על בנות בשווי היא מחשבה מאוד קשה, כואבת. כולנו יודעים זאת, לכולנו זה ברור. לא הרי חיילים כאזרחים ולא הרי אזרחים כנשים ונשים צעירות. לא צריך יותר מדי לדבר כדי להבין מה המשמעות של זה. אי אפשר לעבור על זה כאילו בסדר היום. כמובן, יש את הצד השני שזה העניינים הכלליים והביטחוניים, אבל זה לא פשוט בכלל. לכן, בהחלט צריך להרגיש את הקלה כשהן יוצאות מהידיים של האנשים האכזריים הללו. כולנו מבינים את המחיר ואת ההשלכות הלא פשוטות של מה יהיה בעזה ובכלל בכל הארץ עם שחרור של מחבלים. יש חששות, ואפילו תסכול על מלחמה שכביכול לא נמרה עד הסוף. אמנם אנחנו באמצע הדרך ולא יודעים מה יהיה, אבל לפחות ברגע הזה אנחנו מרגישים תחושת אכזבה ותסכול מבחינת כל המלחמה.
תחושת אובדן ותסכול שמעתי אבא שקול שאמרו לו מה אתה מרגיש עכשיו שהבן שלך נפל בעזה. הוא אמר מאוד יפה, שמעתי את המשפט העיקרי: הוא לא נפל, הוא עלה למקום גבוה. באותו רגע הוא הסתלק, הוא היה במצווה, הוא היה בתפקיד, והוא מסר את הנפש. זה חלק ממהלך שלם של הכוח של עם ישראל. הדברים בסופו של דבר יוצרים איזושהי הרתעה והבנה גם אצל האויבים שלנו שאנחנו יודעים להילחם ונלחמים. לכן, אני חושב שחשוב לשרש ולהוציא את המילים האלה של "נפל לשווא". אין דבר כזה, הוא עלה והסתלק לגדלות גדולה ואי אפשר לקחת את הדבר הזה. הוא נשאר לנצח נצחים. בכל פנים, המורכבות היא ברורה. אתמול אמר לי מישהו שהוא מיואש, מישהו שקשור למעגלים של הישיבה. אני מבין למה, התחושה הזאת שכל פעם שאנחנו מתקדמים ויש איזשהו משהו, פתאום אתה נופל אחורה כאילו לא קרה כלום. תחושה של יאוש, וזה ודאי אסור שזה יהיה. צריך להבין איך עושים שזה לא יהיה, איך יוצרים איזון בריא ולא איזשהו שידוד מערכות כללי שמפיל אותנו.
מהלך אלוקי גדול אני משתף מהרגשות שלי. יש פה מהלך אלוקי מאוד גדול שאני מרגיש לעמוד מולו בענווה. אנחנו צריכים לעשות דברים, והקב"ה רוצה שנעשה דברים. יש מצבים שאתה מרגיש שליטה על מה שקורה, ויש מצבים שאתה מרגיש שקורה משהו גדול עליך, גדול על כולנו, בסדר גודל אלוקי גבוה. אין במידת הדין ואין במידת הרחמים. מידת הדין הקשה שהייתה מתוחה עלינו בשמחת תורה שנה שעברה, וגם ההערת פנים שהייתה אחר כך, ההתגייסות של עם ישראל, הרבה הצלחות, גבורה ועז שהתגלו בעם ישראל. הדבר הזה נותן לי פרופורציות למה שקורה. כל המהלך הגדול הזה, רק בעוד שנים אנחנו נראה לאיפה הקב"ה הוביל את זה. מה שלי זה עושה זה רצון גדול להתפלל. בצעי שבת הייתי באזור ירושלים עם אשתי והלב שלנו לקח אותנו לכותל. גמרנו ביחד את התהילים כי הרגשנו שזה הדבר הכי משמעותי שאנחנו יכולים לעשות. אפשר לקטר ולהתעצבן ולהיות תוסכלים, אבל הרגשנו שהדבר הכי פשוט שבאמת יכול לפעול זה תפילות.
כוח התפילה אתמול התאספו כמה חבר'ה אצלי בחדר והיינו צריכים לחכות לעוד מישהו. הוא אמר שהוא מגיע עוד דקה, אז אמרתי להם בוא נגיד תהילים. היה לנו דקה, אמרנו שני מזמורי תהילים. אני אומר לכל אחד ברמה האישית, חוץ מהדברים הכלליים ותפילות שעושים פה ושם, באמת צריך להפנות לקב"ה ולבקש ממנו רחמים שיסובב את הכל לטובה. אם בכל זאת חוזרים למציאות המעשית, אנחנו לא במקום שבו אנחנו ריכים לקבל את ההחלטות. אני גם לא יודע מה בדיוק קורה ועומד לפני אלה שמקבלים את ההחלטות. אבל דווקא בגלל זה יש לנו את האפשרות להסתכל על הדברים בצורה יותר רחבה וגדולה. הדבר הראשון שנוגע למצבים מהסוג הזה זה השאלה אם אתה מסתכל על המציאות מלמעלה בראייה רחבה או מלמטה בראייה יותר מצומצמת וקטנה.
ראייה רחבה מול מצומצמת אני תמיד אומר משל: פעם שלא היה וייז ולא היה כל מיני דברים כאלה, היה דבר שקראו לו המטוס של טויוטה והוא היה אומר את מזג האוויר בשמונה בבוקר. היית פותח את החדשות ובסוף החדשות היה אומר ועכשיו נפנה למטוס של טויוטה והוא היה אומר את מזג האוויר. הוא היה מתחיל: הים כחול, עשרים וארבע מעלות, עם ישראל יצא לעבודתו. הוא היה אומר את הפקקים כי אז לא היה וייז. שמעת אותו והרגשת הרגשה טובה. עם ישראל יצא לעבודתו, עמוני ישראל ממלאים את הכבישים. איך מרגיש הנהג בפקק? הוא מתעצבן, כועס, מזיע ואומר וואי. של מי ההסתכלות יותר נכונה? של הנהג בפקק או של הבן אדם מלמעלה? בלשון חז"ל אומרים על הפסוק "דומה דודי לצבי", מה הצבי נכסה ונגלה כך גם גאולתם של ישראל. מי שמסתכל מהגובה רואה את הצבי עולה ויורד, מבין שכשהוא יורד זה לצורך העלייה בהמשך. מי שמסתכל מלמטה רואה את הצבי עולה ואז נעלם לו, מתייאש עד שהוא רואה אותו בער הבא. זה אותו עיקרון בהקשר שלנו. תמיד כשאתה נמצא בתוך הפקק, כמובן שזה הרבה יותר גדול מפקק, והרבה יותר כואב וקשה, אבל אתה נמצא עכשיו בתוך האירוע. בהסתכלות אתה בירידה, סוג של ירידה. זה הרגשות דומות גם בהסכמי אוסלו. אתם לא יכולים להרגיש את מה שהרגשנו אז, אבל זה היה תסכול. אתה יוצא לרחוב וצועק אל תתנו להם רובים, אתם לא יודעים מה יהיה. עם ישראל נותן לזה לעבור, ואתה זה. אחר כך בהתנתקות בגוש כתיב בגירוש אותו דבר. תה צועק והולך ומנסה ולא מבינים לאיפה זה יוביל.
הכרת הטוב והסתכלות כללית ברגעים האלה של התסכול והקושי, אתה אומר רגע, קח אוויר, תנשום. בוא נסתכל על כל התמונה. כל התמונה היא ארוכה מאוד. לא מדבר להתחיל מהבראם אבינו ודוד המלך ורבי עקיבא, אבל ניקח רק את המאה ה-50 שנה האחרונות. מה לא עברנו? שואה, מלחמות, פיגועים. קיבוץ גלויות, מתחים בתוך עם ישראל. אחרי כל זה, מה שקורה פה זה נס גלוי לכל מי שרק פותח את העיניים ולא נמצא בתוך הפקק. מסתכל על התמונה הכללית ואומר וואו, וגם מודה להשם. כשאתה מיואש, אתה מפסיק להודות להשם. אתה אומר רגע, תודה להשם על מלא דברים טובים. אחר כך תרגיש גם את הכאב, הקושי והאירוע של עכשיו. באמת את החוסר אונים והשאלה הגדולה מה נכון לעשות ואיך לעשות ואיפה זה יוביל. אבל בוא קודם כל לקחת את התמונה הכללית. אחד הדברים שאני שומע פה ושם, הייתי בשבת עם אנשים מהציבור הימני החזק, אנשים מדברים על הנדסת הודעה. נורא חורה לאנשים שהתקשורת הובילה קמפיין של שנה וחצי, פמפמו כל הזמן השבועים כל מחיר, ובסוף זה מצליח. חשבתי על הביטוי הזה "הנדסת הודעה". לפני הגירוש מהגוש, אריק שרון עשה משאל מתפקדים בליכוד. בהתחלה היה שבעים אחוז לטובת הגירוש ושלושים אחוז נגד. התקשורת כמובן עזרה להם. עשינו מבצע של פנים אל פנים בכל הארץ. ירד אוטובוס ברחוב ודופקים בבתים של מתפקדי ליכוד, מתחילים לדבר עם האנשים. ברבע שעה של שיחה שינינו לאנשים את הדעה. אחר כך היה ניצחון, זה התהפך. היה שבעים אחוז נגד הגירוש ושלושים אחוז בעד. עכשיו מה אני רוצה לומר בסוף? אין כמו פנים אל פנים, אין כמו מפגש בלתי אמצעי. אם היינו כאילו הציבור כולו שלנו, מה שנקרא, לא כל כך אוהב את הביטוי הזה שלנו, אבל לצורך העניין הציבור הלאומי הימני, נגיד סתם לדוגמה. אני לא פה כדי להגיד דברים חדים כי באמת כמו שאמרתי בהתחלה על הסיפור הזה של השבויות ואזרחים שבויים, בעיקר השבויות, זה באמת משהו שלא פשוט. יש רגע כזה שאתה אומר בוא קודם כל נחזיר אותם ואחר כך נראה איך אנחנו נלחמים. אבל לא משנה עכשיו לצורך העניין פה כרגע, אני לא אומר דברים ברורים וחדים, אני יותר מדבר על ההרגשה ועל זה שחלק יש להם הרגשה כזאת של תסכול ושל ייאוש לפעמים ושל תחושה מאוד לא טובה. אני אומר במקום לבוא ולקטר על התשורת כמה הם עושים וכמה הם זה, אם היינו עושים כל השנים לא רק מחכים שיש איזה אירוע גירוש ואז יוצאים ומתלהבים והולכים לדבר עם עם ישראל ונפגשים איתו וכולי, אלא היינו חיים איתו בכמויות. לא נעים להגיד אבל צריך להגיד את האמת: הציבור שלנו אוהב את היישובים, אוהב את היישובים הסגורים, אוהב את הקהילות הסגורות. הוא לא באמת לגמרי חי בתודעה הזאת של לבוא ככה, לבוא כמה משפחות ולחיות בתוך עיר, להיות שכנים של האנשים, לדבר עם האנשים, לפגוש את האנשים, את עם ישראל ככה, את עם ישראל הכללי.
כוח פנימי מול חיצוני אין כמו מפגש בלתי אמצעי, זה יותר חזק מכל התקשורת ויותר מכל מה שלא תרצו, כי זה האמת. רואים את הבן אדם, פוגשים אותו, חיים איתו, מרגישים אותו, שומעים אותו, רואים את המידות שלו, רואים את האמונה שלו, רואים את הדעות שלו, שומעים את הדעות שלו. זה יותר חזק מכל הנדסת הודעה שלא יהיה. לכן באיזשהו מקום בכלל, כאילו כשיש לך הרבה עוצמה רוחנית היא בסוף משפיעה. ומי שחושב שהתקשורת היא זו שמשפיעה אז יש לו קצת בעיה, בגלל שהוא נותן יותר מדי כוח לדברים חיצוניים וזה נראה וואו, זה נראה נורא חזק ואיזה כוח יש להם ובכל במה הם מדברים ותמיד הם מצליחים להכניס את המשפט הסופי והזה והכל הם עושים כזה בדרמטיזציה וכל עם ישראל כל ערב בשמונה שומע אותם ושותה מפיהם. זה נכון, אבל זה בגלל שאנחנו לא עושים את העבודה ההפוכה. זה עבודה של שטחיות, זה עבודה של דמגוגיה, זה עבודה של דברים חיצוניים. ומה שעומד מול זה זה כוח פנימי, זה כוח פנימי גם סגולי. אנחנו מדברים עליו פה, צועקים עליו לעשרות ולמאות ולאלפים כמו שהרב קוק כותב, כוח פנימי של לימוד פנימיות ושל עיסוק פנימי עם עצמנו וגם בתורה ובכלל, וגם של השפעה פנימית. כלומר, השפעה פנימית זה השפעה בלתי אמצעית שבאמת מגיעים ומדברים עם אנשים. וזה יכול להיות אנשים וזה יכול להיות דברים שאנחנו עושים כבר פה, מגיעים ילדים, מגיעים מבוגרים, כל מיני מצבים, לפגוש את עם ישראל. אתה לא יודע את ההשפעה של זה בסוף לטווח הארוך. זה מה שינצח, לא הנדסת הודעה ולא תקשורת ולא כלום. וצריך לא לתת לזה כזה, לא כזה לפחד מזה ולא לחשוב שזה כזה האויב שלך כי בסוף זה כלום, זה אוויר, זה כלום.
הכוח הפנימי של עם ישראל פעם היה עיתונים, אתם יודעים, פעם היה עיתונים והיו אומרים כזה גם עיתונים. אבל פעם זה היה מאוד, זה היה כלי האמצעי התקשורת. ואז פעם אמרו לאיזה מישהו שמעת היה כתוב בעיתון, אז הוא היה אומר נכון אבל מחר עוטפים איתו דגים. זה היה ככה הסלנג שהיה עם זה. זה היה מחר כי פעם היו עוטפים את הדגים, הייתם קונים דגים כזה אצל ההוא שמוכר דגים אז הוא היה עוטף את זה בעיתון. אולי זה עד היום, אבל אז הוא אומר מחר יעטפו עם זה דגים. שמעת אמרו, בסדר, הוא אמר זה מחר נגמר, זה אחרי דקה זה נגמר. זה לא משהו עמוק, זה לא משהו משמעותי ולכן באמת צריך לא לתת לזה את המשקל שיותר מדי נותנים ככה לדבר הזה. עוד שני דברים שהם מאוד פשוטים וידועים אבל תמיד צריך להזכיר אותם בהקשרים האלה. דבר ראשון, אנחנו יודעים כמו שהגמרא בברכות אומרת "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", העולם נברא קודם לילה ואחר כך יום. והגמרא במסכת שבת, ומי שרוצה זה קל לזכור את זה כי זה דף עין זין וזה מדבר על העיזים. למה העיזים השחורות הולכות בעדר לפני העיזים הלבנות? ככה הגמרא שואלת. תגידו מה אכפת לגמרא איזה עיזים הולכות קודם, מה נסגר פה? אז כמובן כנראה יש פה דברים יותר משמעותיים. למה העיזים השחורות הולכות בעדר לפני העיזים הלבנות? והגמרא אומרת כי כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", כלומר החושך בעולם מופיע לפני האור. ככה נברא העולם, זה סדר הדברים בעולם. כי ישב בחושך ואז השם אור לי, הרע מופיע קודם.
הכוח של ארץ ישראל יש בלשם הזה בעריכות בכמה מקומות, הלשם מדבר על זה שהרע בעולם הוא מופיע הראשון, הוא יותר חיצוני, הוא יותר חזק כביכול, הוא יותר מהיר כביכול ולכן הוא מופיע בעוצמות גדולות. ואנחנו, זה נורא כואב וקשה לראות את זה. כן, מן הסתם כל אחד ראה אתמול את התמונות, מחזירים את השבויות אבל אז כל החמאסניקים יוצאים ואתה אומר מה? ועוד יש להם כוח ואיך זה תמיד ככה? הרע בהתחלה הוא יוצא, הוא יוצא בלי שליטה, הוא יוצא, הוא מפוזר, הוא תקיף, אין לו שום סדרים, שום אין לו שום חוקים, שום דבר. אבל בסוף הוא נגמר. מי זוכר בעולם את הבבלים ואת האשורים ואת הרומאים ואת היוונים ועוד כל מיני ואת הגרמנים ועוד כהנה וכהנה? בסוף הם נהיים פרט שולי מההיסטוריה. ומי שבסוף באמת נשאר ומי שיש לו משמעות ומי שאותו זוכרים זה באמת הטוב, המוסר, הצדק, עם ישראל וכדומה. הדבר הנוסף שוב קשור וידוע באותו עניין אבל צריך מדי פעם להזיר אותו שארץ ישראל נקלט בייסורים. והייסורים הם בגלל שזה דבר מאוד מאוד גדול. לארץ ישראל זה לא דבר מובן מאליו בכלל, זה משהו שממש צריך לעשות עבודה מאוד מאוד קשה מבחינה רוחנית כדי להבין את זה. ארץ אלוקית, ארץ בכלל שונה לגמרי. היא נראית חיצונית כמו ארצות אחרות אבל באמת בפנים היא כן. מי שקצת לומד על ארץ ישראל לומד בחסד לאברהם שם מה שהוא כותב ובספרים אחרים, כאילו אתה רואה מה זה הארץ הזאת. אתה נפעם ונבעל מהעוצמה וזה לוקח זמן להבין את זה וכל הייסורים הם בשביל להבין את זה. הם בשביל להביא אותנו ולהביא את עם ישראל להבין את זה. מהבחינה הזאת אנחנו צריכים מאוד מאוד לשמוח. יש לנו זכות עצומה שהיא לא מובנת מאליו להיות בציבור כזה, להיות בבית מדרש כזה שבאמת זוכה ככה להבין את המשמעות הזאת של הארץ, את הגודל של הארץ, את העוצמה של עם ישראל של תורה. ולכן גם האחריות היא כל כך גדולה לנסות לראות איך אנחנו מצליחים להביא את הדבר, את הבשורה הגדולה הזאת בכל מיני דרכים של קשר והשפעה עם עם ישראל כי זה בסוף מה שצריך לקרות. בסוף הייסורים הם עד שעם ישראל יבין. יבין למה הוא צריך להיות בעזה ולמה הוא צריך להיות בלבנון ולמה הוא צריך להיות בהר הבית. עם ישראל בסוף יבין את זה. השאלה היא אם זה יהיה הרבה ייסורים בדרך או מעט ייסורים בדרך, אבל זה עניין רוחני, זה לא משהו טכני, זה לא מנהיג כזה או מנהיג אחר, איזו סיטואציה כזאת או אחרת.
