והנה בסוף הלימוד בשבוע שעבר נשארו כמה שורות שמתחברות למאמר נוסף של הרב, והדברים מתחברים יחד. אז אולי לא כדאי לחלק, אלא לעבור על הארבע שורות האלה ומשם לפסקה מעולת ראייה. בשבוע שעבר דיברנו על מחיית עמלק שלפי רבי מאיר, המחייה לא צריכה להיות מוחלטת. השאיפה היא לקחת את נקודת הטוב שיש בעמלק ולחבר אותה לקודש ולהצליח לרומם אותה. כמו שאמרנו, מבחינת איתפכא בחסידות, לוקחים את הטוב שיש ברע ומעלים אותו בקדושה. זה כל המהלך של רבי מאיר. הרב מסיים את השורות האחרונות בכך שרבי מאיר היה כותב דברים שלא מן הכתב. נאמר עליו "ואף אפיך ישירו נגדך" וכתב שלא מן הכתב כשם שהייתה קנקנתום בתוך הדיור. הרב אומר שכך הוא בימי הפורים, שמחיית עמלק נתגברה ונתאחד יסוד תורה שבעל פה עם תורה שבכתב. "ודר קיבלו ברצון בימי החשבי ראש מה שקיבלו כבר על ידי כפיית הר כגיגית" מצד תורה שבעל פה כדברי התנחומה הידועים שהם נכונים למוצאי דעת.
קבלת התורה ברצון במדרש תנחומה פרשת נח, התנחומה מקשט לשאלה הידועה שכתוב במסכת שבת שקפא עליהם הר כגיגית. מצד שני, כתוב "נעשה ונשמע". אם אתה אומר כפיית הר כגיגית, אז מה זה אומר שכל קבלת התורה הייתה בכפייה ולא ברצון? אבל אם אתה אומר "נעשה ונשמע", זה אומר שהכל בא מרצון. המדרש עצמו שואל את השאלה הזאת והתשובה היא שיש הבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. התורה שבכתב קיבלו אותה ברצון כי היא נוחה לקיום. התורה שבעל פה, לעומת זאת, כוללת את כל הפרטים, ועם ישראל לא רצה אותה בצורה כזאת שזה ייכנס לתוך היום יום. בפורים קיבלו גם את התורה שבעל פה ברצון. השאלה המרכזית היא מה קרה בפורים שקיבלו גם את התורה שבעל פה ברצון. עד עכשיו התורה שבעל פה הייתה בעצם בכפייה. צריך להבין מה זה כפייה – זה לא שכל רגע הקב"ה נמצא מעל הראש שלנו ואומר "דיאבאנק". הכוונה היא שזה לא מתחבר לנו כאילו זה לא משהו שבא באמת מרצון. בפורים זה התהפך, קיבלנו את התורה שבעל פה ואנחנו ממש מחוברים לה ברצון.
חיבור תורה שבכתב ותורה שבעל פה רבי מאיר כבר חיבר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. ההלכה אומרת דברים שבכתב אתה לא רשאי לומר בעל פה ודברים שבעל פה אתה לא רשאי לכתוב. רבי מאיר כתב שלא מן הכתב, הוא חולק על האמירה הזאת. בפורים יש בחינה שהתורה שבעל פה עלתה למדרגה של תורה שבכתב. עד היום תורה שבכתב הייתה ברצון ותורה שבעל פה לא הייתה ברצון, ובפורים יש מהפך עמוק – אנחנו גם את התורה שבעל פה מקיימים ברצון. עכשיו נעבור לפסקה בעולת ראייה על המילים "לעשות פורים". יש פיוט שאשכנזים נוהגים לומר ותו מיד אחרי קריאת המגילה. הסוף של הפיוט הוא "ששונאת יעקב צעדה ושמחה". בתוך הא'-ב' הזה יש פסוק "קימו עליהם לעשות פורים" והרב מסביר את המילים האלה. ידענו מדברי החכמים אמיתיים שהערת פורים גדולה מאוד וקדושה גדולה מרובה בעולם. מתוך כך האדם נשמר מכל מיני קלקול כיוון שהוא עסוק בשמחת פורים ואין צריך הוא כך להיות במשמרתו, רק שלא יעבור חס ושלום שום דבר מדברי התורה והמצווה.
קדושת הגוף בפורים הרב מדבר על כך שבדרך כלל לשתות יין זה מסוכן ואסור וצריך להיזהר מאוד. מותר לשתות יין רק במקום של מצווה. בפורים, לעומת זאת, אין חשש מקליפת נוגה. קליפת נוגה היא דברי הרשות – החיים שלנו בנויים ממצוות, עבירות ובאמצע יש פלח גדול שנקרא דברי הרשות. ביום יום של השנה צריך להיזהר שדברי הרשות לא ייטו לכיוון של עבירה. בפורים, קליפת נוגה לא עובדת ולכן אפשר לשחרר ולאכול ולשתות חופשי. הפעולות הגשמיות הן קודש ולא צריך לפחד מהן. הרב מסביר שהערה הנמשכת ביום הקדוש הזה היא מצד קדושת הגוף הישראלי כי קימו וקיבלו את התורה ברצון. העונס לא היה כי אם לגופים, כי הנפשות נהנות מהאור העליון ורוצות לקבל עליהם עוד תורה ומצוות. הגופים עוד לא נתקנו לגמרי ולכן לא קיבלו עליהם את התורה ברצון. כאשר אמן רצה לשלוט בגופם והקב"ה היה להם לישועה, נפדה גופם מהכוחות הרעים ולא נמצא בהם רצון כי אם בלב אחד להביאם של השמיים. הרב מסביר שהגוף לא רצה את התורה כי הוא לא חשב שהוא קדוש בעצמו. הנשמה כופה את הגוף לקיים את המצוות, כי הגוף לא רצה. בפורים, עם ישראל ראה שהאלוקות נמצאת בתוך החומר ושאמן יודע שאנחנו קדושים בגוף שלנו ולכן הוא רוצה להרוס את הגוף שלנו. הגוף שלנו מאיים עליו גם אם אנחנו לא דתיים. הגוף שלנו הוא קדוש כי ממד הר סיני גם הגוף בתוך תוכו רצה את התורה והמצוות. בפורים, הגוף התגלה לו הפנימיות שלו, והוא מבין שזה מה שהוא רוצה – את המצוות, את התורה, את הקדושה. כל ההתנגדות עד עכשיו הייתה כי הוא לא הבין שזהו. הוא רצה לפגוע בגוף, ועכשיו שהוא ראה שהנס נעשה בתוך הגוף, אז אדר קיבלו. אם מסתכלים לעומק, זה מתחבר גם עם הנושא של תורה שבכתב ותורה שבעל פה. בתחילת השיעור דיברנו על כך שתורה שבכתב היא נשמה, ותורה שבעל פה היא גוף. התורה שבכתב היא דבר עליון ורוחני, ואילו התורה שבעל פה נכנסת לפרטים, לחיים, למציאות.
תורה שבכתב ותורה שבעל פה התורה שבעל פה קשה לקבל כי היא בעיקר ביום יום של החיים, שזה הגוף. לכן הכל מתחבר פה ביחד. מבחינת וענייני קבלה, קבלה חסידית זה תורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא לא רק תורה שבעל פה אלא גם החלקים שבתורה. יש נשמת התורה ויש את הגוף של התורה. התורה קל לקבל אותה כי זה רעיונות רוחניים ומופשטים, אך הגוף של התורה קשה לקבל אותו כי זה הגמרה וההלכה. הלימוד והקיום יותר קשים, והחלקים הנשמתיים שבתורה הם כמו תורה שבכתב, רוחניים.
הקשר בין רוחניות לגשמיות החלקים הקשים שבתורה הם החלקים שמגיעים לקיום וללימוד עם כל הפרטים, וזה נראה כאילו לא מחובר אלינו. הדברים הרוחניים מושכים אותנו, אך הדברים הגשמיים נראים מנותקים. אך באמת כל העניין של העולם הוא לקדש את החומר, לקדש את הגוף, לקדש את החלקים בתורה שנראים לא קשורים. גם באדם, כל החלקים הרוחניים באו בתוך החלקים הגשמיים.
הקדושה שבפורים באירוע של גזירת המן, עם ישראל הבין שהקדוש ברוך הוא נמצא בתוך הפרטים, בתוך המשטעות ובתוך הגוף. אז הייתה התפרצות לקבל את כל זה ברצון. בפורים לא נעשרה עשית מלאכה, ומותר לעשות מלאכה כי זה לא יפריע לקדושה. כמו שיין ביום רגיל מסוכן, בפורים אפשר לשתות יין רגיל והכל בקדושה.
המשמעות של פורים בעתיד לעתיד לבוא, ייתכן שהמצוות ישתנו, אך בפורים אין חשש מהקליפת נוגה והגוף יודע שהוא קדוש. לכן הוא מקדש את כל מה שהוא עושה ביום הזה. גם בלי לחוון לקדוש, ביום הזה הגוף כולו בקדושה. זה יום שבו אין חשש מהקליפת נוגה, והגוף כולו יודע שהוא קדוש.
