חדר בחוברת זה מאוד שנעשה מכבד. שם ממש למטה בעמודה. אמר רבי יוסי, קומה אשם אושייני, אלוהיי כי הקית את כל אויביי לחי. כמובן פסוק משני רשעים, שיברת. פסוק מתהילים. עותנן, אל תקרי שיברת אלא שרבבת. דהא, עסגי ושינוי, וחשיב לנשחלה. גדלו השיניים של עשו, שיני רשעים שיברת. השיניים גדלו, והוא רצה עם השיניים האלה לנשוך את יעקב. ואל דא ואבקו. דא בחי, ודא בחי, והוקמו החבריה. מה העניין? אז פרשנים אומרים, חלק מזה גם הופיע פה בהמשך, הופיע גם במדרשים, שהצוואר של יעקב נעשה קשה כמו שיש, ועכשיו שניהם בוכים על כל הסיטואציה הזאת. עשו בוכה זה ברור, כי הוא מנסה לנשוך, והשיניים שלו נתקלות בזה, וגם יעקב בוכה. זה לדעתי רואים בהמשך, פה פרשנים כבר אומרים, ��יעקב בוכה על זה שהצוואר שלו נעשה שיש. זאת אומרת, גם זה שזה נעשה שיש, וכביכול בסדר, מבחינתו זה טוב, כביכול, כן, יש לו הגנה, הוא לא נפגע. אבל כאילו גם המציאות הזאת, גם איזושהי מציאות לא טבעית, זה כנראה גם קצת כואב, שהצוואר גם לא נעים, בגלל זה ככה, אבל כאילו הם בוכים על הסיטואציה. תחזי, וזה עוד ממשיך, כמה אהב ליבי ורעותי דסיו לגבי יעקב. דעה אפילו באישה אתה חשיב לאורך זמנין, לימי בדלי בישין ולקט רגלי, ולקט רגלי, ועל דעה ואיבקו, דעה ובכי, דלא אבי חשיב להשתזה ואמין ידו, יעקב בוכה כי הוא לא נראה לו שיש לו סיכוי להינצל, ודעה ובכי, בגין דאבוי אבי קיים ולא יחיל לי. אז יש פה שני דברים, דבר ראשון, בעצם כמה עשו רוצה למכון ביעקב, זאת אומרת, עשו עכשיו לא חושב רק על הרגע, שהפגע עכשיו הרגע ביעקב, אלא הוא למעשה יש לו, יש לו בבחינת, המנצח לא מפחד מדרך ארוכה להבדיל לכיוון ההפוך, הוא חושב על העתיד. הוא, זאת אומרת, שהוא אמר פה, אפילו באישתה חשיב לאורך זימנין למאה בדליפית, הוא חושב עכשיו איך לאורך ההיסטוריה, קצת ראינו את זה גם בפעם הקודמת לגבי בית המקדש, על צווארו, שהוא בוכה על צווארו, בעצם חושב על בית המקדש השני שהוא הולך להחריב, שהרומאים הולכים להחריב. פה הוא אומר את זה בצורה יותר כללית מבחינת ההיסטוריה, הוא רוצה עכשיו את כל, לאורך כל ההיסטוריה, הוא חושב איך הוא הולך לנסות לקטרה, לעשות צרות ליעקב, ויעקב בוכה שהוא פוחד שהוא באמת לא ינצל מידיו, גם הרגע הוא לא ינצל, וגם הוא לא יודע מה יהיה בעתיד. עשו בוכה כי כרגע יצחק קיים, והוא לא יכול לממש את, ראינו כבר כמה פעמים, שכל עוד יצחק קיים, אז עשו מנוע, זה איזשהו סוג של נקודת זכות, שהייתה לו איזה מין סוג של כיבוד הורים כזה, שכל עוד יצחק קיים הוא לא פוגע ביעקב. זאת אומרת יש לו רצון מאוד חזק לפגוע, כרגע הוא לא ��כול לממש אותו, אבל הוא רוצה לממש אותו לאורך כל הזה, וכל הדבר הזה ככה כאילו מצייר אותו, מרוב הרצון זה, ויעקב הכימון ההפוך, יעקב בוכה, זה אולי גם מסביר את זה שצברו נעשה שיש, אז כאילו אוקיי הוא ניצל, בסדר הצבר שלו נעשה שיש, אבל בסוף הוא, לפי כל התיאור פה, אז המצב הוא, לא בדיוק מתנשקים, לא בדיוק מתחבקים, ולא שום דבר, באמת בפנים, בפנים, המהלכים הם הפוכים לגמרי. כן, אמר רבי אבא, עוד תענה מחולם שהכל נהיה בברור, ודאי, יתחלש רוק די זה עשו, בשעתה דחם עלי ליעקב, מה היית אמר? בגין דהא הסתכם בה דהא ההוא ממנה זה עשו, ועל דא לא יחיל עשו, לשלטה ברוק זה, דאחי, פה יש משפט מאוד משמעותי, דאחי כל מילי דאי אלמה תל יעל לאלה, כל הדברים שיש פה בעולם הזה, הכל תלוי בדברים העליונים, וכד הסתכמו לאלה בקדמית, הסתכמו לאלה הכוונה היא שברגע ששרו של עשו, נכנע לפני יעקב, אז אין, זה בעצם, זה בעצם גמר את הסיפור, זאת אומרת ברגע שמבחינה רוחנית, יעקב התמודד מול השר של עשו, ובאיזשהו מקום ניצח אותו, בסדר אז הוא פגע לו בערך, וזה בסיכומו של דבר הוא מנצח אותו, הוא נכנע, הוא מבקש לשחרר אותי, הוא לא, זהו, המאבק הזה נגמר בסופו של דבר, ברגע שזה קורה, אז הרוגז של עשו באיזשהו מקום נחלש, זאת אומרת יש פה, רבי אבא בעצם מבטא עכשיו את זה צד אחר, הפסקה הקודמת דיברה על זה שעשו, הוא כאילו עכשיו עם כל הכוח, מנסה עם השיניים להיכנס בו, ולאורך כל ההיסטוריה הוא רוצה, ורבי אבא אומר, תשמע עם כל הרצון שלו, משהו כבר ירד לו בכוח, כי למה? כי מבחינה רוחנית הוא כבר, השר שלו, שזה בעצם מי שנותן לו את הכוח, המאבקים שיש פה בעולם הזה, זה רק הקצה, הדברים הבאמת האמיתיים, קורים בעולמות הרוחניים, בעולמות הרוחניים, יעקב ניצח את השר של עשו, ולכן איזשהו מקום זה כבר, יכול להיות שהרצון שלו עדיין קיים וזה, אבל כבר אין לו ��אמת כוח, זה מה שהוא אומר, כל הדברים באי אלמה הם תעליין לאלה, וכאן הסתכמו לאלה בקד��יתה, ברגע שהוא נכנע לפניו בהתחלה, הסתכמו לטטא, זהו, אז גם למטה כבר זה משפיע, שלטנית, לו אי הו לטטא, אין פה שלטון למטה, עד דה איתיהי ושלטנות דלילה, וכולה דה בדה טליה, כל השלטון פה למטה, כל היכולת פה להצליח, לנצח, לשלוט, לאבק וזה, הכל תלוי בלמעלה, זה באמת מאוד משמעותי, להבין את הדבר הזה, אנחנו ככה בתקופות של מלחמה, והעולם בצורה פשוטה, בסדר, מדבר על הדברים המעשיים, עכשיו איראן מתחזקת, ועוד פעם, ומה יקרה בלבנון, הכל גואש ורועש, אבל צריך להבין שבסוף, המאבק באמת הוא מאבק מורחני, ואם מנצחים למעלה עדיין, ובעולם של הרוח, אז כבר לא יעזור שום דבר למטה פה, לכל מה שיעשו, עושים את ההשתתות כמובן, בדרך הטבע, אבל באמת, פה זה ממש מאוד משמעותי, כן, הלאה, שיחים את הדושיח שם, שבין יעקב לעשו, ועשו אומר ליעקב, יעבורנה אדוני לפני עבדו, ואני אתנהלה ליתי, לרגל המלאכה אשר לפניי, לרגל הילדים, עד אשר אבוי אל אדוני סעיר, אמר רבי אלעזר, היינו דה כאמרינן, בקדמיתא, דה יעקב, לה באה אשתה אינון בירכאן, קדמה דה בר כאבוי, ועדיין לא התקיימו בי, אפילו חד מניו, בגין, למה יעקב לא רוצה את הברכות עכשיו, דה סע לי כלון לסוף יומייה, בשעתה, דה יצטריכו לבנוי לגבי כל אל מין דה אלמה, ראינו את זה, הוא עזור בעצמו, אומר היינו דה אמרינן בקדמיתא, כבר ראינו את זה בהתחלה, ראינו את זה קודם, חוזר כמה פעמים הדבר הזה, שיעקב לא מתפתה, לקח את הברכות עכשיו, כי הוא מבין, שעכשיו זה התחלה, והוא צריך לדאוג לעתיד, כשלדאוג לעתיד עדיף, לא לקבל את הברכות עכשיו, ולשמור, לשמור אותן, לעתיד, הזכרנו פה כמה פעמים, את המשל היפה, על ילד קטן, בן חמש, בן עשר, שבא איזה דוד עשיר אמריקה, אמר לו, מה שאתה רוצה אני קונה לך, מה שאתה רוצה, מה שתגיד אני קונה לך, אז אם יהיה בן חמש, אז הוא מבקש, אני יודע מה, אקדח מים, צעצוע, יהיה בן עשר, מבקש איזה אופנה עם טורפות, יהיה בן חמש, מבקש איזה אופנוע, אולי רכב, אני לא יודע מה, ואם הוא חכם, הוא יחכה כביכול, כן הוא יחכה להיות בוגר, ולהגיר, עכשיו שהוא בוגר, הצרכים שלו עכשיו, הרבה יותר גדולים, הוא שמע, מבקש בית לי, לכל הילדים, סדר את כולם, שהכל יהיה, שהכל יהיה מסודר, זהו יחשוב, אבל שזה הוא צריך להתאפק, ולא מבקש, לא בגיל הזה, לא ב-10, לא ב-15, וגם לא ב-20, חכה להגיד, שיהיה לו מה לבקש, אז להבדיל, כאילו על אותו עיקרון, כי עקוב עכשיו הוא קטן, הוא יבקש עכשיו, אז הוא יקבל עכשיו, איזה עושר, איזה זה, איזה ברכה, אבל מה, יש לו עם, יש לו נצח, יש לו היסטוריה, של כל עם ישראל, אז הוא מתאפק, והוא לא, גם את הברכות של יצחק, הוא לא מממש, כמו שראינו, יצחק ורך אותו, וגבירי אחיך, הוא אומר, הוא משלחה, והוא זה, הוא לא רוצה שזה יתקיים עכשיו, זה יתקיים לעתיד, אותו דבר גם פה, עשו אומר לו, בוא נשלוט ביחד בעולם, הוא שעזור, דורש את זה, ניסה ונלך, ואלכה לנגדך, הכוונה לא סתם חבר, הלכו ביחד, שני אחים, הוא אומר, תשמע, בוא שנינו, תשתנת פה על העסק הזה, הוא אומר, לא, נשלוט אתה בהתחלה, אני חכה, לזמנים יותר משמעותיים, שכל השלטון שלי, יגיע אליה ביטוי, כן, והוא בגין כך, בשעת הדה, אמר עשו, נסעב ונלך, ונפלוג, אי אלמה כחדה, ונשלוט כחדה, מה אמר יעקב, יעבור נעדוני, לפני עבדו, יקדים עשו, שולטנותי אשתה, ואי אלמה, תשלוט עכשיו, יעבור, כי מה דעת אמר, ויעבור מלכם לפניהם, והשם בראשם, כלומר לפני, תעבור, כמובן, תקדים, אקדים, אנט שולטונך, וקדמי אתה, ואי אלמה, תשלוט אתה בעולם הזה, ואני את נעלה, לעיתי, אנא אסלק גרמי, גרמי, את עצמי, אני יעלה את עצמי, לאו אלמה דעתי, ולסוף יומר, אני אעלה את עצמי, לאו אלמה דעתי, ולסוף יומר, לעינו יומר, דעזלין לאט, דגשו דעזלין לאט, אני לא רוצה את זה מהר, אני בסבלנות רוצה א�� מה שבא לאט, ראינו לפני כמה ימים, כי עלה השחר, לאט, מה שבא לאט, זה משהו שנשאר, זה משהו שמחזיק, אני אחכה, אני רוצה את זה, גם לעולם הבא, וגם לסוף הימים של העולם הזה, לתכלית של העולם, שאז הגיע לידי ביטוי השלטון, ואני אעלה את זה, ואני אומר לו, אני אתנהלה לעיתי, לרגל המלאכה, שריפ ענאי, ולרגל הילדים, מה זה לרגל המלאכה, מה מלאכה, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, ��ע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע, דע
