חג הפסח | עולת ראיה – הגדה של פסח – מגיד | הרב גבריאלי

כן, טוב, אז רק בשביל להיכנס לעניין, אני אחזור ממש בדקה אחת על העיקרון שאיתו אנחנו עובדים, וכל סימן וסימן בעצם ממשיך את המהלך הזה, כל פעם בעוד מדרגה. הרעיון הוא שתי סוגי התייחסות לעולם החומר, לעולם האכילה, שהוא גילוי מאוד משמעותי של עולם החומר בחיים של האדם. הסתכלות ראשונה היא שהאכילה היא אכילה של הכרח, אכילה של מתח, של מלחמה, שבעצם אנחנו נאבקים עם האוכל, אנחנו פוחדים שהוא יפיל אותנו, אנחנו אוכלים רק כי צריך ולא כי אנחנו רוצים, כי אנחנו קצת פוחדים מזה. ואפשרות שנייה שהיא מעלה גבוהה יותר, זה שאנחנו אוכלים, אנחנו כבר במצב של שלום עם הכוחות החומריים שלנו, אנחנו אוכלים מתוך קדושה, מתוך העלאת המאכל, באמת אנחנו מאוד נהנים מהוכל, אנחנו מאוד אוהבים לאכול, אנחנו לא נאבקים עם האוכל, לדחות אותו כי פוחדים ממנו, אלא להפך אנחנו שמחים בו, והוא לא מוריד אותנו ולא מפיל אותנו, אלא להפך אנחנו עולים איתו. הדבר הנוסף, נקודת המוצא הנוספת השנייה היא, שבאמצע הדרך של האדם, זה נקודת שעכשיו היא תהיה מאוד משמעותית, אז כדאי לשים אליה טוב, באמצע הדרך גם של האדם וגם של האומה, גם של העולם, אנחנו תמיד נהיה בשלב הזה של ההכרח, אנחנו נהיה תמיד בהתחלה. הזכרנו את המסילת ישרים, פרק י"ג, אמצע הספר, אז אנחנו בפרישות, אז אנחנו במתח, ואנחנו לא יכולים לשחרר ולקחת החומר אלינו ככה, בלי ביקורת ובלי זה, כי הוא יכול להפיל אותנו. ולכן שם האכילה תהיה של הכרח ושל זהירות, כשנגיע לסוף הדרך, כשנגיע כבר למקום יותר שלם, אז אנחנו יכולים לשחרר ולאכול בזה. זה היה התמצית של מה שראינו, ביחס לקרפס כמובן לא נחזור על זה.

יחץ והמשמעות לו עכשיו, נהגדים, ואחר כך יקרה רק קטע קטן כדי שנוכל להספיק ולהתקדם, יחץ, מה זה הסיפור של יחץ? אז קודם כל, בואו נזכור מה קורה בפועל מבחינת ליל הסדר ביחץ. מה שקורה זה שיש לנו מצה שלמה, מצה אמצעית, אנחנו חוצים אותה לשניים, כאילו עורך הסדר או כל מי שיש לו תיארה של סדר, אנחנו חוצים את המצה האמצעית לשניים. חלק קצת יותר גדול שלה אנחנו מצפנים לאפיקומן, ואת החלק הקטן יותר, אנחנו שומרים ואנחנו נאכל אותו אחר כך עם המשך הסדר בקורך. זה מה שקורה עם המצה השלמה הזאת. שימו לב, זו הייתה מצה שלמה אחת ועכשיו היא התחלקה לשתיים. עכשיו, בואו נסתכל על החלוקה. חלק אחד אנחנו הולכים לאכול אותו באפיקומן. האפיקומן, הזכרנו את זה קודם, הוא נאכל על הסובה. המשמעות של אכילה על הסובה זה אכילה של תענוג, הזכרנו, זה כמו מנה אחרונה. כן? כשזה מצה זה לא כזה כיף, אבל כשזה היה איזה חתיכת צלי כזה משובח טוב, זה היה כנראה מאוד תענוג לאכול את זה, כמו שמקבלים היום מנה אחרונה בסוף שמחות או סעודת שבת או משהו כזה. אז החלק אחד של המצה הולך לאכול בתענוג מאוד גדול, הולך לאכול על הסובה, ממש כמו מנה אחרונה כזאת. החלק השני הולך לאכול אכילה רגילה. אכילה רגילה זה אכילה של ההכרח, צורך ההגדרות שלנו. אומר לנו הרב קוק, אני ככה מתמצת את דבריו, שתי האכילות האלה, חשוב שהן יהיו ביחד וחשוב שהן יהיו לחוד. אני חוזר, יהיו ביחד כי הן היו מצה אחת. זאת אומרת, הן היו, הן אחד, אבל חוצים אותה לשניים, ובזה אומרים, יש שלבים כאלה בחיים ויש שלבים כאלה בחיים. זאת אומרת, לפעמים צריך להיות כזה, לפעמים צריך להיות כזה, אבל שניהם אחד. זאת אומרת, שניהם זה מהלך אחד, שבסוף מוביל למדרגה השלמה.

המשמעות של חלוקת המצה אני רוצה לקרוא ברשותכם, פסקה אחת, בעמוד הזה של יחץ, הפסקה למטה, תסתכלו רגע על הפסקה למטה שמתחילה, על כן צריך להרשים, את היסוד הכפול, שבכוח האכילה הרצויה. האכילה לתאבון, אכילת ההכרח, הבאה מנפש רעבה, ואכילה על הסובה, אכילה לשם עונג, לשם הרחבת החיים, העולם מתקדשת בהרמת קרן החירות האמיתית, בדת וברגש ובמעשה. ההתחלקות, עכשיו תראו, מאוד מאוד מעניין, מאוד מאוד חשוב. ההתחלקות היא אומנם מוכרחת. למה? לבעל ישכח האדם, ביותו מתעלה ומתקדש, שאומנם יש ויש גם בו בעצמו, מצבים כאלה שמצידם לא יוכל בכל עת לעלות אל הקודש, למעלה או ממש, אכילת הסובה. אף גם זאת ידע, שאף אם כבר מושבו כבר איתן, והוא חסון במעלתו, בשאיפה של ההרחבה אל הקודש, שכבר עלה אליה גם בתארת החולין שלו, מכל מקום. אל ישכח כי יש אכילה של חול בעולם הבא מצד ההכרח, ויש לשים לליבו הצרכים החומריים והרוחניים של רוב ההמון, שהוא עומד עדיין באמצע דרכו. ועוד לא בא למידה הזאת של אכילת הסובה. שכל ההכרחים, כל ההכשרים של אכילת ההכרח, צריכים לתפוס מקום אצל איש המעלה, הקדוש אשר בו הבחר השם, ולא תטשטש אכילת הסובה את אכילת ההכרח, בין בגשמיותה, בין ברוחניותה. נסביר מה אומר פה הרב קוק, הדברים הנפלאים שלו. אומר, למה חשוב לחצות את המצה לשניים? זאת אומרת, לשים לחוד רגע את המצה של אכילת התאבון, אכילה של התענוג, האכילה הזאת של הלסובה ואת האכילה הרגילה שהיא אכילת ההכרח. למה זה חשוב? כי גם אדם שכבר נמצא במדרגה הגבוהה, ברוך השם, אדם עשה עבודה, הגיע למצב שהוא באמת כבר בשליטה מלאה על כל הכוחות החומריים שלו, והם לא מפעילים אותו. והוא תמיד, כל אוכל שלו זה הכל על העת נצצות, והוא אוכל בקדושה וכולי וכולי. גם הוא צריך לזכור שני דברים. א', שהוא לא תמיד היה ככה. הוא לא תמיד היה ככה. והוא גם היה פעם שמה. וזה שהוא היה פעם שמה, זה אומר שהוא צריך כל הזמן להיזהר גם שמה, שהוא לא יחזור לשם. לא מביא אותו למתח אחריו. לא, זה לא מביא אותו למתח, זה רק מביא אותו לאיזו דריכות מסוימת לראות שהוא לא מתלהב יותר מדי מהמדרגה שלו, והוא כבר לא ניזהר. עשיתי פה בעל תשובה כזה, בעל תשובה במקום ממש גבוה, ואז פתאום השחרר את כל אפשרויות, והוא לא מחובר עם האנשים האלה, ופתאום דן אותם כזה. זה בדיוק, עכשיו, זאת הנקודה השנייה. א' מהצד האישי שלו, הוא צריך לזכור שעדיין הוא צריך קצת להיזהר, נכון שהוא לא צריך להיזהר כמו האדם שנמצא באמצע הדרך, וכל הזמן כמו שאמרנו הוא בסוג של מאבק וזהירות, וכל מה שדיברנו עשיית ישרים עם בגדת הזהירות, בגדת הפרישות, אתה נמצא כל הזמן במתח הזה, לא, אתה כבר ברוך ה' קנית את החסידות וההנבה וזה, ואתה כבר אוכל בקדושה והכול טוב, תזכור, אתה עברת דרך קשה, ואתה כל הזמן צריך להיזהר שיש טיפול חזרה למקום הזה, זה אחד, שתיים, גם אם אתה עלית, תזכור שיש אנשים אחרים שהם עוד לא. לא כולם שמה. אחרת, אתה יכול עכשיו לבוא בביקורת לכולם, מה קורה איתכם, למה אתם זה, למה אתם לא כולם זה, מה, מה, רגע, זה לא זה, בסדר, ברוך ה' זכית, עלית מדרגה, מצוין, אבל רגע, אבל יש ציבור, לא כולם שמה, אנשים נמצאים בתהליכים שונים בתוך הדרך שלהם, זה מה שאמרת, לפעמים אדם עולה, ושוכח איפה הוא היה, לא, אתה גם היית שמה לפני איזה, פעמים שזה בישיבה, אחד מגיע בשיעור א', ככה, ככה, ברוך ה' זוכה לעשות איזה תהליך איזה, מגיע לשיעור ב', או ד', אני לא יודע מה, הוא בא בביקורת על שיעור א', הוא אומר, מה, תראה אותם, הם באים, תראה איך הם מסתובבים, תראה איזה בגדים, תראה איזו התנהגות, תראה איזה זה, ואיפה אתה היית לפני שנה, לפני שנתיים, אתה גם היית שמה. אז בסדר, אתה רוצה לעזור להם להיכנס, אתה רוצה, מצוין, בסדר גמור, אתה רוצה לשים לב שהם במקום לא פשוט, אתה צריך לה, אבל לא ביקורת, כאילו, אתה כאילו כבר שלם, שכחת כבר, שכחת אפה היית.

המשמעות של המגיד זאת אומרת, גם כשאתה נמצא במקום הגבוה, אל תשכח שיש אחרים שהם לא שם, ולכן, אומר הרב קוק, אז תשימו לב, זה דבר נפלא לפי זה, זה מצה אחת שמתחלקת לשניים. למה מצה אחת? כי בעצם זה מהלך אחד, אדם עושה מהלך, תמיד, תמיד אמצע הדרך שלו תהיה יותר קשה, תהיה יותר עם המתח הזה, תהיה יותר עם זה, ובשרות השם, אחר כך הוא יעלה עוד יותר, ואז הוא כבר מגיע למצב של שליטה ושל הנאה מהאוכל וכו' וכו'. ולכן, מצד אחד זה מצה אחת, מצד שני, צריך לחלק אותה לשניים כדי לא להתבלבל, כדי שזה לא יהפוך להיות כבר איזה מין סלט כזה, שכאילו, אני כבר שם וכבר אני לא זוכר את השני, אז מחלקים אותם לשניים, כאילו אומרים, אוקיי, אני זוכר, יש אכילה כזאת, יש אכילה כזאת, אני נמצא פה, אבל אני גם הייתי שם, יש אחרים שם וכו', זה הסיפור של היחץ, ככה, בלי לקרוא את כל הדברים בפנים. ובואו נגיע, בואו נלמד גם את המגיד, כי במגיד יש באמת עוד קומה נוספת מאוד מאוד מעניינת. מה זה המגיד בעצם? המגיד זה כמובן ההגדה, כן, היינו קדש, זו הייתה אמירה, תתקדשו, אתם יכולים בלילה הזאת להתקדש. קרפס, זה לאכול ירקות כדי שהם יגרירו את התאבון, את אמיצי הטבע יפתחו, את ההגדה שאדם ירצה לאכול. ויחץ, זה מה שדיברנו עכשיו, לחצות את המצה לשתיים, אחת אפיקומן ואחת אכילה רגילה, עכשיו הגענו למגיד שזה ההגדה. עכשיו, בהגדה, ההגדה בעצם, מי שרואה גם במשניות, בפסחים וגם במבנה של ההגדה, החלק מאוד מרכזי מההגדה זה העניין הזה, פחות בחלק הראשון, זה מתחיל בגנות ומסיים בשבח. נכון? זה מה שהמשנה אומרת. מתחיל בגנות ומסיים בשבח. שתי דעות בגמרא מה זה, רב ושמואל, אחד אומר, הגנות זה עבדים היינו, השבח זה שיצאנו מהזה, השני אומר, הגנות זה מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, והשבח זה שעכשיו קרבנו המקום לעבודתו. זה ברמת הפשט, מתיל בגנות ומסיים בשבח. עכשיו בא הרב קוק ומחבר את המתחיל בגנות ומסיים בשבח, ומחבר אותו למהלך הזה שהתחלנו לראות אותו שהולך לאורך כל הסדר. אז בואו נראה עכשיו את הפסקה שמתחילה, אומנם העבדות. רואים את הפסקה השלישית? ככה כדי לא להכביד בקריאה, תסתכלו בעמוד של המגיד. בסדר? עמוד של המגיד, אם תסתכלו שורה אחת קודם, אז הוא אומר על כן פה הוא מגיד, מתחיל בגנות ומסיים בשבח, לאורות שהגנות היא צורך השבח. מתחיל בגנות של עבדים היינו, קודם כל הרב אומר לנו, תכף נראה הוא יסביר לנו איך, אבל קודם כל דבר ראשון שהוא אומר לנו, הגנות היא צורך השבח. זה מאוד מאוד משמעותי הדבר הזה, שהגנות היא צורך, אתה יכול להסתכל על הגנות, כי דיברנו על זה פה שבוע שעבר ביום חמישי פה, לגבי סוגיה עם איפה מסיבים בשתי הקוסות יין הראשונים או האחרונים. יש בגמרא שתי דעות לגבי הסבה בארבע קוסות. אחד אומר מסיבים בשתיים הראשונים, ואחד אומר מסיבים בשתיים האחרונים. מי שאומר מסיבים בשתיים האחרונים, הוא אומר כי בראשונים עוד אמרנו עבדים היינו, אין מה להסב שם. מי אומר, מי שאומר שמסיבים בשתיים הראשונים, מה הוא אומר? הוא אומר דווקא הפוך, אנחנו דווקא נסב כשאנחנו אומרים עבדים היינו. למה? כי בעצם דווקא פה רואים את העניין. זאת אומרת, כאילו איפה היינו, מה עברנו, ולא רק מה עברנו, וטוב, אוקיי זה מאחורינו, עכשיו ברוך השם אנחנו בני חורים, אלא איך מה שעברנו, הוא חלק מהשבח שלנו. זאת אומרת, הוא חלק מהעלייה. איך הירידה היא חלק מהעלייה? הסתכלות מאוד חשובה לחיים, כאילו, יש לך תקופות קשות, יש קשיים, יש… רק חכות לעבור את זה, או לחפש תוך כדי שזה קורה, להבין מה זה בא לבנות אצלי. מה זה בא לזה? זה לא סתם הגיע, זה משהו שצריך לבנות אצלי משהו, ואז הקושי הופך להיות חלק מהעלייה, חלק מהיתרון שיהיה אחר כך. דב מאוד משמעותי, זאת אומרת, זה לא סתם מתחיל בגנות, ואומר, טוב, הנה, תראה איפה היינו, עכשיו, טוב לנו, ברוך השם, אז לא נשכח כבר עם מה שהיה, לא? אנחנו גם זוכרים ומבינים שמה שהיה הוא חלק מהעלייה. איך באמת? אז פה תראו את הפסקה הבאה. אומנם, העבדות ודאי גרמה כמה דברים רעים. כמה תכונות נשחטות. ואין צריך לומר רעות וצרות בעווה שלה לאותם מסובלים אותה אז. אבל שימו לב עכשיו, אבל גם תכונת ההכנעה, וההשתעבדות למי שראוי להשתעבד, להיות עבד השם באמת, להיות יכולים לבטל הרצון העצמי והנטייה העצמית בשביל קבלת עול מלכות שמיים שישראל מצטיינים בה, ושהביאו בזה ועתידים להביא טובה רבה להם ולעולם, גם זה ההכשר נקנה על ידי קניין העבדות והרגל השעבוד. שאחרי ששיגאו יצורפו, כן, אחרי שננקה את כל הפסולת, וכך השפלות המורידת ערך האדם יוסר, כי זה ברור שזה גם גורם לדברים לא טובים, כן, עבדה באבקרה ניחלה כל הדברים של עבד, על ידי התרוממות הנפש של גאון שם ה' ותפאר את עוד החיים המלאים כל טוב, שיברך בהם, ה' בהם את עמו באחרית הימים, כמה מאתר ומשלים את כלל התכונה הכללית שבה ומה, יהיה אז אותו רושם העבדות, אותו התמצית המצטרף לטובה, צריך להיות פה, שישאר אחרי הזיקוק. ורק הוא ישלם את החירות הגמורה. ויהיות האדם כל כך בן חורי, עד שיוכל בחירותו המוחלטת גם כלשאבד עצמו במקו הראוי, ולהיות עבד במקום שהעבדות היא החירות האמיתית. אני אומר הרב דבר מדהים, הוא אומר, בדרך כלל להיות עבד זה לא מצב טוב, כן, אתה עבד, אתה סובל, אתה מרגיש כזה מושפל, ויש כזה ביטוי בגמרא שהעבד הוא מופקר כזה, והוא כבר אין לו בכלל שליטה, זה צד אחד, אבל יש בעבדות גם משהו טוב. אתה רגיל להיכנע, אתה רגיל לקבל מרות, לקבל מרות זה דבר מאוד קשה. אדם אוהב להיות עצמאי. וזכרנו את זה שהחילוניים פעם היו משתמשים בזה, פעם היו קורים לעצמם חופשים, כשאני בילדותי וצעירותי, אז זה היה, אלה היו הביטויים, הם היו קוראים לנו אתם עדוקים, עדוק פסטוק, ככה היו יורדים עלינו הדתיים, ואנחנו חופשיים. זה היה הפער שלהם, כאילו, אנחנו אנשים חופשיים, אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים, ואתם כאילו אנשים עדוקים, אתם כל הזמן אומרים לכם מה לעשות, עכשיו זה באמת, בטח בעולם כזה היום, שהוא עולם מאוד פתוח, ומאוד של חירות ושל שוויון ושל חופש, וזה פתאום להיות אדם דתי, פתאום להיות אדם שכביכול אומרים לך מה לעשות, זה לא דבר קל, זה לא דבר פשוט. אז העבדות במצרים, ה-210 שנה האלה, שאנחנו בעצם התרגלנו להיות, לקבל מרות ממשהו אחר. כמובן, אין הבדלות, המצרים וכולי, זה לא הנקודה, אבל זה משהו בנפש, בנפש של האומה, היה איזו ענווה, נקנתה איזו ענווה, איזו יכולת לקבל, לקבל ממישהו שנמצא מעליך. עכשיו אנחנו יוצאים מהעבדות הכמובן, לא השלילית הזאת, והפכים להיות עובדי ה' הופכים לקבל את רצון ה' שזה כמובן החירות הכי עליונה, וכולי וכולי, אבל עדיין זה כן, זה כן דורש את התכונה הזאת, של איזושהי התבטלות מסוימת, של איזושהי הכנעה מסוימת, וזה הגנות, שהיא למעשה שבח, היא למעשה בסוף גורמת, היא גורמת לשבח. אותו דבר ההמשך, תראו את המתחיל בגנות השני, תראו קצת כמה שורות הלאה, זה מתחיל, כשם שהגנות של העבדות גרמה לשבח מצידה, רואים באמצע הפסקה הבאה? ממש באמצע. פסקה שמתחילה, אל תרע עבדי יעקב. אל תרע עבדי יעקב, כתכונת העבדות, המגיעה להשלמת החירות, כך היא תכונת האכילה ההכרחית, הבאה מאכרח החיים, המשלמת אחר כך, בחוז הקישורה הטבעית, עוד החיים העדינים, שבהם החיים כבר תכליתיים. מה אומר הרב? הוא אומר הרב, כמו שפה, שימו לב, הייתה עבדות, אבל עבדות לא טובה, אבל שהיא גורמת בסוף, לעבדות טובה. זאת אומרת, זו עבדות לא טובה, כי זו עבדות למצרים, בסוף היא תגרום להיות עבד השם, שזו עבדות טובה. אותו הדבר בדיוק, גם מבחינת העניין של האכילה. אכילת האכרח היא דבר שאנחנו לא רוצים שהוא יישאר איתנו תמיד. אבל יש פה משהו טוב. אי אפשר בלעדיו להגיע לתכלית, לסוף הדרך. אתה חייב לעבור את השלב הזה שבו אתה מתמודד מול עצמך, מול החומר. אם לא תעמוד בשלב כזה, אז לעולם לא תצליח אחר כך לקדש אותו. כדי לקדש אותו, אתה צריך לדעת לשלוט עליו. אתה צריך לדעת להכניע אותו. אז יש לך גנות, יש לך כאילו גנות, שזה השלב הזה של המלחמה, שהיא מובילה לשבח. זה מה שהוא אומר, מתחיל בגנות ומסיים בשבח. זאת אומרת, אני מתחיל את התהליך במלחמה, עם כוח החיים הזה של החומר שמנסה להפריע לי, אז אני נלחם איתו, ואני משתלט עליו. ואז אני מגיע לשבח שאני כבר יכול לשחרר, ולאכול בקדושה. אבל לא הייתי יכול להגיע לזה בלי הגנות, בלי השלב הקשה הזה באמצע.

הדרך לגאולה אגב, זה ממש דבר שנראה לי כל אחד יכול להרגיש אותו בחיים הפרטיים שלו, ובטח בחיים הציבוריים, שבאמת יש שלבים כאלה, שגם כשאנחנו מדברים היום, מדברים על זה בישיבה הרבה, דור של ארץ ישראל, של גאולה, של קדושה בטבע וכל הדברים האלה, זה נכון, אבל ברמה האישית אתה צריך לעבור את זה בשלבים. לא יכול להיות בבת אחת. נכון שעם ישראל, כשהוא חוזר לארץ ישראל, הוא חוזר למצב שהוא יכול לקדש את כל כוחות החיים, ואת כל המציאות כולה וכולי, אבל ברמה האישית שכל אחד ואחד הוא לא מיד מגיע לזה. הוא צריך לעבור איזשהו דרך עד שהוא יגיע לזה. הדרך הזאת היא כביכול גנות, כי זה שלבים קשים, זה שלבים של מאבקים, של נחמה, של כמו שהוא אומר, אכילה של הכרח, אתה צריך… אבל אז, ואז אתה מגיע לשבח, אז אתה מגיע לזה. עכשיו אותו הדבר, נגיד את זה כבר בעל פה, אותו הדבר זה הדעה השנייה. מה זה הדעה השנייה? מתחיל בגנות ומסיים בשבח, מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. איזה מעלה יש בלהיות עובדי עבודה זרה? חור הזה… חמור מאוד, כאילו, מה, אנחנו עושים להיות תרח? זקן כמו תרח, לא יודע למה התלבשו דווקא על תרח, יש מטושל אחר, היה קצת יותר זקן. אבל יש כזה ביטוי. אבל… רגע, זה המקום הכי נמוך שיש, לא? או, אז המקום הכי נמוך, הוא בעצם מבטא את היכולת, נגיד, בעבודה זרה, מאוד קייצה את כוח הדמיון. כי בצם אתה לוקח כל מיני כוחות, בין אם זה מעולם הטבע, או מעולם החי, או מעולם האומנות, שאתה בעצם עושה משהו, אתה עושה איזה פסל, ואתה נותן לו כוח, זאת אומרת, זה משהו שבנוי על איזה, המציאות לא אמיתית, אבל, שאתה מדמיין אותה, אתה… כוח הדמיון, אתה כאילו כבר, יוצר איזה, יוצר משהו חדש, זה כוח שמצד עצמו, הוא כוח חיובי. כלומר, כוח הדמיון באדם הוא כוח טוב, לא כוח שלילי.

כוח הדמיון והקדושה זאת אומרת, בעבודה זרה, יש מקום שהמערל כותב, שעם ישראל, אם הוא לא היה עובר דרך תרח, אני קורא לזה בלשון שלנו, הוא היה עם של חנונים. כאילו, הוא היה, כמו שאמרת, הוא לא היה מכיר בכלל את עולם החומר, הוא לא היה מכיר בכלל את העולם הזה, את כל הפיתויים שיש בעולם הזה, את כל הדמיונות. אם היינו נוצרים ישר אברהם אבינו, כן? תאמרו לכם שאברהם אבינו היה מגיע ישר מלא יודע, מנוח, לא יודע מאיזה צדיקים היו שם לפניו, ושם מגיע מהם איזה מין סדרה כזאת של כמה צדיקים, שבסוף ישר אברהם אבינו ושם היוצא עם ישראל, ולא שום, זה לא היה עובר דרך שום רשעים. אז הייתה בעיה. כי היינו כאילו יותר מידי צדיקים, היינו מנותקים מהחומר, היינו מנותקים מהחיים, ואנחנו לא צריכים להיות כאלה, אנחנו צריכים להיות כאלה שיודעים איך לקדש את החיים, לא כאלה שמנותקים מהחיים. ואז מה הקב"ה עושה בדבר מדהים, הוא עושה שאברהם אבינו, ככה יש אחד המדרשים שאומר את זה, אברהם יצא מתרח, עם ישראל יצא מתוך מצרים. כן, אנחנו נולדנו, אנחנו נולדנו כאילו, כאילו כל העיבור שלנו, זה כמו שאברהם אבינו התעבר בבתנה של אשתו של תרח, שלא הייתה כנראה מגדולי צדיקות הדור, לא היא ולא הוא. יש את המדרש שאומר שאברהם אבינו נולד מזה שתרח בא לאשתו ביום הכיפורים, שהייתה להיות בשבת, כאילו שהיא נידה, כאילו כל ההיסטורים שבעולם היו שם, כדי שאברהם אבינו יבלט, כאילו עם כל האנרגיות שיש בה, באווירה, בחום הזה של האווירה, ואותו דבר, עם ישראל כאילו מתעבר בתוך המצרים, כן, המציאות של המצרים הופפת אותו לגמרי, ובתוך זה עם ישראל נוצר, בתוך כל הרשע והתומעה הזאת, וכל העובדי עבודה זרה הם היו, והריות, כל זה עם ישראל נוצר בתוך זה, ומשם הוא יוצא. אומר המערן מצוין, ככה הוא יוצא הכי טוב, כי יש לו את הכוחות האלה, עכשיו הוא לוקח את הכוחות האלה ומקדש אותן, ולוקח אותן למקום באמת העדין, הנשגב, של הקדושה של החומר וכו'. ולכן זה מתחיל בגנות, והגנות עצמה היא בעצם הופכת להיות שבח, ואותו הדבר זה על האכילה. זאת אומרת, אנחנו עוברים דרך אכילת ההכרח, היא כאילו סוג של גנות, היא כאילו משהו שהוא לא לך תחילה, זה איזה מין מאבק, איזה מין, אבל בלי זה לא היינו מגיעים למדרגה הגבוהה יותר, ולכן גם המגיד, בעצם כל הסיפור של המגיד, הוא לוקח אותנו גם למקום הזה של השבח, שהשבח הוא אותה אכילה של חירות, שהיא אכילה של תענוג, היא אכילה של קדושה, כאילו צריך ומותר ליהנות מאוכל, ובלבד שההנאה היא באמת הנאה, באמת מרוממת, ולא חליל ההנאה מפעילה. זה ההבדל בין שתי האכילות האלה. אם זה אכילה שמפעילה, אז היא באמת צריכה להיזהר ממנה. אם זה אכילה שמעלה ומרוממת, אז זה אכילה, וכל הכיוון בליל הסדר, זה להגיע באמת לאכול את המצאה, לאכול את שאר הדברים. בסוף זה, שוב, זה הפיקומן שהיום הוא מצא, והפעם הוא היה כמו כהנים שאוכלים, בקורבנות שלהם אוכלים בסוף את הכזאית על הסובה, שזה סי עשיים של אכילה בקדושה, שהיא מבטאת בעצם את כל היכולת של עם ישראל, באמת לעשות את הדברים האלה בקדושה. בעזרת השם, שנזכה.